שאלה:
אם מבשלים אוכל ביום שישי לצורך מלווה מלכה (כגון במנה שדורשת 26 שעות בישול) חלים כל הדינים של שהייה? דהיינו שצריך להיות מבושל כל צרכו וגרוף וקטום או שזה רק לאוכל שמיועד לשבת?
תשובה:
שלום וברכה
בודאי קיימים לגבי זה כל דיני שהייה, בדיוק כפי שקיימים דינים אלו לגבי אוכל שמיועד לשבת בבוקר, ועד אז הוא בודאי יתקבשל, אלא שכמובן בכלל כללים אלו יש גם את הכלל של קדירה חייתא, שבמידה וגם אם תעשה חיתוי והגברת חום האש עדיין זה לא יתבשל עד סוף השבת – מותר. אלא שלדעתי אין מציאות כזו… אם תגביר זה יתבשל מהר, אלא שאתה עושה על חום נמוך כדי לקבל איזה אפקט שאתה רוצה, ולכן יש בזה איסור שהייה.
יום מבורך.
מקורות:
גזירת שהייה
מקור הדין
לדעת בית הלל (במשנה שם י"ז ע"ב) מותר לעשות אפילו סמוך לכניסת השבת – "עם השמש", מלאכה שממשיכה להיעשות מעצמה בשבת, ואין בכך שום איסור. וכ"פ הרמב"ם (הלכות שבת פ"ג ה"א): "מותר להתחיל במלאכה מערב שבת, אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת. שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה, אלא בעצמו של יום. אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת, מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו".
עם זאת שנינו במשנה (שבת ל"ו ע"ב ובסוגיית הגמ' שם), שאף לדעת בית הלל, לא התירו חכמים להשהות קדירה מער"ש לשבת על גבי או בתוך כירה, כדי לשמר את חומה, אלא בתנאים מסויימים. רש"י (שם ובדף ל"ד ע"ב) מבאר את טעם הדבר: "שמא יחתה בגחלים". הרמב"ם (שם ה"ד) מבאר יותר: "גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצמקו". כלומר, חששו חכמים שיבא לחתות בגחלים בשבת, כדי לזרז את הבישול, ויכשל באיסור מבעיר.
בדומה לזה שנינו (שם י"ח ע"ב): "מאן תנא להא דתנו רבנן, לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה… כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה… לימא בית שמאי היא ולא בית הלל. אפילו תימא בית הלל, גזירה שמא יחתה בגחלים" (פירש"י, למהר בישולן).
בגדר הגזירה כתב המג"א (סי' רנ"ג ס"ק ב'), שאם השהה קדירה שלא באופן שהתירו חז"ל – "צריך לסלקו משחשיכה". כלומר, שהגזרה היא לסלק בכניסת השבת מן הכירה, כל קדרה שאסור להשהותה (וכ"כ המ"ב שם ס"ק ה'). וכ"כ החזון איש (סי' ל"ח ס"ק ב'): "אם הקדירה מערב שבת באופן האסור… חייב לסלק את הקדירה. דכל שנמצאת הקדירה בשבת באופן שאסרו חכמים משום שמא יחתה, אסור. ואין האיסור תלוי במעשה העמדה של הקדירה, אלא במציאות הקדירה על הכירה בשבת".
תבשילים שמותר להשהות בכל סוגי הכירות
דעת רבנן דחנניה
בגמ' (שם ל"ז) מובאת דעת רבנן דחנניה (וכן להלן שם ל"ז ע"ב דעת רב ושמואל) שסוברים, שתבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק (פירש"י, מתמעט וכויץ) ורע לו, מותר להשהות על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה, דהיינו שלא גזרו בו חז"ל גזירת שהייה. הטעם שלא גזרו בתבשיל כזה מבואר ברש"י (ל"ז סע"א) – "דליכא למיחש לחיתויי". כלומר, כיון שהתבשיל ראוי בלא"ה לאכילה, לא חששו שיכשל ויחתה בגחלים.
