רציתי לשאול האם ההתאבדות של חיילי מצדה היתה מותרת על פי ההלכה?
תשובה:
שלום רב.
אחד ממעשי ההתאבדות המפורסמים ביותר הוא מעשה מצדה. בספר יוסיפון (מלחמת היהודים 7. 9-8) מסופר על איך שחיילי מצדה התאבדו יחדיו, ולא נתנו לעצמם ליפול ביד אויב. בדרך כלל רואה היהדות בלוחמי מצדה גיבורים אך מהבחינה ההלכתית הדבר אינו פשוט, שכן ייתכן שהרומאים לא היו הורגים אותם, והיו מקיימים אותם כעבדים.
המקרה של לוחמי מצדה ניתן להבנה על פי מקרים של התאבדות על קידוש ה' כדי שלא לבוא לחטא ולהמרת דת (תוספות במסכת עבודה זרה יז, א, וגיטין נז, ב). נסיבות אלו היו שכיחות למדי בימי הביניים, כאשר יהודים ידעו שאם ייפלו ביד האויב, יכפו עליהם הגויים המרת דת. ישנם מספר סיפורים של התאבדויות המוניות כדי שלא ליפול שבי בנסיבות אלו.
בגמרא (גיטין נז, ב) מוזכר מקרה שבו ארבע מאות ילדים נפלו בשבתי הרומאי (והתעתדו לפילגשים ולחטא), ובחרו לקפוץ לים ולא ליפול בידי האויב. בתוספות הסבירו שהילדים חששו שמא ייענו, ושמא לא יעמדו בניסיון וימירו את דתם (עי' שו"ת חיים שאר א, מו).
ראוי לציין בהקשר זה שגם במקום חשש נפילה בידי שבאים, וגם כשסביר שאלו ינסו להעביר את היהודי על דתו, יש שכתבו שאסור לאדם ליטול את נפשו (ים של שלמה ב"ק ח, נט).
הלכה זו מיוסדת על דברי אחד הראשונים שכתב להצדיק הריגת תינוקות כדי להבטיח שלא ייפלו ביד מי שימיר את דתם בעל-כורחם (בית יוסף יו"ד סי' קנז בשם ה'ארחות חיים' ו'דעת זקנים' בראשית ט, ה). בתוך דיון על הנושא, מביא ה'דעת זקנים' את המעשה הבא: "ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת, והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר, וקראו רוצח, והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב: אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה – וכן היה, שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר. ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין".
קראתי עכשיו בזריזות גם את הקטע הרלוונטי בספר יוסיפון על מצדה. וממה שהבנתי שם (בבקשה תקנו אותי אם טעיתי ופיספסתי שם משהו), אנשי מצדה כשחשבו שהסיכויים אבדו להינצל, החליטו להרוג במו ידיהם את בני משפחותיהם מאשר שהם יפלו לידי הרומאים הרשעים ימחש"ו.
בשונה בהמתואר ב"מלחמת היהודים", בספר יוסיפון הגברים הנותרים יצאו למלחמה סופית בכדי להרוג ולפגוע בכמה שיותר רומאים, למרות שהם ידעו בבירור שמרבית הסיכויים שהם לא ישרדו את המלחמה הזו.
השאלה שוב כמובן מה הדין של מה שהם עשו לנשיהם וטף והזקנים. האם ניתן עדיין לקרוא למעשה כזה התאבדות בנסיון להצילם מליפול לידי הרומאים? או שמא זה היה רצח? למרות מצבם הקשה מנשוא שם ורצונם להציל את בני משפחתיהם מגורל אכזר מאד בידי הרומאים?
יש במקורותינו שלעיתים דבר כזה מותר, כך ראינו אצל שאול המלך שהעדיף ליפול ביד משרתו ולא ביד אויביו שהיו ממיתים אותו בודאות בעינויים קשים, אבל קשה ולא אחראי לתת הגדרה מסוימת מתי הדבר מותר ובאלו מקרים עדיין תקף הכלל "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". לעיתים הותר הדבר מסיבות רוחניות, בזמן מסעי הצלב במערב אירופה היו קהילות שלימות שנהגו כאנשי מצדה כאשר כלתה אליהם הרעה והיתה ברירה בידם או להשתמד או להשרף חיים, וזאת משום שחששו שמא חלק מצאצאיהם לא יעמדו בנסיון הנורא.
תודה רבה על התשובתך המהירה.
אני לא מומחה מספיק בנושא, אך נראה לי לפחות שקשה להביא ראיה ממות המלך שאול ומשרתו הגר העמלקי, מכמה סיבות:
1) לפי המפרשים שם רד"ק, רלב"ג ואחרים לא ברור בודאות האם משרתו היה יהודי גר צדק, או שמא גוי עמלקי "גר תושב"-כמדומני.
