האכלת דגים בשבת

א. בע"ח כמו דג שאין לו חובת לאכול בזמני האכלה קבועים. האם אעפ"כ בבוקר יש להקדים לתת לו מזון לפני אכילת אדם.
ב. האם החובה להקדים מאכל בהמה לאדם, זה גם למשל במנה בערב, למשל במוצ"ש לתת לדג לפני שאוכל או שותה [אולי אפילו לפני הבדלה?]
ג. האם החיוב לתת לבהמה לפני האדם זה גם לפני ילדיו הקטנים? [כמובן לא כאשר ממש סובלים…]
ד. יכול לסמוך על נאמנות ילדו הקטן שכבר האכיל את הבע"ח בבוקר?

לגבי מה שהרב אמר שא"א לסמוך על הילדים, זה יוצר אצלי קצת בעיה
הבת הקטנה שלי יוצאת בבוקר, בזמן שאני לא בבית, וכל "הכיף" שלה (הדגים הם בשבילה) שהיא מאכילה אותם. כך שמצד אחד אני לא רואה אותה מאכילה אותם. מצד שני. אם היא לא תאכיל אותם בבוקר, אז היא כבר לא תוכל להאכיל אותם שהיא חוזרת [כי אני אצטרך לתת להם את המנה לפני האוכל שלי]
האם יש פתרון לסוג של נאמנות, למשל להניח את הפירורים שלהם על השיש מבעוד יום, ואם הם לא שם סימן שהיא נתנה להם?

והעצה לשים על השיש ולראות אם זה נעלם לא מועיל? הרי זה כמו אנ"ס? ויש "חזקה" שאם אח"ז שואלים את הקטנה, היא לא תשקר, כי זה שלה והיא לא רוצה שהם ימותו.

בעיקר הדין שהם לא נאמנים למה לא? הרי זה "בידם", זה נקרא נאמנות בדאורייתא?

אבל כאן יתכן כאמור שיש כעין חזקת אומדנא. כי הדגים חשובים לקטנה אפילו יותר מהמבוגר, ובמידה ולא האכילה אותם לא היתה משקרת לומר שהאכילה אותם. כי אין רצונה שימותו. ואין חשש שמא שכחה וכד', כי שואלים אותה סמוך לזמן שהיא שמה. ומדובר כבר בהגיעה לעונת הפעוטות

לא מכיר כזה קולא, אבל מצאנו שגם בגוי וכד' יש אומן לא מרע אומנתיה וכיוצ"ב [מסל"ת] כל מקום שיש הסתברות לנאמנות מצד עצמה, ולא רק בגלל דיבורו. מדוע שקטן יהיה שונה?

אבל אם שואלים אותו, ואומר כן, וזה פעולה מאד פשוטה, א"כ מה שייך חוסר אחריות? זה לא שסומכים עליו בלי לשאול אותו כלל
[האם צריך לחשוש שהוא זרק לאשפה במקום לתת? האם צריך לחשוש שהוא שכח ולא זוכר שהוא לא נתן? זה חששות רחוקים מאד]

מצאתי בגר"ז:
שולחן ערוך הרב יורה דעה הלכות שחיטה סימן א סעיף מב
[מב] הלכות שחיטה. ויודע לאמן ידיו (הגהות אשר"י. ש"ך) שמתוך שאינו בן דעת הוא מועד לקלקל תמיד ורוב מעשיו מקולקלים אף על פי שיודע לעשותו ולכך שחיטתו פטורה מכיסוי הדם משום שהיא נבלה ודאית כדלקמן סי' כ"ח.
ואף שהוא אומר ששחט כראוי אין נאמנות לקטן (ר"ן רש"ל ותבואות שור בשם אור זרוע). ואף על פי שבידו לשחוט כראוי שהרי יודע לאמן ידיו מכל מקום כיון ששחיטה היא מדאורייתא אינו נאמן דדוקא נשים ועבדים מהימני בדבר שבידם אפילו בדאורייתא אבל הקטן אינו נאמן כי אם בדברי סופרים שאין להם סמך מן התורה כדלקמן סוף סימן קכ"ז.
ומכל מקום המנהג פשוט לשלוח על ידי קטן או קטנה לשחוט ואין חוששין שמא ישחטו בעצמם לפי שהם בחזקת כשרות מן הסתם וחזקה שאינן עשוין לקלקל ולהכשיל (משמרת הבית). (ולא אמרו שרוב מעשיהם מקולקלים אלא בדבר שהם עושים בו ונמסר בידיהם לעשות אבל כשאין מוסרין להם לעשות אלא להוליך לאחר שיעשה חזקה שאין עושין מעצמן כדי לקלקל ולהכשיל לפי שהם בחזקת כשרות מן הסתם. וכן אין חוששים שמא מסרו לנכרי או לשאר הפסולים לשחוט ושחט להם לפי שחזקה שאינן עשוין להכשיל הואיל והם בחזקת כשרות).
אבל קטן המוחזק ברוע מעללים אין לשלוח על ידו שמא ישחוט בעצמו כדי שיקח לו שכר השחיטה ששולחין על ידו וגם צריך שיהיה בר דעת ויודע ליזהר שאם לא כן יש לחוש שנכרי יקח מידו שכר השחיטה וישחוט לו או שאר קלקולים (תבואות שור). וכן נוהגים לשלוח קטן או קטנה החריפים שיש בהם דעת להזהר לקנות בשר מהמקולין אף על פי שרוב הטבחים נכרים ואין חוששין שמא יקחו מן הנכרי דחזקה שאינן עשוין לקלקל.
ולא אמרו שאין נאמנות לקטן אלא להעיד על מה שנעשה על ידי אחרים או אפילו על עצמו כשיש לומר שלא עשה או שעשה וקלקל בדבר שהוא מועד לקלקל ורוב מעשיו בזה מקולקלים כשחיטה דלעיל אלא שבאת לסמוך על דבריו שהוא אומר שנעשה או שעשה כהוגן ולא קלקל בזה אמרו שאין הקטן נאמן בדבורו אבל בכאן אין אנו סומכים על דבורו ועדותו אלא חזקה היא שאינו עשוי לעשות מעשה לקלקל ולהכשיל ולא מחמת אמירת הקטן ובזה לא אמרו שאין הקטן נאמן דהא לא שייך הכא נאמנות כלל (עיין פ"מ).
ומה שנוהגים לשלוח קטן לשאול איסור והיתר מחכם המורה וסומכים על אמירת הקטן היינו משום דמירתת לשקר כיון שחכם המורה יודע שמא ישאלו אותו (בית הילל).

