ב"ה
כבוד הרבנים
על אחד מהשאלות באתר ראיתי שכתבתם שאמירת תחנון הנהוגה כיום אינה בדיוק מה שתקנו מלכתחילה (לפי מנהגי העדות בישראל).
האם תוכלו להפנות אותי למקורות מה היא אמירת תחנון המקורית.
תשובה:
שלום רב.
אמירת התחנון המקורית היא פרק לדוד אליך נפשי אשא הנאמר על ידי עדות המזרח, ולאומרו תוך כדי נפילת אפיים כמנהג האשכנזים. אולם, בזוהר הק' כתוב, שאדם שאומר תחנון בלא כוונה הרי זה מתחייב בנפשו, ומי הוא שיכול להעיד על עצמו שהוא אומרו בכוונה. ובפרט, לפי מה שנאמר בזוהר שם שעיקר הכוונה היא מסירות נפש, והיינו, שאדם גומר בדעתו שאם יוכרח למסור נפשו על קיום המצוות יעשה זאת מיד ללא היסוס. משום כך, נהגו קהילות אשכנז שלא לומר את הפרק המדובר אלא פרק אחר – רחום וחנון, שענינו בקשת מחילה על כך שאיננו עובדים את הקב"ה במסירות נפש הראויה, ועל ידי כך להרויח לפחות את הנפילת אפיים שענינה חשוב מאוד. לעומת זאת עדות המזרח נהגו להותיר את הפרק על כנו, אלא שביטלו את הנפילת אפיים, ואין אומרים אותו אלא בישיבה. מנהג חב"ד לומר נפילת אפיים עם הפרק המדובר כפי התקנה הקדומה ולא חששו לחומרתו של הזוהר הק'.
שאלה מענינתנ שאלתי פעם, לענין אדם מעדות המזרח שנמצא בבית כנסת אשכנזי ורוצה לנהוג כמנהגם בנפילת אפיים משום חשש איסור לא תתגודדו, אם יאמר לדוד או רחום וחנון, שכן מחד גיסא לענין מה שאומר בלחש אין חשש של לא תתגודדו ומאידך הוא מסתכן בנפשו [לעצם הענין לא כל כך חששו לאיסור לא תתגודדו בארץ ישראל כיום שהקהילות מעורבות ואין מנהג קבוע בעיר].
מקורות:
ראה ס' פסקי תשובות ח"ב סי' קלא.
