לקראת סוף השנה וכתיבת פרוזבול כמה שאלות:
1. האם ניתן להיות שליח לכתיבת פרוזבול?
2. האם ניתן לכתוב פרוזבול ללא ידיעת האדם שעל שמו כותבים את הפרוזבול ( מדין זכין ) ?
3. בנוסחים מסוימים של הפרוזבול יש קניין כלשהו של קרקע , מה דין הקניין הזה , האם יש לו משמעות אחרי שנת השבע (מה משמעותו הקניינית) שהרי לא ראינו מישהו שמתייחס לקניין הזה אחר כך כשהוא בא לממש את נכסיו.
4. האם אתם מתכוונים לפרסם שטרי פרוזבול דרך אתרכם ?
תשובה:
שלום רב
עצם כתיבת פרוזבול על ידי שליח נתונה במחלוקת בין הפוסקים. ולכן, אף שלהלכה ניתן לכתוב פרוזבול על ידי שליח, עדיף שלא לעשות זאת לכתחילה [ומכל מקום נהוג להקל בזה לאשה שאינה מזדמנת לפני בית דין של שלושה אנשים, שעושים פרוזבול בשליחותה]. על זכייה עבור אדם אחר שלא מדעתו נחלקו הדעות, ומכל מקום כתבו הפוסקים, שאם ידוע שאותו אדם אינו מעוניין לשמט את חובו, וכגון שאינו שומר תורה ומצוות, ניתן לעשות זאת עבורו שלא בידיעתו.
הנושא של קנין קרקע, ענינו, שאדם שאין לו קרקע אינו יכול לעשות פרוזבול, אולם בדרך כלל יש לאדם דירה כלשהיא וכדומה.
בלי ספק נעשה בעזרת ה' פרוזבול בסוף השנה דרך האתר.
מקורות:
על הדעות שלא מועיל פרוזבול הנעשה על ידי שליח, ראה ערך לחם למהריק"ש סי' סז סעי' יט, שהואיל והפרוזבול ענינו מסירת החובות לבית דין לא ניתן לעשות זאת על ידי שליח, ד"מילי לא מימסרי לשליח", כמבואר בר"ן סי' עז., וכן הובא בס' ראשית ביכורים דף נו. אולם להלכה, הכריעו הפוסקים להקל בזה, כמבואר בשו"ת יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ה.
על זכיית פרוזבול שלא מדעת המלוה, כתב האור זרוע עבודה זרה סי' קכ שאינה מועילה, לפי שיתכן שהמלוה אינו עושה פרוזבול כדי לקיים מצות שמיטת כספים כפי שהיא בתורה. על פי זה כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' ריח שאין להקל בכך אלא באופן שהמלוה אינו שומר מצוות, ובודאי אינו מעוניין בכך.
רש"י (בגיטין שם) מפרש את טעם הדבר, שלא תקנו פרוזבול, אלא כשיש קרקע ללוה: "דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות, שהן נגבין מן הקרקע, דהוי מלתא דשכיחא, כדאמרינן בכמה דוכתי, דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא. ואע"פ שאינו שוה כל החוב, כדקתני לקמיה, קרקע כל שהוא, האמרן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום, כמעשה דקטינא דאביי (כתובות דף ל"א ע"ב)".
אבל הר"ש (בשביעית שם) פירש: "דאז חשיב החוב כגבוי לגמרי ביד בי"ד, ולא קרינא ליה לא יגוש, וכמלוה שיש עליה משכון. והאי דעדיפא קרקע ממטלטלין, לאו משום דכלין, דהרי עציץ נקוב המונח על גבי יתדות, דיכול לכלותו, ואמר בהשולח (גיטין שם), דכותבין עליו פרוזבול, אלא כך הוא הדין, דקרקע חשיבא כגבוי טפי"[1].
וכתב הר"ן (גיטין י"ט ע"ב בנד'): "ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו קרקע כל שהו, שאם היה שם וצווח לא מהני, שאין אדם זוכה בעל כרחו. ומיהו אם לא היה שם, משמע דמהני. והיכא שצווח כששמע, לדברי רש"י שכתב, דהא דבעינן קרקע, משום שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע, קרוב הדבר לומר, שכיון שבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו, מהני. אבל לדברי רבינו שמשון שכתב, דטעמא משום שאז החוב כגבוי ביד בית דין, משמע דלא מהני. וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית, שהדבר תלוי בסברות שני הפירושים, זהו דעתי"[2].
