בס"ד
בימי השואה הנאצים ימ"ש בתחילה גזרו גזרות כגון לגלח הזקן והפאות ועוד כיוצא
האם לא על כגון זה אמרה הגמרא להיהרג אפילו ערקתא דמסאנא?
תשובה:
שלום רב,
אחד הספרים המדהימים שחוברו בזמן השואה האיומה, הוא סדרת הספרים "ממעקים", חמשה כרכים שחוברו ע"י הרב אפרים אשרי שהיה רב צעיר בגטו קובנה, ליטא. בתחילת המלחמה היה יד ימינו של הגאון בעל הדבר אברהם רבה של קובנה, ומשנת 1940 כשנפטר הדבר אברהם, הרבה מהשאלות ההלכתיות הופנו אל הרב אשרי. הרב אשרי העמיק בסוגיות בשאלות החמורות ביותר, והעלה את הכל בזמן אמת על הכתב, ולאחר השיחרור הגיע לארה"ב והדפיס את הספרים. חלק התשובות נראה שנכתבו ממש בזמן אמת, וחלקם נכתבו ככל הנראה בזמן אמת בראשי פרקים, ולאחר השיחרור הרחיב בזה יותר, כמו שנראה מהתשובה הבאה. (הרב אשרי נפטר בארה"ב לפני שנים ספורות).
בחלק ב' סי' יא דן האם מותר להכניס עצמו לסכנה בגלל תורה ותפילה בציבור. התשובה היא הלכתית מנומקת ואצטט לך כמה קטעים מתשובתו:
ביום י"ג אלול תש"ב הוציא הצר הצורר הנאצי ימ"ש את הצו שאסור ליהודים כלואי הגיטו לברך את ה' במקהלות ולהתאמץ בבתי כנסיות ובתי מדרשות לתורה ולתפלה ולזעוק לה' בצר להם ולהפיל לפניו וכחינה שיעזור להם ויושיע לחלץ נפשם מן המיצר ולפדותם מרדת שחת.
כלואי הגיטו שבורי הלב ונדכאי הרוח רצוצי הגוף ומרי הנפש אחרי יום של עבודת כפיה מפרכת נוהגים היו לנשות את עמלם בהתאספם במקדש מעט בית הכנסת ובית המדרש ולקבוע עתים לתורה מפי מלמדים להועיל בחברות ש"ס ומשניות ולשמוע דבר תוכחה ומוסר עידוד ונוחם מפי רבנים ודרשנים שהנעימו דברותיהם והעניקו לשומעים מצוף אמרי נועם של דברי חז"ל ונסכו לתוכם רוח תקוה ובטחון אמונה ויראה בקדוש ישראל צורו וגואלו שיקום להשיב נקם לצריו ולמחוץ ראש הפתן הנאצי על ארץ רבה ורבבות אלפי ישראל יזכו לראות בעיניהם נקמת דם עבדיו השפוך.
גם אני זכיתי להיות ממצדיקי הרבים שהמשיכו בתוך חשרת החושך ואפלת הצרות להרביץ תורה לעם ה' ובבית מדרשי שהיה מפורסם וידוע בשם אבא יחזקאל"ס קלויז המשכתי להגיד לפני קהל ועדה את שעורי הקבועים. וגם אחר כך כשהזדים הארורים נטו קו על בית המדרש הזה שחתו את הודו ועשאוהו לבית סוהר, העתקתי את מושבי לתוך הלוית המת קלויז, ולבית הכנמת שבבית גאפינוביץ שברחוב וויטנא ולתוך בית הכנסת של חיים שאפיר שברחוב ווארענא סמוך לבית מועצת הזקנים (עלצטען ראט) וביחוד התמסרתי לשעורים היומיים שלימדתי בחברת תפארת בחורים בכל המקומות הללו חזקתי בעזרת שוכן מרומים ברכים כושלות ורפות הרוח של צעירי ישראל והמוני עם והתאמצתי ללמדם בינה ודעת שידעו ויבינו שכשם שמברכין על הטובה כך מברכים על הרעה ועלינו להוחיל דומם לעזרת ה' ולישועתו כי טוב ה' לקוויו ולמיחלים לחסדו וקרוב הוא לכל קוראיו אשר יקראוהו באמת ושעלינו להזדיין באמונה ובטחון לשאת עול בשמחה ורצון כי יש תקוה לאחריתנו.
