מה המקור לאיסור לאיים במסירה

שאלה:

מקובל שאסור לאיים במסירה.
מה המקור לכך ומה הטעם.
אליהו כהן
תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה,

בקובץ הישר והטוב ח”ד עמוד נד מובא מאמר של הגאון הרב סילמן שכתב שאסור לאיים בהליכה לערכאות, וראייתו מדברי השו”ע (חו”מ שפח ס”ח): “ואפילו לא מסרו עדיין רק שאומר אלך ואמסור, אם אומר כן בפרהסיה, נפסל לעדות”. וכן בסימן לד ס”כ: “השונא לחברו ואמר לו בפני רבים אלך ואמסור ממונך, פסול לעדות” והוכיח מכאן שיש איסור בעצם המסירה. [ניתן להתווכח עם ראייתו, ששם מוחזק שמסר לכן נפסל, אבל הוא בעצמו יודע שלא ימסור אינו עובר באיסור].

וכותב הגאון הנ”ל שיכול לשלוח מכתב או באמצעות עו”ד שאפעל בכל כוחות והאפשרויות העומדים לרשותי. ונוסח זה מותר כיון שהליכה לערכאות אינו אפשרות העומדת לצידו.

ואחר דברי קודשו נראה שהאיסור נאמר רק כאשר מאיים ברבים. ושו”ר בקובץ הישר והטוב חלק יח מאמר של הרב לוינגר שדן בזה, וכתב שמהשו”ע הנ”ל מוכח שבפרהסיא אסור. ובצינעא נטה להקל. ושוחחתי בזה עם כמה ת”ח, וכולם היו פה אחד שלא רואים מדוע יהיה אסור לאיים אם לא עושה ברבים, וכוונתו רק לאיים ותו לא. וראה בכסף הקדשים סימן ד ד”ה עביד איניש, על הדין שאסור לעשות דין לעצמו על ידי גוי, כתב שאם רק מגזם – מאיים שיעשה על ידי גוי מותר.

בהצלחה.