בתשובת גאונים (מובאת במלחמות ט"ז סע"א בד"ו) כתוב: "ולענין מצטמק ויפה לו ששאלתם אם יש לו שיעור, כל דבר שאדם שמח כשהוא יבש ומצטמק, אסור לשהותו, והרי הוא כתבשיל שלא בישל כל צרכו. אבל דבר שאדם עצב בהצטמקו, משהין אותו אם בישל כל צרכו", והו"ד במג"א (סי' רנ"ג ס"ק א'). והמ"ב (בשעה"צ שם ס"ק ט') מבאר: "נראה דדייק לפרש כן, להשמיענו דאפילו התבשיל בעצם יפה לו הצמוק, רק האדם עצוב מזה, מחמת דצריך לאורחין, שרי, וכדאיתא בגמ' (ל"ז סע"ב)".
כדעה זו נקטו להלכה רב אחאי גאון (שאילתות פ' שלח לך סי' קכח) והרי"ף (שם ט"ז ע"א בנד') והר"י ברצלוני (ספר העתים סי' י"ט) והרמב"ם (הל' שבת פ"ג ה"ד), ובש"ע (או"ח סי' רנ"ג סעי' א') הובאה כדעה ראשונה בסתם (ובבה"ל ד"ה נהגו, הוכיח מזה שדעתו להחמיר).
דעת חנניה
איתא בגמ' (שם ל"ו ע"ב): "חנניה אומר, כל שהוא כמאכל בן דרוסאי (פירש"י כ' ע"א, לסטים היה ומבשל בישולו שליש. אבל מדברי הרמב"ם הל' שבת פ"ט ה"ה עולה שהוא חצי בשול ולא שליש), מותר להשהותו על גבי כירה, אע"פ שאינו לא גרוף ולא קטום". לדברי רש"י עולה, שכל תבשיל שנתבשל מערב שבת שליש בשולו (או להרמב"ם חצי בשולו) , לא גזרו בו חז"ל גזירת שהייה. טעם הדבר מבואר בש"ע הרב (סי' רנ"ג סעי' ח'): "שאף בלא חיתוי יכולה להתבשל כל צרכה לצורך הלילה, כיון שנתבשלה כבר חצי בשולה מבעוד יום (טעם זה מקורו בתשובת גאון שברא"ש שבת פ"ג סי' א'), וגם היא ראויה כבר להאכל ע"י הדחק בבישול זה שמבעוד יום". והיינו שמכח סברות אלו, לא חששו שיכשל בחיתוי בגחלים.
החזון איש (או"ח סי' ל"ז ס"ק ו') מגדיר יותר, מהו שיעור "בן דרוסאי": "הנה בישול הוא צורה בהאוכל, ולא שייך בה חצאים במדה, וצריך לשער בזמן הבישול. אם מתבשל כל צרכו בב' שעות, ארבעים רגעים הם לשליש בישולו".
כדעה זו פסקו רבים מן הגאונים (ברא"ש שם סי' א'), רש"י (ל"ז ע"ב ד"ה ורב ששת) ועוד ראשונים רבים. והרא"ש (שם) כתב: "ובשביל שרבו דעות בהאי פיסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר, הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניא". וכתב הרמ"א (סי' רנ"ג סעי' א') שנהגו להקל כסברא זו, וכ"כ בש"ע הרב (שם סעי' ט').
להלכה
המ"ב (בבה"ל שם ד"ה ונהגו) כתב על דברי הרא"ש: "משמע מזה, דרק משום זה לא רצה למחות… אך מ"מ אין בנו כח למחות במקילין, שכבר נהגו העם כהי"א (כהמקילים כדעת חנניה), וכמו שכתב הרמ"א. ועל כן לפ"ז לכתחלה בודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כל צרכו קודם חשכה, ולסלקו מן האש. אך אם אירע שנתאחר הדבר, כגון שבאו אורחים קודם שקיעת החמה, והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם, יכול להעמיד על הפטפוט לבשל, אף שלא יתבשל עד השקיעה רק כחצי בישול סגי, ויניחנו עומד על הפטפוט עד שיגמר בשולו".
אבל החזון איש (סי' ל"ז ס"ק ג') השיג עליו: "ואמנם נראה דאין כוונת הרא"ש משום מוטב יהיו שוגגין. אלא כוונתו ז"ל, כיון דהמחמירים הם גדולי עולם, כמו השאלתות והרי"ף ועוד, היה ראוי להחמיר, שלא להכנס לפלוגתא. אבל מפני שיש כאן הרבה פעמים ביטול עונג שבת, לא ישמעו להחמיר, אלא כל שאפשר להקל מעיקר הדין, יאמרו להקל, ומעיקר הדין אפשר להמקילין להקל, אחר שהם מבני בניהם של אלו שהקילו ע"פ הוראת רבותיהם, וגם כי הוא מדברי סופרים. ולכן הנח להם שיסמכו על דעת רבותינו המקילים. ואפשר שאין להחמיר, אחרי שהגאונים לא החמירו לעצמן, וכדאמר גם בגמ' (שם ל"ז ע"ב), דרב נחמן בר יצחק מרא דעובדא (פירש"י, מדקדק במעשיו), משהו ליה ואכיל".