והנה הרשעים הארורים שלבם האכזר חרש אך רע כל היום על זרע עם קדוש מעינם לא נעלם מקור הכוח והעידוד הנובע ממקומות התורה והתפלה ומאחר כל מגמתם ושאיפתם היתה להכניס בלבות הכלואים רוח של יאוש ואבדן עצה לכן הם גזרו כאמור את גזרתם שאסור ליהודים כלואי הגיטו לברך את ה' במקהלות בבתי הכנסת ובתי המדרש ולהתאסף שם לשם תפלה ולימוד וכל העובר על הפקודה אחת דתו להמית
ואז בזמן ההוא בא אלי ר' נפתלי וויינטרויב הי"ד גבאי בית הכנמת של גפינוביץ הי"ד ושאל אותי כדינה של תורה אם מחויב הוא להסתכן בסכנת גוף ונפש לילך להתפלל בציבור בקלויו שהיה רגיל בו להשכים ולהעריב האם מחוייב הוא למסור את נפשו על תורה ותפלה או לא?
בהמשך הרב אשרי מעמיק בסוגיא של יהרג ואל יעבור ובחשיבות מעלתה של לימוד התורה. והביא את הגמרא המספרת על רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרה הרוגי מלכות וסיכן את עצמו בגלל לימוד התורה, ותמה על גמרא זו, הרי נפסק שאין להסתכן על שום מצווה אלא רק בג' עבירות חמורות עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ומדוע היא סיכן את עצמו. ועל כך הוא מיישב, כי בשעת הגזירה מוסרים את הנפש אפילו על ערקתא דמסאנא כפי שהבאת.
ולכן המשיך שם:
ומכל זאת נראה שבנידון דירן שהיתה שעת גזירה רעה וחמורה על לימוד התורה וכפי שראינו שהזדים הארורים שפכו את כל חמתם בראש ובראשונה על הרבנים וגדולי התורה מתוך רצון וכונה שירום קול התורה ולא ישמע קול יעקב בהיכלי התורה הישיבות ובבתי הכנסיות והמדרשות ולזאת הוציאו צו לסגור את כל מקומות התורה והתפלה כאמור לעיל ואפילו על חדרים של תינוקות של בית רבן גזרו שלא ילמדו בהם ולקחו בחוזק יד מכלואי הגיטו כל ספרי התורה ויתר ספרי קודש בעת הזאת בודאי שיש החיוב על כל אחד ואחד למסור את נפשו על לימוד ועיסוק התורה וכדאמרינן בסוגיא דסנהדרין שהבאנו לעיל דבשעת גזרת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ובפרט על גזירה שהם גוזרים על לימוד התורה שהיא חיינו ואורך ימינו ובה ציוונו להגות יומם ולילה.
אולם להורות לאחרים הלכה למעשה שחייבים הם למסור את הנפש על תורה ותפלה בודאי שאי אפשר ומדניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה שמסרו את עצמם למות על קידוש השם אין להביא ראיה כלל דבאמת גם עליהם טעמא בעי וכמו דמצינו בגמרא פסחים דף נ"ג ע"ב עיי"ש דגרסינן ת"ש עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש ומירש רש"י מה ראו שלא דרשו וחי בהן ולא שימות בהן עיי"ש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת השם כתיב ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה ועיי"ש היטב בתוס' ד"ה מה ראו.
