כתב המהרש"ל (יש"ש חולין ח ק): "כתב בא"ז יש להסתפק, בשר בחלב שאסרו חכמים, כגון ששהה בצונן יותר מיום אחד או ע"י מליחה, אסרוהו בהנאה, אם לאו, והמתיר בהנאה אין מוחין בידו, כל כמה דלא אשכחן ראייה לאיסורא, כ"כ המרדכי (ע"ז סימן תתכ"ח), והרמב"ם (המ"א פ"ט ה"ד) כתב להדיא דשרי בהנאה ובבישול, כל אותן שהן דרבנן, ולא נהירא, דלא מצינו שחלקו חכמים בדבריהם… וא"כ חוזר לדוכתא, והוי כאלו נתבשל, ואסור בהנאה". (והביאו האחרונים בריש סימן פ"ז).
ויש לעיין האם לדעת המהרש"ל שאוסר בהנאה גם בשר בחלב דרבנן, ולא רק בדרך בישול שזה דאורייתא, מותר לתת לכלב בשר בהמה מרוח בגבינה או בחמאה. האם גם בכהאי גוונא שאין נתינת טעם אחד לשני, אסר המהרש"ל בהנאה או שרק אם זה כבוש או נמלח יחד אסר המהרש"ל.
תשובה:
שלום רב
מסברא יש חילוק מהותי בין הנידונים ואין כל מקום לדמותם. שכן בשר שנכבש בחלב ובלע מטעמו, יש כאן בעיה בעצם החפצא – יש כאן חתיכה אחת שמורכבת מבשר וחלב היא דבר האסור בעצמותו, בזה שייך לאוסרו לכלב. אולם כאשר חתיכה מרוחה בגבינה בעצם שניהם כשרים והאיסור כאן הוא על הגברא שהוא לא יכול לאוכלה כך כיון שאם כן נמצא שהוא אוכל בשר וחלב יחד ועליו לקלוף ולהפריד ביניהם. מעתה, כיון שעצם החתיכה מותר, לא חל עליה איסור הנאה, ממילא כלב שאינו חייב במצוות… יכול לאוכלה כך ללא קליפה.