קדרה חייתא
איתא בגמ' (שבת י"ח ע"ב): "השתא דאמר מר, גזירה שמא יחתה בגחלים, האי קדרה חייתא (מג"א סי' רנ"ג ס"ק ד' בשם הב"י שם – "דוקא חתיכת בשר שאי אפשר להתבשל לצורך הלילה, אבל ירק לא מהני), שרי לאנוחה ערב שבת עם חשיכה בתנורא. מאי טעמא, כיון דלא חזי לאורתא, אסוחי מסח דעתיה מיניה, ולא אתי לחתויי גחלים (פירש"י, והשתא דאמר מר דהנחת קדרה לא אסירא אלא משום חתייה, האי קדרה חייתא שפיר דמי להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור, והיא מתבשלת כל הלילה, דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם, ומשום למחר לא אתי לחתויי, שהרי יש לה שהות גדול). ובשיל, שפיר דמי (פירש"י, מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה, דלא בעי חיתוי), בשיל ולא בשיל, אסיר. ואי שדא ביה גרמא חייא (כלומר, אם הכניס חתיכת בשר חיה לתוך קדירה שיש בה תבשיל, פירש"י, דלאו דעתיה למיכליה לאורתא), שפיר דמי".
וכתב המג"א (שם ס"ק ב'), שאין היתר אלא – "ליתנו סמוך לחשיכה ממש. אבל אם נתנו מבעוד יום, אסור, דכבר נתבשל קצת קודם שבת, וצריך לסלקו משחשיכה, אלא א"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת". והמ"ב (שם ס"ק י"א) מוסיף: "היינו דאפילו הוחם התבשיל, נמי מותר להשהות, ולא גזרינן שמא יחתה, כיון דעצם הבישול לא נתבשל כלל". מבאר החזון איש (שם ס"ק כ"ב): "ונראה דרצונו לומר, דהוחם ולא הגיע ליד סולדת. אבל כל שהגיע ליד סולדת, היינו התחלת הבישול".
ומוסיף החזו"א (שם): "ולכאורה נפל בבירא דין קדירה חייתא. שהרי אי אפשר לצמצם ליתן סמוך לשקיעת החמה, וכשמקדים, הרי בשיל קצת קדם שקיעת החמה. אבל השתא דבעינן התחלת הבישול, שפיר נותן קדם שקיעת החמה, באופן שלא יהיה עדיין יד סולדת בשעת שקיעת החמה. מיהו שדא בה גרמא חייא קשה, דאי שדי לתוך קדירה יד סולדת, הרי מיד בשיל קצת. וצריך לומר דקדירה בשיל ולא בשיל היה ונצטנן, ועכשו נותן גרמא חייא ומחזירו על גבי הכירה".
וכתב המ"ב (בבה"ל שם ד"ה מסיח דעתו): "נראה דאפילו אם התנור חומו רב ויכול להתבשל באיזו שעות בלילה במשך הזמן, אעפ"כ אם אין דרכן של בני אדם להמתין בסעודתם כל כך, בודאי אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי".
והשיג החזון איש (שם) על דבריו: "משמע שאם דעתו לאכול בלילה, אסור. ולפ"ז כל דין קידרא חייתא מכרעא בסתמא. ולכאורה כל נותן קדירה יש בלבו יחוד, לאיזה סעודה הוא מכינו (כלומר, ואם כן לא משכחת היתר בבשר חי, לפי דעת הכל בו והגה"מ בב"י, שלא גזרו גזירת שהייה כשדעתו למחר. דממ"נ, אם הניחו בתנור שחומו רב ודעתו להמתין ולאכול אחר כמה שעות בלילה, גם בבשר חי אסור, ואם דעתו לאכול רק מחר, גם בלא בשר חי מותר). והיה נראה דלא גזרו חכמים אפילו דעתו בלילה ומצפה עליו, כיון דעל הרוב אינן משהין קידרא חייתא, כי אם לצורך מחר".
