שלום רב,
רציתי לשאול בנושא שנאה וכעס,
האם מותר לדוגמא לאשה מוכה לשנוא ולכעוס על בעלה או אדם שמדבר לשון הרע על חברו האם חברו רשאי לכעוס עליו?
אשמח להתייחסות מההיבט ההשקפתי, שהרי לכל מה שעובר על אדם יש יד מכוונת מלמעלה, וא"כ איזה מקום יש לשנאה ולכעס כלפי חברו? ובמידה ואכן אסור לשנוא, אז מהו השימוש החיובי למידת הכעס והשנאה, כמו"כ קשה לי מה הסיבה שמוציא שם רע חברו לא חייב לסלוח לו מעיקר הדין אלא רק ממידת חסידות, וכי ההבנה שהכל מלעלה היא מידת חסידות?
בברכה
ותודה מראש על הקדשת הזמן
תשובה:
שלום רב
הכעס והשנאה קיימים באדם בשביל לקיים את הפסוק "משנאיך ה' אשנא", והיינו שיש מצוה לשנוא אדם שנחשב שונא של הקדוש ברוך הוא [כמובן, אדם שאינו מכיר את הקדוש ברוך הוא והוא תינוק שנשבה מצוה לאהוב אותו, אבל אדם שמכיר את ה' ובוחר להרשיע, מצוה לשנוא אותו]. ראה משנה ברורה וביאור הלכה בסי' א.
יש להבדיל לדעתי בין הנושא של מחילה וסליחה לנושא של שנאה, לא חייבים לסלוח לאדם שמוציא שם רע, כיון שהוא מבקש את רעתנו, ואדם שמבקש את רעתך אין טעם לחייב לסלוח לו, אבל עדיין אין מקום לשנוא אותו, השנאה לאדם אחר משחיתה בראש ובראשונה את הנש של השונא, וזו נקודה שכדאי לחשוב עליה. ההתגברות והשליטה העצמית מעצימה ובונה את האשיות רוחנית וגם גשמית. השליטה ברגשות היא המבדיל בין אדם לבהמה.
שנדע תמיד רק טוב ושמחות!
תודה על הדברים!
הייתי שמח לחדד את זה,
אדם שמבקש את רעתי הרי יש בכוחו רק לרצות לגרום לי רעה, והצלחת פעולתו תלויה בידי שמים, א"כ ההקפדה עליו היא רק על הרצון בלבד, האם זוהי כוונת הרב?
החילוק בין שנאה לסליחה מובן, אך האם הקפדה=חוסר סליחה לא נכללת בכעס?
כעס זה דבר אקטיבי חוסר סליחה הוא פסיבי.
השאר תגובה