גוי אינו יורש אביו הגר

[1] קידושין (יז ע"ב), רמב"ם (נחלות פ"ו הל' ט) ושו"ע (חו"מ סי' רפג סעי' א). דין זה אינו אמור רק בירושת אביו, אלא בכל מורישיו כפי הנהוג אצלם, כ"כ הריטב"א והמאירי שם, ועיין שו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קכז) שהנכרי מוריש לכל צאצאיו ולא רק לבניו, אולם ברמב"ם שם נראה שתקנה מיוחדת היא לענין ירושת אביו, אבל אינו יורש שאר מורישיו ועיין שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' פו) מה שכתב בסוגית הגמרא ודברי הראשונים בזה.

בגדרה של תקנה זו יש לדון, האם נעשה הדבר כירושה ממש מדרבנן, או אינה אלא כמתנה בעלמא, ונפק"מ אי חשיב כשינוי רשות – כרשות לוקח, או כרשות יורש דבמקום אביו עומד [עיין רשב"ם ב"ב מד ע"א].

ומכל מקום כתבו ראשונים, שהואיל וירושת הגר את אביו אינה אלא מתקנת חכמים, אין בזה דין ירושה ממש אלא זכות ממון בלבד, וממילא רשאי אביו לעשות תנאים בירושתו, ולא הוי כמתנה על מה שכתב בתורה וכמו בירושת ישראל. כ"כ הרמב"ם (שם הל' י): "והגר אינו יורש את אביו העכו"ם אלא מדבריהם תקנו לו שיירש כשהיה, שמא יחזור למרדו, ויראה לי שתנאי מועיל בירושה זו, הואיל ואין העכו"ם מחוייב לעמוד בתקנת חכמים, ואין העכו"ם יורש את אביו הגר ולא גר יורש את גר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים". ע"כ. [ובבאור דבריו ראה בחידושי הגר"ח (סטנסיל) עמ' קצא].

אמנם, בגר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, כתב בס' ראשית ביכורים (ווינברג, בכורות ריש פרק ח) דיורש את אביו דבר תורה, וייסד דבריו ע"ד מהר"ל (גור אריה יתרו), עה"פ "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו", שדרשו חז"ל: "על עסקי עריות שנאסרו להם". דלכאורה קשיא, מפני מה נאסרו בקרובותיהם, הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ותי' מהר"ל, דכיון שהיתה גרותם בכפיה אינם בכלל הלכה זו של גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

ובראשית ביכורים שם כתב עפ"ז, דה"ה גר שהיתה לידתו בקדושה, שלא בבחירת ליבו נעשה גר אלא נכפה עליו הדבר מכח גרותה של אמו, דאף הוא אינו בכלל דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וכיון שכך, נמצא שמתייחס הוא אחר אביו הגוי ויורש אותו מדין תורה. מיהו, בשו"ת אמרי כהן (הולנדר, סי' יב) האריך לדחות דבריו מסוגית הש"ס השונות עיי"ש.

[2] תוס' רעק"א למשניות דמאי (פ"ו משנה י).

[3] בגמרא בבא קמא (פ ע"א) איתא: "תנו רבנן, רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד, אלא מוכר על יד על יד. וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו, אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד".

ובס' צפנת פענח (תרומות פ"א הל' יב ד"ה עכ"פ) דן, מפני מה נקטה הגמרא גבי גר שנפלו לו בהמות אלו בירושה, ולא אמרו באופן פשוט יותר, שהיו לו בהמות אלו קודם שנתגייר והוא מחוייב עתה למוכרם. ומחמת קושיא זו צייד לומר, שאם באו לו בהמות אלו בהיתר ממש – בגיותו, כלל אינו מחוייב למוכרם, ורק כאן שבאו לו לאחר שנתגייר נתחייב למוכרם, ובזה הוא שהצורכו להקל עליו שימכרם על יד על יד. אלא שדחה דיוק זה, דאין כל סברא לחלק בזה בין אם באו לידו בהיתר או באיסור, שהרי עיקר הטעם שאסרו לגדל בהמה דקה הוא משום גזל הרבים וביטול מצות ישוב ארץ ישראל, ולענין זה אין נפק"מ כיצד באו לידו. ולכך פירש, דהטעם שנקטו אופן זה, הוא משום דמלתא אגב אורחיה קמ"ל, שאף שירושת הגר אינה אלא מדרבנן, היא חלה גם על בהמות אלו שאסור לו לגדלן. אלא שמחייבים אותו למוכרן על יד על יד.