לפי החזון איש עולה לדינא, שאפילו אם משהה בסיר לחץ, כדי לאכול בסעודת הלילה, לא גזרו גזירת שהייה, כיון שע"פ רוב, אין משהין בשר חי אלא לצורך מחר, ואין סיבה לגזור. אבל לפי המ"ב, אם דעתו לאכול את הבשר בסעודת הלילה, מותר להשהות רק באופני שהייה המותרים..
אופנים שמותר להשהות את כל סוגי התבשילים
כירה גרופה וקטומה
שנינו במשנה (שבת ל"ו ע"ב ול"ח ע"ב): "כירה שהסיקוה בקש ובגבבא, נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים, לא יתן עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר (פירש"י, על גבי גחלים לכסותם ולצננם). תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא, הרי זה ככיריים, בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור". ובגמ' (ל"ח ע"ב): "אמר רב אדא בר אהבה, הכא בכופח גרוף וקטום, ותנור גרופה וקטומה עסקינן. הרי הוא כתנור, דאף על גב דגרוף וקטום, על גביו אסור. דאי ככירה, כי גרופה וקטומה שפיר דמי"… אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, האי כופח היכי דמי. אי ככירה דמי, אפילו בגפת ובעצים נמי, אי כתנור דמי, אפילו בקש ובגבבא נמי לא. אמר ליה, נפיש הבליה מדכירה, וזוטר הבליה מדתנור".
וכ"פ הרמב"ם (שם ה"ד – ה"ז): "תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן… אין משהין אותו על גבי האש בשבת, אע"פ שהונח מבעוד יום, גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצמקו. לפיכך אם גרף האש, או שכסה אש הכירה באפר או בנעורת הפשתן הדקה, או שעממו הגחלים, שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקוה בקש או בגבבה או בגללי בהמה דקה, שהרי אין שם גחלים בוערות, הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש". במה דברים אמורים, בכירה שהבלה מועט. אבל התנור, אף על פי שגרף האש או כסה באפר או שהסיקוהו בקש או בגבבה, אין משהין בתוכו ולא על גביו… הואיל והבלו חם ביותר, אינו מסיח דעתו, וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה, אף על פי שהיא אש קש וגבבה או מכוסה. ולמה אסרו לשהות בתנור, אף על פי שגרוף, מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוצה אחת, ומפני שהבלו חם, שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור". הכופח הבלו רב מהבל הכירה ומועט מהבל התנור, לפיכך אם הסיקוהו בגפת או בעצים, הרי הוא כתנור, ואין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו… אף על פי שגרף או כסה באפר, ואם הסיקוהו בקש או בגבבה, הרי הוא ככירה שהוסקה בקש וגבבה ומשהין עליו". וכ"פ בש"ע (שם).
הפסק קדירה ריקנית
כתוב בהגהות מרדכי (הו"ד בב"י שם): "להניח קדרה ריקנית על פי הכירה, הוה ליה כירה כגרופה וקטומה, שהרי קדרה סותמת את פי הכירה, ואז ישים הקדרה שהחמין בתוכה על גבי הקדרה ריקנית". וכ"פ בש"ע (שם סעי' ג'), שע"י הנחת קדירה ריקנית על פי הכירה, נחשבת הכירה לגרופה וקטומה.
שיטת רעק"א
שנינו במשנה (שם י"ז ע"ב): "בית שמאי אומרים, אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור, אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט העין, ובית הלל מתירין. ובגמ' (שם י"ח ע"ב) איתא: "מאן תנא להא דתנו רבנן, לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם נתנן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו… לימא בית שמאי היא ולא בית הלל, אפילו תימא בית הלל, גזירה שמא יחתה בגחלים. אי הכי… צמר ליורה לגזור (פירש"י, שמא יחתה בגחלים), אמר שמואל, ביורה עקורה (פירש"י, עקורה מעל האור). וניחוש שמא מגיס בה (פירש"י, מהפך בה, ובמבושל הוי בישול), בעקורה וטוחה (פירש"י, מכוסה בכיסוי שלה, וטוחה בטיט סביב, דכולי האי לא טרח, ומידכר).
