לימוד קריאה על ידי שינון תהילים

כידוע לילדים יש הרבה יותר סבלנות מאשר למבוגרים. והרבה פעמים כשאני רואה אותו קורא אני שואל את עצמי אם זה אמיתי שגם אני אי-פעם בעברי הרחוק גם אני קראתי ככה. ולעצם הענין הרי הילד קורא כל אות לחוד ושוהה הרבה ומתבונן בין אות לאות ולעיתים רבות אף חוזר על חצאי מילים כך שיוצא שמילים מסויימות הוא קורא בשיבוש. איך אם כן ניתן לאפשר לו לקרוא פסוקים בדרך זו? בפרט אם יגיד שם שמים על פסוקים משובשים? או שמא "היינו רבותיא" וכשם שנותנים לו ומרגילים אותו לומר ש"ש בברכות ותפילות למרות שיודעים שיגיד זאת גם שלא בשעת הברכה ולא עושים מזה עסק, פשוט מלמדים אותו וזהו, כך גם כאן. אך עדיין זה לא ברור לי כל הנושא הזה כי בסופו של דבר זה הרי קצת שונה כיון ששם אין ברירה וחייבים להרגיל אותו בזה וכשהוא סתם אומר מסבירים לו בנחת שזה שם קדוש ולא מבטאים את זה בחינם משא"כ כאן מהיכי תיתי להרגילו בזה כשניתן לתת לו לקרוא ספרי בוקי סריקי המצויים הרבה בשוק החרדי. ואפשר גם כאלו עם מסרים חיוביים אך לא ממש תורה.

ח"ו. לדמות לימוד קריאה ל"נר בשביל להדליק סיגריה"? אם כבר, אולי זה חילול הקדש.
ב"ה מזה למעלה מעשר שנים שאני מלמד תשב"ר כ"ב אותיות התורה הקדושה, וכן תחילת לימוד הקריאה. אחד היסודות שחייבים לדעת כשבאים לעסוק בעניין, בין אם בתור הורה ובין אם בתור מלמד, כי ילדים המקבלים חינוך יהודי טוב ליראת שמים וקיום מצוות ועבודת ה' בשמחה, כבר כשהם לומדים את האותיות (ומדובר בד"כ בגיל ארבע או קצת פחות) הם חושבים ומדברים כל הזמן על כך ש"עוד מעט אדע כבר להתפלל מתוך סידור, אדע ללמוד מתוך חומש וכדומה". מסיבה זו ניתן לקבוע כי אצלנו בעצם אין מקצוע של לימוד קריאה. זה נכון שגם גויים צריכים ללמוד קריאה סתם כדי להסתדר בחיים, אבל הילדים שלנו גם בלי שיגידו להם את זה, אמורים להרגיש את זה לבד. ילד שמקבל חינוך טוב, כבר בתחילת לימוד האותיות, כשימצא ספר קודש יפתח וינסה למצא אותיות שהוא מכיר. כשהוא מתחיל לקרא, ינסה כבר למצא מילים בספר, וישמח שיודע לקרא.
בקיצור, למוד אותיות התוה"ק וכן לימוד הקריאה, הוא חלק בלתי נפרד מלימוד התורה הקדושה. ואדרבה, זה הלימוד תורה הכי טהור והכי נקי. התייחסות ללימוד זה כאל לימוד חשבון או מקצוע אחר שצריך כדי להסתדר בחיים, מגיעה ממחוזות אחרים.
מסיבה זו, ניתן לשמוע פעמים רבות דעות שונות של מלמדי קריאה "מקצועיים" החולקים על דרכי לימוד המקובלות בציבור שלנו. הם יכולים להסביר את שיטתם בצורה מאד משכנעת, אבל בדר"כ העיקר חסר מן הספר. היחס שלהם ללימוד הקריאה הוא יחס שונה לגמרי מהיחס שלנו, ולכן לפעמים ניתן לקבוע כי אכן הם מצליחים בשיטתם, אבל… רק אצל ילדים שלהם. אצל הילדים שלנו, השיטות הללו לא עובדות. אני יכול להצביע על דוגמאות של נקודות מסויימות שאנשי מקצוע מ"שם" מצביעים עליהן, ואם נחפש ונחקור נמצא שהמלמד שלימד ילדים מ"שלנו" הצליח בשיטה הישנה, והמורה עם תעודות האקדמיה ועוד הצליח עם ילדים מבתים השייכים ל"שם" (כואב הלב להגיד, אבל מדובר גם על בתים חרדיים, עם נטיה קלה לדברים שניתן היה להגדיר כהשכלה. ואגב, את הדוגמא שנתתי לגבי ילדים המקבלים חינוך יהודי טוב, ניתן למצא גם בחוגים מסויימים של חובשי הכיפות הסרוגות. לא באתי לדון בשיטותיהם, אלא רק לציין שכיום הכיפה ממש לא מחייבת הזדהות עם צד מסויים כאן. אכמ"ל).
כששואלים אותי מה השיטה והדרך ללמד אותיות, אני תמיד אומר שהנקודה העיקרית היא להחדיר לילדים כמה שיותר שמחה בלימוד האותיות, ולעשות כמה שיותר "עסק" מלימוד כל אות.
לא מזמן פגשתי מפקח ממשרד החינוך שמכיר אותי ועוד כמה מהורי התלמידים. הוא שאל אותי בין השאר מה "סוד ההצלחה"? אחת הדוגמאות שנתתי לו היא שבכל פעם שלומדים אות חדשה, אני מחלק איזה ממתק קטן לילדים (בגיל הזה, מספיק אפילו סוכריית טופי), שרים איזה שיר, וחוץ מזה גם מחלקים סמל עם האות החדשה הנלמדת. הוא נהנה מאד מהרעיון, ותוך כדי הוא אמר על הסמל שזה רעיון טוב, וזה גורם להם שבמשך היום יחזרו שוב ושוב על שם האות. אמרתי לו שזה אכן נכון, אבל מבחינתי מה שחזק כאן יותר, זו החווייה שמרגישים הילדים.
לא אשכח איך בשנה שעברה (אלול תשע"ט) בזמן שלמדנו את האות ג', היה זה הזמן בו נערכו הבחירות (לא זוכר איזה סיבוב בדיוק זה היה…). תוך כדי שדברתי עם הילדים על כך שהשבוע אנו לומדים את האות ג' וקבלתם ג' גדולה לצבוע, וסמל של האות ג' (בתחילת השנה הם לפעמים שומרים חזק את הסמל כמה ימים וגם חוזרים עמו לת"ת למחרת). אמרתי להם שאבא ואמא מאד שמחים שהם כל כך גדולים. אחד הילדים אמר שבדרך לחיידר הוא ראה שאפילו השכנים שלו תלו מודעות ענקיות של האות ג'. לא רציתי להרוס לו את ההרגשה, הוא היה בטוח שכולם שמחים אם האות החדשה שהוא לומד.
בקיצור, החווייה הרוחנית זה הדבר היחיד שמחזיק את ילדינו הקטנים כשומרי תורה ומצוות (נכון. לפעמים צריך גם פרסים ועונשים. אבל זה הבסיס שבלעדיו אי אפשר!). לימוד אותיות התוה"ק הוא לימוד תשב"ר הכי טהור שיש, וח"ו להתייחס ללימוד זה כאל דבר של חול (לקחת נר להדליק סיגריה…)