למה זה המסקנא?
אני מעתיק את סוף דבריו:
"ולא אמרו שאין נאמנות לקטן אלא להעיד על מה שנעשה על ידי אחרים או אפילו על עצמו כשיש לומר שלא עשה או שעשה וקלקל בדבר שהוא מועד לקלקל ורוב מעשיו בזה מקולקלים כשחיטה דלעיל אלא שבאת לסמוך על דבריו שהוא אומר שנעשה או שעשה כהוגן ולא קלקל בזה אמרו שאין הקטן נאמן בדבורו אבל בכאן אין אנו סומכים על דבורו ועדותו אלא חזקה היא שאינו עשוי לעשות מעשה לקלקל ולהכשיל ולא מחמת אמירת הקטן ובזה לא אמרו שאין הקטן נאמן דהא לא שייך הכא נאמנות כלל (עיין פ"מ)."
הוא אומר שכל מה שלא סומכים על קטן זה רק מצד שיש חשש שהוא מקלקל ורוב מעשיו מקוקלין אבל בדבר שאין חשש שיעשה שלא כהוגן סומכים עליו
[ולכן גם מותר לשלוח אותו לקנות בשר ולא חוששים שיקנה מנכרי – כך ראיתי מביאים מהתבואות שור]

[הרי אם הנושא שקטן לא נאמן כי בכל מחיר אנו חוששים שהוא "מפשל" גם בדברים קלים וכד', אז גם לשלוח אותו שמישהו אחר יטביל זה בעיה, הרי יכול לא לתת לאחר וכד' – כמעט נראה לי שברור שאם נעמיד את המקרה של השו"ע הגר"ז מול המקרה דנן – האחוזים ל"פשלות" יותר גדולים בטבילה – הרי בסופו של דבר יכול לטבול בעצמו, או לתת למישהו אחר שעדיין קטן בעצמו וכיוצ"ב.
אך באוכל מה החשש שלא תאכיל?
כלומר לסמוך לתת לאחר לטבול כן? ולסמוך שבאמת האכילה ולא משקרת – לא?

בכל אופן אחרי כל השו"ט כדי למנוע חששות וכד' – חשבתי לעשות ששעת האכלה הקבועה שלהם למשל תהיה בערב. [הם צריכים לאכול רק פעם ב24 שעות] האם אפשרי? וא"כ האם אפשר לאכול לפני [למשל בשעות אחה"צ?]
האם זה חייב להיות האכלה בשעה קבועה על הדקה?

רק רוצה לראות שהבנתי נכון
האם לקבוע למשל שאני מאכיל אותם לפני ארוחת ערב שלי [שזה קצת משתנה מיום ליום] או לקבוע להאכיל אותם בשעה מסויימת [בהלכה נראה שזה צריך להיות לפני ארוחה כדי שיהיה תזכורת]
כמו"כ אם למשל אם ההאכלה בערך 7 בערב, אז עד 7 מותר לאכול כרגיל. ורק מ7 יש איסור לאכול?
[כי זה קצת לא ברור אם זה למשל משתנה קצת, למשל יום אחד רבע לשבע, יום אחד 7 ורבע יום אחד 6:30 וכו' – אז ממתי מתחיל הזמן שאסור לאכול?]