וכתב הרשב"א (שם): "מהא דקא אמרינן ביורה עקורה וטוחה, משמע דאפילו בעקורה, איכא משום מגיס, דהגסה בכלי ראשון כבישול… וקשיא לי, א"כ האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין, היאך מוציאין מהן בכף, והלא מגיס, וי"ל דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדרה, מפני שמערב את הכל, ואיכא משום קרובי בשולא, אבל בשאר הגסות לא, דמראשונה ואילך ליכא בקדרה משום מבשל… והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה, ולא חיישינן דלמא מגיס… ועוד יש לי לומר, דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי, ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב, וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי, תו ליכא משום מבשל".
וכתב הרעק"א (בהגהותיו לש"ע שם), שלפי תירוצו השני של הרשב"א – "ממילא בפחות מכמאכל בן דרוסאי לא מהני גרופה וקטומה משום חששא דשמא יגיס, וצ"ע". ועוד כתב לדקדק כן גם מדברי הרא"ש, עיי"ש. ובביאור הלכה (שם ד"ה אלא) הביא דבריו, וכ"כ החזון איש (שם סס"ק כ"ב. ועי' בהערות המגיה לרשב"א אורייתא שם, מה שהעיר על ראיית הרעק"א והחזו"א מדברי הרשב"א).
במקום שאין היד סולדת בו
על הדין במשנה (ל"ח ע"ב), שאסור להשהות בתנור, אפילו אם הוסק בקש וגבבא, כתוב בהגהות מרדכי (הו"ד בב"י שם): "מיהו אם אין היד סולדת בו, שאינו חם כל כך, נראה דמותר". וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ט'): "ואפשר דאפילו אין גרוף וקטום שרי", מפרש המ"ב (שם ס"ק כ"ג): "כיון שהמקום שמעמיד שם, הקדרה אין היד סולדת בו. ובש"ע הרב (שם קו"א ס"ק ד') מבאר, שאם היד סולדת במקום זה, אף שהחום אינו יכול להביא את הקדירה שתהיה יס"ב, מ"מ אסור, כי עכ"פ שייך חשש שיבא לחתות (וע"ע במ"ב שם ס"ק ס"ז).
סמיכה מערב שבת לכירה ולתנור
איתא בברייתא (שם ל"ז ע"א): "כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, סומכין לה (פירש"י, אצל דופן הכירה), ואין מקיימין אלא אם כן גרופה וקטומה. עוד איתא בברייתא (שם ל"ח ע"ב): "תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא, אין סומכין לו, ואין צריך לומר על גביו, ואין צריך לומר לתוכו, ואין צריך לומר בגפת ובעצים. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא, סומכין לו, ואין נותנין על גביו. בגפת ובעצים, אין סומכין לו" וכ"פ בש"ע (שם).
הכירות הנהוגות בימינו וצורת הכשרתן כדי להחשיבן לכירה קטומה
להבת הגז
כתב החזון איש (או"ח סי' ל"ז ס"ק ט' וס"ק י"א): הנה בטור כתב דעל גבה [של כירה] מקרי על שפתה, או על כיסוי שעל חללה, והוא לשון רש"י ל"ז ע"א ד"ה גבה (הו"ד לעיל עמ' 1)… והנה הא דמהני הפסק קדירה ריקנית, נראה דהוא שינוי, שאין דרך בישול בכך, וגם ממעט את החום הרבה. אבל הכיסוי שדרכו בכך, ואינו ממעט החום כל כך, הוא בכלל על גבה, וכל שכן דדופן התנור עצמו לא חשיב הפסק, ולא חשיב כסומך, דדרך החום לבקוע למעלה, ולא מקרי סומך, אלא מן הצד.
