כבוד הרבנים הע"י
ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם
היות ובזמנינו נפוץ נקניקים,והרבה סוגי גבינות ללא בשר או חלב והנם כשרים ופרוה, ויש כאלו משווקי פיצ'ה ונותנים ע"ג הגבינה החלבי פרוסות נקניק פרוה, וכ"כ מסעדות בשריים נותנים ע"ג מנה המבורג פרוסת גבינה קשה פרוה, או שרוטשים (גזרי) גבינות פרוה קשה ומפזרים אותם ע"ג סלט עוף או בשר, דיברתי עם כמה בעלי מסעדות, עם אנשי מסחר שיוצאים הרבה למסעדות כשרים למהדרין, ועם אנשים שיושבים באהלי של תורה, וכמעט כולם פה אחד אומרים שבזמנינו כל אחד יודע שיש כזה דבר, אז ברגע שהם כותבים על התפריט מידע שזה פרוה, וגם הם קונים הגבינות פרוה בכמויות גדולות,ככה שאין לחשוש שמי מהעובדים יקנה ממכולת ממול חבילת גודל הקמעונאי מגבינת קשה החלבי, וגם שום דבר לא נכנס לה'מטבח ללא בדיקת המשגיח כשרות הנמצא בחנות משך היום, ולכן אין על מה לדאוג אפילו מצד מראית עין שהשו"ע דובר ע"ז בנוגע לחלב שקדים. ועל הנ"ל שואל אני ממעלתכם חוות דעתכם שהם ללא שום פני' דעת תורתינו הק'
בתודה מראש
תשובה:
שלום רב.
כמובן שאם יש פיקוח כראוי, אין לחשוש שהשתמשו בגבינה אמיתית או בנקניק בשרי. אבל מצד מראית עין לענ"ד יש לאסור. ואף שדעת האגרות משה להקל, במקום שההיתר מצוי כמו האיסור, אבל דעת המשנה ברורה להחמיר בזה. ולענ"ד בנדון דידן חמור עוד יותר, כיון שההיתר מצוי הרבה פחות מהאיסור, ואצל הגויים אין בכלל מושג של גבינה פרווע, כך שיש לאסור אפילו לדעת האגרות משה.
אך יהיה חילוק בין מאכל מגבינה פרווה יחד עם בשר בקר, שאסור לאכול אותו בשום אופן שהוא, לבין מאכל מגבינה פרווה יחד עם בשר עוף, או מאכל מנקניק פרווה דמוי נקניק העשוי מעוף יחד עם גבינה, שאותם מותר לאכול בביתו, כאשר רק בני הבית מצויים בבית, אך לא בנוכחות אנשים אחרים. לכן אסור לאכול מאכלים אלו באירוע ציבורי, במסעדה, או כאשר מצויים בביתו אורחים.
מקורות:
איסור מראית עין בבשר בחלב
בשולחן ערוך (סי' פ"ז סעי' ג') פוסק הרמ"א: "נהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה, יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין". והמהרש"ל (הו"ד בד"מ יו"ד ס"ס ס"ו) וש"ך וט"ז (בסי' פ"ז שם) מחמירים גם בעוף, כי מבואר בכמה מקומות בש"ס, שיש לחוש למראית עין גם אם נראה כאילו עובר איסור דרבנן.
