שאלה:
שלום לכבוד הרב שליט"א
לימדתי תלמיד אחד שקשה לו גמרא אפילו אם משתמש ארטסקרול באנגלית שזו שפת אם שלו.
לימדתיו 4 פעמים ואז הבין. קשה לו והוא בחור חכם אלא שכמו בעלי תשובה אינו רגיל במשא ומתן גמרתי, ואין צריך לומר הדרשות שבגמרא שצריך הבנה בסיסית של דיקדוק בהרבה מקרים.
חזינו שלהמשיך להסביר כמה פעמים כל פעם באופן אחר מועיל עד שבסוף תפס.
ואמר לי שרוצה להיות יכול ללמוד בעצמו גם כן. וזה לוקח זמן סבלנות וריבוי ישיבה ולימוד.
מה עצה מכבודכם?
תשובה:
אשריו ואשרי חלקו שהוא חפץ לעמול בתורה, העצה הנכונה היא לעודד אותו לא להתייאש, בהתחלה זה אכן קשה ולאט לאט מתקדמים ומצליחים יותר ויותר הן באיכות והן בכמות, העיקר לא להתייאש ולשנן היטב מה שלומדים, זה שזוכרים ומבינים טוב את הנלמד נותן חשק להמשיך. תסביר לו את הערך העצום בכל דף גמרא, כמו המעשה הידוע בבעל האגרות משה שהורה לאדם לעשות מסיבת סיום על דף אחד גמרא וכו'.. כל אחד לפי מעלתו וענינו. וכמובן שימשיך להעזר בכלי העזר הללו.
בהצלחה רבה מאוד!
מקורות:
כמובן ידוע המעשה הנורא מרב פרידא שחזר בשביל תלמידי 400 פעם על הלימוד, וכך איתא בתלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד ב "רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר. אמר ליה: האידנא מאי שנא? אמר ליה: מדההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה – אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא, השתא קאי מר, השתא קאי מר. אמר ליה: הב דעתיך ואתני ליך. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני [אחריני] נפקא בת קלא ואמרה ליה: ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו. והיינו דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, לא בשמים היא – שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא – אתה צריך לעבור אחריה."
בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן כו כתב על כך דברים חשובים: ודברי חתם סופר על מה שאר"ע ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה, הוא בתורה ומצות דוקא דבעניני עוה"ז הא דרש ר"ע דחייך קודמין תמוהין מאד דבתורה ודאי תורתו קודמת כמפורש בקידושין דף כ"ט ע"ב שאף מלמוד תורה של בנו הוא עדיף וכ"ש מלמוד תורה דאחרים, ועיין ברמב"ם פ"א מת"ת ה"ד שפסק זה ובה"ב פסק שבנו קודם לבן בנו ובן בנו קודם לבן חברו, וכן איכא דין קדימה בצדקה ברמ"א יו"ד סימן רנ"א סעי' ג' עיין שם, ופשוט שבתורה הוא עצמו עדיף על אחרים יותר הרבה מבצדקה, דבצדקה פשוט שרק לחם שלו קודם ללחם של אחרים אבל אם חסר לו בשר ולחברו לחם צריך ליתן לחם לחברו ולא יאכל הוא בשר ועיין בפ"ת סימן רנ"א ס"ק ד' מפורש זה לענין שאר קדימות וכמו כן פשוט שהוא לענין קדימת עצמו מאחרים אף שהוא עני שצריכין ליתן לו גם בשר, ובתורה ברור שאף מי שיודע כבר מסכת אחת ואפילו סדר שלם הוא קודם ללמוד סדרים האחרים מללמד האחרים אף אותה המסכת, וגם בעניני עוה"ז ליכא איסור אלא רשות אם אינו פקוח נפש ממש שאז מסתבר שאסור ואילו בתורה הוא גם אסור להקדים האחרים מלמוד עצמו. אך הוריתי שכל ת"ח אף שצריך לעצמו והוא גדול מאד מחוייב ללמד מקצת זמן גם עם אחרים אף שמתבטל מתורת עצמו והבאתי ראיה מהא דר' פרידא שלימד לתלמיד קשה הבנה שהוצרך ללמד עמו ד' מאות זימני בעירובין דף נ"ד ע"ב אף שבזמן הזה היה יותר טוב אם למד לעצמו והיה לו שכר גדול חי ד' מאות שנה וכל דורו הביא בזכות זה לעוה"ב, שלכאורה היה אסור דלעצמו היה עדיף, דהוא למד עמו במקצת הזמן שמחוייב לבטל מתלמודו ולמד עם אחרים, ומסתבר לי שהוא ג"כ שיעור מעשר עשירית הזמן שיש לו ללמוד תורה ואולי יכול להוסיף עד חומש וצ"ע לענין השיעור. ולענין מצוה אם הוא וחברו צריכין לקיים מצוה וא"א אלא לאחד ודאי שאם יתן לחברו יעבור על העשה לכן לא מובן דברי החת"ס וצע"ג בכוונתו. ובכלל לא ידוע ענין הקדימות לחיוב האהבה, דכיון דהוא שליכא אלא לאחד ור"ע לא סבר כבן פטורא דימותו שניהם אלא מחוייבין ליתן רק לאחד ולהציל אחד, ממילא אף שהוא והאחר ממש שוין לו באהבה ובכל החיובים דמאי חזית דדמא דחבראי סומק טפי דלמא דמא דידי סומק טפי כלשון התוס' לענין שבלא מעשה אין חייב למסור עצמו בסנהדרין דף ע"ד ע"ב ד"ה והא. והלמד דלרעך לפי פשוטו הוא במקום את שברוב מקראות כתוב בכה"ג בלשון את וכן ואהבת לו כמוך דכתיב בגר הוא במקום אותו, ואף שאיכא מ"ד דדריש אתין גם הלמד ידרוש.