שהייה דנהוג בארצנו הק', שפתילת האש למטה תחת הפטפוט ושופתין הקדירה למעלה על הפטפוט, והאש תחת שולי הקדירה, דינו ככירה שאינה גרופה. ואף אם מעמידין פח של מתכת ומשימין הקדירה בתוך הפח, מ"מ לא חשיב כדין נתן קדירה ריקנית על הכירה להפסיק, דהכא לא הוי רק ככיסה את הכירה בכיסויה והעמיד הקדירה על הכיסוי, דזה חשיב על גבה.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' צ"א) הביא דבריו וכתב – "אמנם ללמד זכות על ישראל, דמנהגם תורה היא נראה, דודאי פשטות דברי ההגהות מרדכי מראין, דמשום הא גופא דהאש מכוסה, הוא דהתיר, אף דהחום נשאר כבתחילה, דלענין גרופה וקטומה אין לנו אלא בחום כלום, כיון שהעיקר הוא משום חשש חתוי… וא"כ בודאי לא קשה מהאי דכיסוי כירה שכתבו רש"י והטור דלא מהני, דהתם הוא הכיסוי הרגיל שמשימין עליו בכל יום, כמבואר בש"ס בכמה דוכתי, דרגילים היו לכסות הכירה בכסוי כמו קדירה, משא"כ במשים קדירה ריקנית על הכירה, שאין דרכה להיות שם מותר, דהוי כגרופה וקטומה בהא לבד שהאש מכוסה ואין רגיל להיות שם. וא"כ הוא הדין להני פחים הגדולים שמשימים על הפטפוט, דאינן דומין כלל לכיסוי הרגיל של הכירה… ולא נחתי הפוסקים למה שחידש הגאון בעל החזון איש זי"ע, דיש כאן ענין למעט החום. ואף דרב גובריה מאד מאד, וכל גופי מרתת מתורה דיליה, מ"מ האמת יורה דרכו שדרך הפוסקים בהלכה זו צ"ע לדבריו.
ובאמת יראה דבלא"ה בדידן קיל יותר מבזמן הש"ס והש"ע, דאם האש מגולה, שאסור משום שמא יחתה. וזה לדידהו דאפשר לחתות במגולה, דהיו מבשלים ע"ג גחלים וכה"ג. אבל הני פטפוטים של נפט, דגם במגולה אי אפשר לחתות מצד האש כלל, ורק ע"י גלגלים מבחוץ, והוא עומד בכה"ג דאי אפשר (לזוז) [להזיז] אותן או שקשרן, א"כ אש מגולה גופא בכה"ג רק חומרא היא, ודי לנו אם אינו מכוסה בכסוי שאינו רגיל".
על תשובה זו הגיב החזון איש במכתב (בשו"ת שבט הלוי שם), שלפי דברי השבט הלוי עולה לענין הפסק ע"י קדירה ריקנית: "הוא הדין אם הקדירה הריקנית גדולה וקדירת התבשיל קטנה, מותר להכניסה תוך הקדרה הריקנית, ולא יהא הפסק בין קדרת התבשיל לכירה, רק עובי השוליים. אבל מהא דאין כיסוי הפסק יש ללמוד, דגם עובי השוליים של הקדירה לא חשיב הפסק, ודוקא כשמפסיק אויר קדירה ריקנית חשיב הפסק, דזה שנוי דמנכר טפי וממעט החום מיעוט מנכר טפי. והפסק טס ברזל דק לא עדיף מכסוי הכירה וגרע ממנו".
למדנו, שלדעת החזון איש הפסק פח בין האש לקדירה, אינו מחשיב את הכירה לקטומה, ואילו לדעת השבט הלוי, נחשבת הכירה לקטומה, אך ורק אם כיסה או חסם את הכפתורים המשמשים לשינוי גודל הלהבה.
ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' צ"ג) כתב: "בדבר תנורי הגעז שבמדינתנו בכסוי פח של מתכות שהעולם נוהגין היתר להשהות… בתנורי הגעז שאין הדרך כלל לבשל בכסוי פח מתכות, אין לך היכר גדול מזה שמסלק דעתו מלחתות, ואין לחוש לחתוי. ונמצא שלפי"ז יש לתנורי הגעז שכיסה בפח מתכות דין כירה קטומה… הטור סובר… שאסור בכסוי שעל גבה כרש"י. ולכן צריך לומר, משום דהתם דרך הבשול הוא כך הרבה פעמים, דאם האש גדול וירא שיקדיח, שבעצים קשה לצמצם, וגם הרבה פעמים שאש קטן לא ידלק ומוכרח לעשות אש גדול, מניח כסוי על גבה ואופה ומבשל שם, דהא גם על עובי שפתה יכול לבשל, משום שהכירה בעצמה יש לה חום לבשל, ולא יגרע על גבה, שהוא על האש, ולכן לא הוי היכר. וא"כ בגעז, שלא נמצא אף אחד שיבשל בכסוי פח מתכות, משום שיכול להקטין האש ולהגדילו בצמצום כפי שצריך, לכן אין היכר גדול מזה ומותר.