ובנחלת צבי (ביורה דעה שם) כתב: "איני מבין השגתם על הרמ"א כלל. דודאי גם הרמ"א ז"ל מודה, דאפילו בדרבנן חיישינן למראית עין, כמבואר בכמה דוכתי. אך היינו דוקא במראית עין גמור, שהוא בפני הרואים, משא"כ הכא דמיירי שמבשל בביתו, ואין חשש לאסור, רק משום דקיימא לן, דכל מקום שאסרו חכמים משום מראית עין, אפילו בחדרי חדרים אסור, וזה אינו אלא במילי דאורייתא, דהלא כן כתבו בהדיא התוס' בכתובות דף ס' ע"א, דהא דאפילו בחדרי חדרים אסור, זה אינו אלא במידי שהרואה יחשדהו שעובר איסור דאורייתא, אבל אם יחשדהו שעובר מילי דרבנן, לא, עי"ש, וכן הוא בפסקי תוס' פ"ק דע"ז סי' י"ד, עיי"ש… ואפילו אם הוא בפני בני ביתו, גם כן חשוב בחדרי חדרים, כמבואר באו"ח סי' רמ"ג, מפני שבני ביתו יודעים הדבר על בוריו. ואפשר דהמהרש"ל והש"ך הבינו מדסתם הרמ"א, משמע דמיירי אפילו בסעודות גדולות, דאיכא מראית עין גמור, ועל זה שפיר השיגו". וכ"כ הפמ"ג (בש"ד שם סס"ק ו'): "ולענין דינא בסעודות גדולות ודאי ראוי להניח אצלו שקדים" (ועי' בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' נ' סד"ה ומצד).
מדברי הנחלת צבי והפמ"ג עולה, שאם המראית עין היא רק לאיסור דרבנן, אין צריך לחוש לה בביתו, כאשר נמצאים רק בני הבית היודעים שאין כאן איסור, ורק בסעודות גדולות יש להחמיר. אם כן אין לאסור משום מראית עין לאכול בביתו נקניק פרווה, אפילו אם בשלו עם חלב, אם המראית עין היא רק לנקניק העשויות מבשר עוף, או נקניק מבשר עוף יחד עם גבינת פרווע. שהרי אפילו אם באמת נתבשל נקניק מבשר עוף עם החלב, אין בזה אלא איסור דרבנן.
כשההיתר מצוי כמו האיסור
כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' צ"ו): "ידע ידידי אשר איסור מראית העין הוא רק בדבר שנעשה זה ברוב הפעמים באופן האסור, והוא עושה זה באופן המותר, אסרו מפני מראית העין, כגון לעשות ע"י עכו"ם בקבלנות מלאכה כזו שהרבה עושים בשכירי יום, שהוא אופן האסור, לכן אסרו גם בקבלנות משום מראית העין. וכן בנשרו כליו במים אסרו משום מראית העין לשוטחן בחמה במקום שרואין בנ"א שיחשדו שכבסן. אבל לעשות דבר היתר מפורסם בשביל איזה אנשים שיטעו לחשוב שהוא דבר איסור, לא אסרו".
אבל מדברי המ"ב (ביה"ל ריש סי' רמ"ג) עולה שאינו סובר כן. דהנה בעבודה זרה דף כא ע"ב איתא: "ר' שמעון בן גמליאל אומר, לא ישכיר אדם מרחצו לעובד כוכבים, מפני שנקראת על שמו, ועובד כוכבים זה עושה בו מלאכה בשבתות וי"ט. אבל שדהו לעובד כוכבים מאי, שרי, דאמר אריסותיה קעבד. מרחץ נמי אמרי אריסותיה קעבד, אריסות למרחץ לא עבדי אינשי".
וכתב הרא"ש שם סי' כ"ג: "רבינו תם ז"ל התיר לישראל ששכר אומנא לבנות לו בית בקבלנות שיהו בונין בשבת, משום דאמר אריסותיה קעבד גבי שדה אע"פ שמשביחו ביו"ט ובשבת, כ"ש גבי בית דלא שייך שם שבח כלל….ואין נ"ל…מהך דשמעתין דאמר אריסותיה קעביד בשדה, אין ראייה לקבלנות בתים, לפי שאין רגילות בשדה אלא אריסות וחכירות. אבל רוב בנין בתים ע"י שכיר יום, הלכך הרואה אומר שכירי יום נינהו….הלכך כל קבולת במחובר כבנין בית אסור".
