שלום,
אני בת 35 + 2 נשואה ודתיה.
אך לאחרונה הפסקתי להתפלל בבוקר ופחות לייחס חשיבות לברכות, תפילות ודת.
לפני כשלוש שנים גילו לי בעיה ברחם (מיומה) והתברר שזה גורם קושי להרות. מאז אפילו התחזקתי והקפדתי להתפלל כל בוקר בכוונה שלמה עם תוספת של פרקי תהילים ושירת הבריאה, הכל רק כדי להיפטר מהבעיה ולהצליח להביא עוד ילד לעולם. ככל שנבדקתי אצל רופאים וראיתי על פניהם את הפסימיות, כך זה החליש אותי וגרם להפסיק להתאמץ להתפלל ואף להאמין שהכל יחלוף ויסתדר.
אני מאוד מתקשה להתעורר בשעות הבוקר המוקדמות בשביל להספיק להתפלל וכך בחצי שנה האחרונה איני מתפללת למעט מול נרות השבת, שיר השירים ותהילים של יום שבת. וגם את זה אני עושה ומרגישה שאני מבצעת את זה רק כדי לצאת על ידי חובה או מתוך הרגל שכך צריך.
אני לא יודעת לאן נעלמה לי האמונה החזקה והמוטיבציה להתעורר מוקדם כדי להספיק להתפלל, להשקיע בכל מה שקשור לדת ולייחס חשיבות רבה לכל הנושא כמו שעשיתי בעבר הלא רחוק.
אני אשמח לשמוע מדוע הגעתי למצב של אדישות, ואיך ניתן להחזיר את הרצון והמוטיבציה לתפילות?
תשובה:
שלום רב
בספר החינוך כותב בכמה מקומות כלל מאוד חשוב בנפש האדם: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", כלומר, הרבה פעמים קשה לנו להתחבר למשהו כמו שמחה למשל, אבל אם רוקדים ועושים פעולות של שמחה זה משפיע פנימה לתוך הלב. כך גם בתפילה, הדרך לקבל טעם בתפילה, היא להתעמק בה, להשקיע בה, ככל שנשוחח יותר עם בורא עולם כך נתחבר אליו יותר ונרגיש את הטעם המתוק של התפילה.
בהצלחה רבה ובשורות טובות וכל הישועות!