…והנה יש טעם גדול לומר דלא שייך כלל הגזרה בתנורי הגעז שלנו. דהא חזינן שרק לשלא יחתה בהגחלים גזרו, ולא לשמא יביא עוד עצים כשיכלה האש. דאם היה שייך למיגזר זה, היה לן לאסור גם בכירה שהסיקוה בקש וגבבא שלא שייך חשש חתוי, שמא יתן עוד קש כשיתבער הקש שבכירה, דהא ליכא בזה היכר, אלא צריך לומר דזה לא גזרו. ואולי משום דלא גזרו אלא בחתוי בפיו, שקילא לאינשי, דלא חשיב להו מעשה כ"כ מלעשות בידים. וא"כ בתנורי הגעז, שלא שייך חתוי בהגעז שכבר יש שם, אלא אם רוצה להגדיל האש, צריך שיתן עוד געז אחר שנותן ע"י שפותח יותר את נקבי הצינור שיורד משם הגעז, א"כ הוא כמו להביא עצים אחרים, שלא גזרו, דלא חששו שיעשה בידים. ואף אם נימא שהטעם שלא גזרו שמא יביא עצים וקש, משום שרוב הפעמים אינם בסמוך להכירה, שהוא דבר קשה להביאם מרחוק, ויבא לזכור קודם שיביא העצים, וממילא לא גזרו אף שנזדמן שהם בסמוך, משום שלא שכיח כ"כ, וכדאיתא חלוק כעין זה בריש ביצה בגזרה שמא יקטום, עיי"ש בתוס', וא"כ בתנורי הגעז שהוא דבר קל לפתוח יותר את נקבי הצינור להביא יותר געז, יש לגזור, מ"מ כיון שעכ"פ לא גזרו אף בעצים וקש שסמוכים להכירה, לכן גם בגעז לא היה בכלל הגזרה, אף שעתה נעשה באופן שלעולם הוא סמוך, כמו דברור שאף אם היה נעשה רגילות שלעולם יהיו קש ועצים סמוך להכירה שלא היה נאסר בשביל זה, כיון שעכ"פ לא אסרו, כמו כן הוא בגעז, שהוא רק כנעשה הרגילות שהם לעולם בסמוך להכירה, שלא היה בכלל הגזרה, ואנן לא מחדשינן איסורין. וגם מסתבר שלעולם היה הרגילות שיהיו עצים וקש סמוך להכירה, דרוב בני אדם לא היו מצמצמים להביא רק כפי הצורך, ומ"מ לא גזרו בשביל זה שלא יבא ליתן קש ועצים אחרים, וא"כ הוא מטעם שלא חששו שמא יעשה בידים, וא"כ הוא עוד כמפורש שאין לגזור גם בתנורי הגעז שצריך לעשות בידים.
ולפ"ז אף בלא כסוי גם על הכפתורים שעל ידם מקטינים ומגדילים, אלא שיכסה רק את האש לבד, נמי אפשר יש להתיר, דגם בכסוי על האש לבד הוא היכר גדול שאין דעתו לחתות ולהגדיל האש יותר, וכמו שנוהגין הרבה. אך יותר טוב שהכסוי של פח המתכות יכסה גם את הכפתורים, כדי שההיכר יהיה גם במקום החתוי כמו הקטום, שיש אולי לחוש שלא ירגיש בהכסוי ויחתה. ואף שהוא דבר רחוק, מ"מ כיון שהיתר ההיכר מצינו בהיכר שבמקום החתוי, אולי הוא דוקא בהיתר כזה. אבל ודאי זה לבד שיכסה את הכפתורים ולא את האש לא יועיל, שהעיקר הוא שצריך להראות שדעתו להפחית [מחום האש], שזה נראה יותר בכסוי האש. אבל כיון ששם היו תרווייהו למעליותא, שמפחית את החום והיה במקום החתוי, אפשר הוא בדוקא, ולכן יש להחמיר לכסות גם את הכפתורים. אבל כיון שיותר מסתבר שגם בלא כסוי הכפתורים הוא היכר חשוב, יש להקל בשעת הדחק, ואין למחות באלו הנוהגים היתר בכסוי האש לבד".