מי נחשב "אין לו קרקע"
בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' נ') נשאל, כיון שדי אפילו בקרקע כל שהוא, ואפילו אם היא בשכירות – א"כ לא אמעיט אלא מי ששוכב אקיקלא דמתא ואין לו בית דירה לא בשאלה ולא בשכירות". והשיב החת"ס: "ריש מילין אומר, דלפע"ד בזה"ז אין להחמיר כלל בלא"ה. דעכ"פ לפי הטעם שאין כותבין אלא על הקרקע, משום דלא שכיח שילוה למי שאין לו קרקע, והנה בזה"ז תקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי, משום דעיקור הונו של אדם הוא עתה במטלטלין יותר ממקרקע, וכן אנו רואים באמת, דאחד מאלף שיבוא לידי גביית קרקע, א"כ שכיחא ושכיחא הוא. ונהי דאין לנו להוסיף על תקנת הלל, כיון דבלא"ה עולבנא דדיינא הוא (א.ה. עי' פירושו בגיטין ל"ו ע"ב), אבל עכ"פ אין צריך להחמיר כ"כ"… ומה שתמה, א"כ היכי משכחת מי שאינו ראוי לפרוזבול, משכחת ליה בסומך על שולחן אחר, ויכול לסלקו כל שעה, כי לא שאלו ולא השכירו לזמן, אך נתן לו רשות לדור בו כל זמן שירצה הבעל בית, וכל שעתא זמניה הוא, א"נ הדר בחצר חברו שלא מדעתו, דאין צריך להעלות שכר משעבר, ומ"מ בכל שעה יכולים הבעלים להוציאו".
ובשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ס"ה) כתב על דברי הגמ' המובאים לעיל, שדי אפילו אם השאיל המלוה ללוה תנור או כיריים: "נראה בעיני דמקולי פרוזבול שנו כאן, ולא הצריכו שיזכה במקום באחד מן הקנינים. תדע, מדאמרינן לעיל מינה – מזכה לו קרקע כל שהו, אפילו קלח של כרוב, ועלה אמר רב יהודה – אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים. והא קלח של כרוב הוי רבותא טפי, ואי השאילו אתא לאשמועינן, הו"ל למימר – אפילו השאילו (כלומר, ולמה הוסיף – מקום לתנור וכיריים). אלא משמע דהכי קאמר, אפילו לא זכה לו לגמרי, אלא השאילו מקום לתנור, דהוי תשמיש עראי, מדאין בו חזקה, אפילו הכי מהני לענין פרוזבול, הואיל והוא משתמש בקרקע… ועוד הקלו לענין זכיית הקרקע, שאמרו – מזכה לו בתוך שדהו כל שהו, כתב הרא"ש – מזכה לו ע"י אחר, והקלו בפרוזבול אף על גב דחוב הוא לו, שעיקרו של פרוזבול אינו אלא הפקר בית דין, ועילה מצאו לכותבו על קרקע כל שהו".
לכאורה משמע מדברי המהרי"ט דלא כהחת"ס, שהרי לדבריו אין צריך שתהיה הקרקע קנויה ללוה באופן שאי אפשר לסלקו ממנה, אלא די בכך שמשתמש בקרקע. אבל בשו"ת דבר אברהם (ח"ב סי' י"ז) מפרש, שגם החת"ס מודה לסברת המהרי"ט, שאם – "משתמש במקום שניתן לו רשות בשעת כתיבת הפרוזבול [לטעם רש"י], או בסוף שביעית [לטעם הר"ש], על שימוש זה אפילו בלא קנין, נמי כותבין פרוזבול. והתם נוקי שאינו משתמש בשעה זו, ולכן כיון שאינה קנויה לו, ורק נתן לו רשות, כל שעתא ושעתא זמנו הוא, וכל שעה ושעה שהוא משתמש, היא נתינת רשות מחדש. והלכך בזמן שאינו משתמש, אין לו ולא כלום. ולפ"ז יוצא לן דבלא עשה קנין, בעינן דוקא שישתמש בשעת כתיבת הפרוזבול או בסוף שביעית, ואי לאו הכי לא מהני גם למהרי"ט, ופשוט הוא".
עוד כתב בשו"ת דבר אברהם (שם אות א' ואות ו'), שאם יש ללוה קרקע שאולה שאי אפשר לסלקו ממנה לגמרי, אפילו אם הבעלים יכול לשנותו ממקום למקום ולהשאיל לו במקומה קרקע אחרת, יכול לכתוב עליה פרוזבול – "דנראה דקני גם מקומו לההיא שעתא מיהא דמשתמש ביה, קודם ששינהו למקום אחר. ומה שיש להמשאיל רשות לשנותו למקום אחר, אינו מגרע כלל תפיסת הקנין לקודם שינוי… וחיוב על המשאיל, שאם לא יניחנו כאן, מחוייב הוא ליתן לו מקום אחר, כמו בשוכר בית סתם, דקני עכשיו שאם יוציאנו חייב ליתן לו בית אחר, ואותו זכות יכול גם המלוה לגבות".
לפמשנ"ת עולה, שבחור ישיבה נחשב "יש לו קרקע", מכח סברת המהרי"ט והדבר אברהם, כיון שחפציו מונחים בחדר שהושאל לו ע"י הנהלת הישיבה, וא"כ הוא משתמש בחדר בשעת כתיבת הפרוזבול ובשעת השמיטה. וכך הובא להלכה (דיני שביעית דגל ירושלים פל"א סעי' ט') בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.