והמבואר מדברי רש"י שהבאנו והתוס' דמצד הדין בודאי לא היו חייבין למסור את נפשם מכח הדרשה של וחי בהן ולא שימות בהן ולהכי באמת סריך הגמרא עליהם מה ראו למסור את נפשם. אלא עיקר טעמם של דניאל וחבריו היה מטעם המבואר בב"י יו"ד סי' קנ"ז בשם הנמוקי יוסף שאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים רשאי לקדש השם אפילו על מצות קלה כדי שילמדו העם לאהבה את ד' וליראה אותו בכל לבם וכמו שכתב הרמב"ם באגרת תימן
ולאחר אריכות בנושא, מגיע למסקנה:
ולזאת בנידון דידן לא מלאני לבי להורות לשואל שילך לסכן את עצמו ולהתמסר על קדושת השם לשם תורה ותפלה בצבור כי מי יודע אם מחשבתו טהורה וזכה מכל שמץ וסיג עד שיהא במדרגת מעלת דניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם אפילו על דבר שיש לדרוש עליו וחי בהם ולא שימות בהם אבל מאידך גיסא לא אסרתי עליו לעשות כן מטעם מה שכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה הלכה א' שהרי כל ישראל קדושים הם ובעלי נפש שחוצבה משמי מרומים מעלות הכי עליונות כי מצד הדין יש להשאיר אח הדבר הזה להכרעת כל אחד ואחד כפי גודל הרגשתו ומעלתו אהבתו ויראתו ובודאי שבעל הדין והרחמים יורה לו את דרכו דרך החיים.
ולכן בודאי שיש למסור את הנפש על קיום התורה והתפלה ולעשות כמעשה דניאל איש חמודות שמסר את נפשו וגופו על התפלה למרות שידע שיטילוהו ויזרקוהו לגוב של אריות וכן נהגו זרע קודש בני אל חי שהמשיכו לנהוג כמנהגם מקדמת דנא ללמוד ולהתפלל בצבור וכמו שדניאל הוא מצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה כן גם הם משיכו לברך את ה בטקהלות ולקבוע עתים לתורה ברבים.
וגם בראש השנה של שנת תש"ג לא פחדו היהודים שהגרמנים ימ"ש ישמעו את קול השופר שהם תוקעים בשעת תפילתם לקרוע את השטן הצר המשחית מעליהם ולא רק התכנסו בצבור להתפלל במקומות התפלה שקבעו אלא אפילו בבית החולים שבגיטו התפללו בצבור בראש השנה והיוזמים את הדבר היו דוקא הרופאים המתבוללים שלא חשו לגזירה זו בהיותם נכונים למסור את נפשם על מצות התפלה.
וגם אני המשכתי את שעורי הקבועים ברבים מדי יום ביומו למרות הגזירה האיומה הזאת ולא עוד אלא שחברי 'תפארת בחורים' שיכללו וגמרו את בנינו של מר זינגער ברחוב קאקלו מספר 8 סיידוהו ושיפצוהו וסידרו בו חשמל ועשו גם כן מחבואה כדי להנצל מהגרמנים. ולא נתקררה דעתם עד שעשו חג של חנוכת הבית בשעה שכלתה כל מלאכת שיכלול הבנין הזה והתחלנו בו ללמוד את שעורינו הקבועים ואת הדרשות שדרשתי
לפניהם לעודד את רוחם לחזקם ולאמצם.
ומסיים הרב אשרי:
ואמרי פינו היו לרצון לפניו ית"ש שזכינו בזכות התורה והתפילה לצאת מגיא ההריגה בשעה שכרע נפל האויב ואנחנו קמנו ונתעודד לצאת מאפילה לאורה.
וכך גם בחלק ה' עמוד קלב, מספר הרב אשרי שהיה אחראי על בית המרחץ בגיטו. ובשבת הרב אשרי סגר את בית המרחץ למנוע חילול שבת. פעם אחת הרוצח הגרמני פילגראס ימ"ש ראה שבית המרחץ סגור וביקש לדעת מיהו האחראי ולמה הוא סגר את בית המרחץ, באו מהר אל הרב אשרי וביקשו ממנו שיפתח מהר כדי להציל את עצמו, אבל הרב אשרי סירב מהטעם הנ"ל, למרות שהוא ממש סיכן את נפשו!!!
ומסיים שם, שאין לו ספק שזכויות אלו עצמו לימינו לזכות להיות מהמעטים ששרדו את גטו קובנה ולראות במפלתם של הגרמנים.