ובשולחן ערוך שם סעי' א' וב' פסק: "לא ישכיר אדם מרחץ שלו לכותי, מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש, אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל. אבל שדה מותר, שכן דרך לקבל שדה באריסות, ואע"פ שיודעים שהוא של ישראל, אומרים, הכותי לקחה באריסות, ולעצמו הוא עובד. ותנור, דינו כמרחץ…אפי' מרחץ או תנור…אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות, מותר להשכירם לכותי או ליתנם לו באריסות".
וכתב הביאור הלכה: "יש לעיין, אם הפירוש דרוב העולם נותנין באריסות, וכ"כ הרא"ש שם בלשונו ספ"ק דע"ג, אבל אם המנהג שוה לשכור פועלים כמו אריסות, אסור, דלא יתלו באריסות, או דילמא דבכה"ג ג"כ שרי, ומה שאמר בגמרא – אריסא אריסותיה עביד, היינו שדרך נמי ליתנו באריסות, לאפוקי מרחץ, דאין דרך ליתנו באריסות, וכמו שכתב הר"ן ס"פ כל כתבי, לפי שהוצאותיו מרובין ושכרו מועט, ויודעין הכל שבשביל ישראל הוא עושה. ומלשון הרמב"ם משמע כמו שכתבנו למעלה בשם הרא"ש, דז"ל בפ"ו מהלכות שבת הלכה ט"ו, דבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו, ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות, אסור להשכירו לא"י וכו', משמע דלהתירא בעינן רובא, וכן משמע מלשון השו"ע בס"ב".
ובאמת בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סי' ל"ה ענף א' חלק עליו וכתב: "עיין במשנה ברורה בבאור הלכה בסי' רמ"ג, שמסתפק דסגי גם במחצה על מחצה, וכן מסתבר לע"ד. דמה שהביא מהרא"ש דבעינן רובא, לא מוכרח כלל, דיש לדייק גם איפכא, ממה שכתב – אבל רוב בנין בתים ע"י שכירי יום, משמע דאם מע"מ היה מותר, ולכן ליכא למשמע מינה כלום. ואדרבה לכאורה יש להביא ראיה שמותר במע"מ ואולי גם בפחות. דהא ודאי אין לומר דר"ת והחולקים עליו, שמתירין גם בבנין בתים בקבלנות, יפלגו במציאות איך הוא הרוב, אלא ודאי איירי דהרוב היו בונין בתים בשכירי יום, רק הרבה אנשים רגילין גם בקבלנות. שר"ת התיר אף שהן המעוט, כיון שעכ"פ הרבה רגילין גם בקבלנות, לא יחשדוהו, דיתלו שעושה באופן המותר שהוא בקבלנות, ובזה פליגי עליה, כיון דהרוב עושין ע"י שכירי יום, שהוא אופן האסור, דיתלו שהוא עושה כהרוב… אך אולי פליגי גם במחצה על מחצה, דר"ת סובר דאזלינן לקולא במראית עין, שלא יחשדו כשיש הרבה עושין באופן המותר, והחולקים סברי לחומרא, משום דיש שיחשדו אף בשוין, עכ"פ ראיה מהרא"ש שבעי רוב ודאי ליכא", עיי"ש שהאריך עוד.
לפ"ז עולה לדינא, שבכל מקום שחששו חכמים למראית עין שעושה איסור, לדעת המ"ב אין להתיר אלא במקום שהרוב באותו מקום נעשה בדרך היתר, ולדעת האגרות משה אפשר להתיר, אפילו אם יש רק מיעוט רגיל שעושה בדרך היתר.