לשואל היקר
אם תרצה לשוחח איתי על הנושאים היסודיים בחינוך ילדי תשב"ר היקרים (ובעוד כמה פרטים בעבודת ה'), כפי שנשמע מדבריך שאתה אדם ירא שמים השואף להקפיד על קלה כבחמורה.אשמח לסייע (בעיקר במה שנוגע לחינוך ילדי ישראל הטהורים).

ניתן ליצור עמי קשר טלפוני בטלפון: 0527167567 או במייל: [email protected]

הרבה נחת והצלחה בחינוך ילדיך

לגבי הצעת השואל (לא בשאלה הראשונית אלא בתגובה בהמשך) שהילדים יתאמנו על קריאה בקריאת סיפורים – יש בזה חיסרון שזה יכול לגרום שהילדים יתרגלו לקרוא באופן שמקובל לדבר ביום יום (בלי חילוקי התנועות לאשכנזים ובלי חילוקי האותיות לספרדים) ולא באופן שמלמדים אותם לקרוא בכתבי הקודש.
(והא גופא בכלל דברי הרב י"נ לעיל, שאצלנו לימוד הקריאה הוא לימוד קריאת הקודש, ואת לימוד קריאת החול הילדים למדים אחר כך מאליהם.)

ראשית כל שמחתי מאוד להעשיר את ידיעותי ממבט של המלמד הדגול ויישר כח גדול על כך.

לעצם הענין, הביטוי שהשתמשתי ב"לקחת נר להדליק סגריה" לא היה זה ביטוי שלי אלא ביטוי ששמעתי לפני כשלושים שנה בישיבה לא זוכר בשם איזה גדול זה נאמר לא זוכר את ההקשר המדוייק. הקשתי מזה לכאן. אני שמח מאוד לראות שטעיתי ומודה מקרב לב למתקנים. שוב יישר כוח על הזמן שהקדשתם כולכם ועל הדיון הפורה.

כמובן שהספרים שהצעתי "בוקי סריקי" הדגשתי שמצויים בחנויות החרדיות מתוך מחשבה שיובן מכך שמדובר בספרים כשרים לחלוטין של סופרים כשרים לחלוטין שמספרים איך שמוליק ויתר ואיך יצחק התגבר ואיך נועה שמעה בקול אמא וכדו' שהמסר החיובי נקלט אך לא השתמשנו בתורה לתרגול קריאה. ואכן ממבטו של המלמד וכן מההערה של אלעזר אכן צודקים הדברים ונתתם לי את הכיוון שלא חשבתי עליו.

אמשח ליצור קשר טלפוני ככל שהדבר יסתדר מבחינת השעות. (אני גר בנ.י. – כשאצלך זה בוקר אצלי זה מדי מוקדם. כשאצלי זה אחה"צ אצלך זה כבר מדי מאוחר)