פלטה חשמלית
בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קל"ו) כתב: "הנה לדעתי יש לצדד להיתרא, משום דבתנור חשמלי (אם אין אפשרות להגדיל או להקטין את כח החום) לא שייך כלל חתוי, ועיקר איסור שהיה הוא משום גזרה שמא יחתה". ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' כ"ו) כתב: "כבר הורה זקן רבה של ירושלים הגאון הגרצ"פ פרנק ז"ל בתשובה, דיש לזה דין גרופה וקטומה, ואין צריך לפרוס על הפלטה, כדי להפסיק בין הקדרה והפלטה, בהיות דאין אפשרות להגדיל או להקטין את כח החום, ולא שייך חיתוי כלל, ולא איכפת מה שאין בו מעשה להיכרא, עיי"ש. ויש להוסיף, דלמעשה נקרא זה שיש גם פעולת היכר. והיינו בזה שמשתמש בשבת בפלטה זאת, אשר בימות החול איננו משתמש בה, בהיות דעשוי רק להחזיק חום התבשילין, או אפילו לחממם, אבל לא עד כדי לבשל ממש"… ולכל היותר אפשר להדר לתלות על מקום התקע פתקה שכתוב עליה שבת – קודש, וזה ישמש לו כאות אזהרה, שלא יבוא אי פעם לשכוח ולהוציא התקע ממקומו כדי לכבות הפלטה, או כדי לתתו ולהעמידו על מדת חום גבוה יותר [אם ישנו כזאת]".
לדעת החזון איש שהובא לעיל, שכיסוי פח (בלעך) אינו מועיל להחשיב את הכירה לקטומה, כיון שאין הוא ממעט הרבה את החום, גם פלטה חשמלית אינה נחשבת לגרופה, ואף שיש בה רק דרגת חום אחת (ארחות רבינו ח"א עמ' ק"ב).
לדעת המחשיבים פלטה חשמלית לקטומה, מפני שאי אפשר לשנות את מידת החום, לכאורה מותר להשהות מטעם זה גם על רשת שתחתיה יש נרוניות. אך יתכן שבאופן כזה שהאש מגולה ממש, לא חילקו חכמים בגזירתם בין אש של גחלים לאש אחרת, וצ"ע למעשה.
תנור חשמלי, טרמוס חשמלי
לפי הסברות שנתבארו לעיל לענין בלעך ופלטה חשמלית עולה, שכדי להתיר להשהות בתנור חשמלי, תבשיל ששייכת בו גזירת שהייה, יש לכסות את הכפתור שבאמצעותו משנים את מדת החום, וגם להניח בתוך התנור דף מתכת וכיו"ב להיכר. שהרי אין שום שינוי מצורת החימום באמצע השבוע (כמו בבלעך, וא"כ לא שייך להתיר מכח היכר), וגם אינו צריך להביא גחלים חדשות כדי להגדיל את מידת החום (כמו בבלעך, שע"י סיבוב הכפתור מביא גז חדש, ועל זה לא גזרו, לסברת האגרות משה), אלא מדליק גוף חימום נוסף, וכיון שיש אפשרות לשנות את מידת החום, אינו דומה לפלטה חשמלית (שהחשיבוה הפוסקים לגרופה, מטעם שאין בה חשש חיתוי), וא"כ אין להתיר בלא כיסוי הכפתורים, וגם היכר נוסף בתוך התנור, ששם מצוייים גופי החימום.
קראק פאט
לכאורה דינו כתנור חשמלי, שמותר להשהות בו אם מכסה את הכפתורים ומניח בתוכו איזה דף להיכר. אבל הגרי"י נויבירט שליט"א (אוצרות השבת עמ' תקכ"א) מצדד שדינו ככופח שהסיקו בגפת ועצים, שאין מועילה לו גריפה וקטימה, כמשנ"ת לעיל עמ' 4, כיון שעשוי רק לשפיתת קדירה אחת.
יישר כוח לרבנים החשובים על התשובה המהירה.
מה קורה במידה וינעל את הדלת ולא יכנס לשם בכלל כל השבת. עדיין יש חששות? השאלה נוגעת בעיקר במסעדה שביום שישי ממש לפני שסוגרים מכינים מלווה מלכה ע”מ שיהיה מוכן מיידי בפתיחה במוצ”ש ואיש לא נמצא שם בזמן שזה נעול מה החשש?לא פלוג?
לכאורה לא פלוג.
אבל למה לא נכלל בהיתר הרמא של טוח בטיט כשסוגרים את המקום?
טוח בטיט מתייחס לתנור עצמו, יש שהקלו גם בכיסוי כפתורים, זה שהמיתחם נעון, קשה מאוד להגדירו כך, בעיני.
השאר תגובה