ולענ"ד, אם כלל הוא לכל מקום שחששו חכמים למראית עין, מצינו גמ' מפורשת כדעת המ"ב. דאיתא בשבת כ"ג ע"א: "אמר רב הונא, חצר שיש לה שני פתחים, צריכה שתי נרות (פירש"י, נר לכל פתח, כדמפרש טעמא משום חשדא, שהרואה יהא סבור שהבית חלוק, והרי הוא של שני בני אדם, ויאמרו, האחד אינו מקיים מצות נר). אמר רבא, לא אמרן אלא משתי רוחות, אבל מרוח אחת לא צריך. מאי טעמא, אילימא משום חשדא, חשדא דמאן. אילימא חשדא דעלמא (פירש"י, בני עיר אחרת העוברין משם בשוק), אפילו ברוח אחת נמי ליבעי (פירש"י, אפילו מרוח אחת נמי סבורין הן שהבית חלוק מתוכו). אי חשדא דבני מתא (פירש"י, שיודעים שאין חלוק), אפילו משתי רוחות נמי לא ליבעי. לעולם משום חשדא דבני מתא, וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי, ואמרי, כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק, בהך פיתחא נמי לא אדליק".
הרי להדיא, שאף שבני מתא יודעים שיש לו שני פתחים, ויתכן שבחר להדליק בפתח השני ולא בפתח זה, ואין שום סיבה להניח שלא הדליק שם, בכל זאת יבאו לחשדו.
והב"י או"ח סי' תרע"א כתב: "וא"ת מאי שנא מהא דאמרינן בפרק קמא (ח:) ובתרא (סא.) דברכות, אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין, ולא אמרן אלא דלית ליה פתחא אחריתא, אבל אית ליה פתחא אחריתא לית לן בה, דאמרי בפתחא אחריתא עייל, והכא נמי נימא, דאף על גב דחזו דלא אדליק בחד פתחא, לא אתו למחשדיה, דאמרי באידך פתחא אדליק. וי"ל דלענין תפלה שאני, דכיון דאי לא מצלי הוה להו פורק עול מלכות שמים מעליו, כל היכא דאיכא פתחא אחריתא לא אתו למחשדיה, מה שאין כן לענין חנוכה. ועי"ל דהדלקת נר חנוכה כיון דיש בה הפסד ממון, אי איכא פתחא אחריתא אתו למחשדיה, כי היכי דבהאי לא אדליק בהאי נמי לא אדליק, אבל בתפלה דלית בה הפסד ממון, כי איכא פתחא אחריתא לא אתו למחשדיה".
ובמג"א שם ס"ק י"ב כתב: ""ול"נ דלק"מ, דהתם אין הטעם שיחשדוהו שלא יכנס לביהכ"נ, דהא באמת כמה פעמים שהוא טרוד בעסקיו א"צ לילך לבה"כ. ועוד דכשמהלך בשוק בשעת תפלה, אנו רואים שאין נכנס לביהכ"נ, ואפ"ה שרי. אלא הטעם כמ"ש רש"י, דכשהולך סמוך לביהכ"נ נראה כפורק עול ומבזה ביהכ"נ, שאע"פ שאינו נכנס לה, הולך סמוך לה, דהו"ל להתרחק ממנה ולהתבייש במה שאינו יכול ליכנס לה, אבל אי איכא פתחא אחרינא, ליכא ביזוי לביהכ"נ, דוק ברש"י בברכות דף ס"א ותמצא כדברי. ועל תי' הרב"י קשה, דאטו בביהכ"נ מי לית בה חסרון כיס, דאדהכי והכי בטל משווקים, כדאמרינן בב"מ פ"ב".
הרי שלפי כל התירוצים, יש להחמיר במראית עין, אפילו במקום שאפשר ללמד זכות. דלתירוץ הראשון בב"י, רק בתפילה אין חושדים בו שעובר. ולתירוץ השני חושדים כל היכא שיש סיבה שירצה לעשות באיסור. ולתירוץ המג"א בכל ענין חושדים שעושה באיסור.
וא"כ לדינא אין להתיר דבר האסור משום מראית עין, כשיש סיבה שירצה לעשות באיסור, אלא כשע"פ רוב עושים בדרך היתר, ורק מיעוט עושה בדרך איסור.
ומכל מקום בנדון דידן אין צריך לכל זה, כיון שהאיסור מצוי יותר מן ההיתר, וכמו שהתבאר למעלה.