2) כמוספר שם, שאול ביקש ממשרתו שיהרוג אותו, אך המשרת סרב, אז שאול נפל על חרבו בעצמו ללא עזרתו. לא ידוע גם בודאות למפרשים שם, האם המשרת ראה ששאול נפל על חרבו אך לא מת, "עזר" לו להשלים את מיתתו הסופית (כפי שהמשרת מספר אח"כ לדוד כשפוגשו). או שמא המשרת רק סיפר סיפור שקרי לדוד בכדי להרשים אותו, בחושבו שדוד שונא לשאול ושהוא יעריך אותו על המעשה.
3) גם אם המשרת אכן השלים את מיתתו של שאול, או שמא רק בדה את הסיפור מליבו בכדי להרשים את דוד, בכל מקרה דוד דן את המשרת למוות על המעשה (סיפור) הזה שלו, והורה לאחד מנעריו להרוג מיד את המשרת הזה של שאול.
מצודת דוד מפרש את העניין כך שמואל ב', א פסוק טז: "דמך על ראשך"- "ר"ל עון מיתתך על עצמך כי אתה בעצמך העדת בך שאתה הרגתו ואף אם אין האמת אתך וכל דבריך המה בחושבך שבזה תמצא חן בעיני על שהיה מעולם לי אוייב מ"מ פיך ענה בך ודמך על ראשך".
אז לדעתי לפחות לאור פירושי המפרשים האלה, קשה לי לפחות לראות כיצד אפשר להביא מהסיפור הזה של מות שאול ומשרתו ראיה למעשה מצדה. אשמח מאד כמובן לשמוע את האורתיכם ודעתכם המלומדת בנושא, והאם אתם מגיעים למסקנה שונה מממה שאני הבנתי בהקשר לסיפור של מות שאול ומשרתו.
בקשר לקהילות היהודיות הי"ד שנהגו בזמן מסעי הצלב כמעשה מצדה, אודה לך מאד אם תוכל אולי בבקשה להפנות אותי למקורות טובים לקריאה בעניין הזה?
האם ישנם מקורות הלכתיים אחרים שאתם מכירים, שאני אוכל ללמוד יותר על הנושא הזה, אולי ספרי שו"ת בנושא וכדומה שאתם מכירים?
לצערינו הרב אני יכול רק לתאר לעצמי שגם בזמן השואה הנוראה היו משפחות וקהילות קודש הי"ד שנאלצו להתחבט בדילמות נוראיות דומות לאלה. האם ידוע לכם אם ישנם התייחסויות מספרים ושו"תים מתקופת השואה על הנושא הזה ואחרים?
אני לא רוצה להפחיד בשום אופן חלילה, אבל כידוע כשאנטישמיות באירופה ובעולם שוב פעם משתוללת. וגם כיום במדינות שסיביבינו, בסוריה ועיראק, באזורים שבשליטת דאע"ש, עמים וקבוצות אתניות שונות עומדות מול דברים נוראים ואיומים של רצח המוני ומכירה לעבדות וכדומה לא עלינו. אני חושב שזה אולי דבר חשוב שגם אנחנו בימינו נדע מה ההלכה מבקשת מאיתנו לעשות במצבים הכי נוראיים כאלה שלא נדע ח"ו, שהשם יתברך יעזור ויציל את כולנו תמיד, אמן.
כוונתי היתה להביא ראיה ממעשיו של שאול עצמו כפי שהבאת אותם בסעיף 2, הוא ודאי רצה לאבד עצמו לדעת. אינני זוכר כרגע מקורות מדויקים מוסמכים והלכתיים לענין מסעי הצלב, אבל דומה שהדבר אפילו רמוז בקינות לתשעה באב, צריך לחפש בספרי התקופה אולי בספריה הלאומית. בנוגע לשואה יש שו"ת נפלא בשם שו"ת ממעקמקים של הרב אפרים אשרי שעוסק במיגוון של דילמות אמיתיות דומות שנדונו בתקופתו בשואה בגטו קובנא אצל הגאון רבי אברהם דובער כהנא שפירא שהיה מהחשובים שברבני התקופה והוא זכה לשמשו באותם ימים קשים, וכן מומלץ לעיין בפר בסתר רעם של הרבנית פרבשטיין אחת מחוקרות השואה המפורסמות היום.
רק חשוב שאני אתקן טעות שכתבתי מקודם. עברתי שוב עכשיו על הסיפור של מות שאול. ומהלך העניינים שם היה מכפי שהבנתי אתמול.
קודם כל שאול כשהוא ראה שהפלשתים מתקרבים ושאין לו להינצל, הוא ביקש ממשרתו נושא כליו להרוג אותו, אבל הוא לעשות כן סרב מפני שהוא ירא מהשם. לבסוף שניהם גם שאול וגם משרתו נפלו על החרב בעצמם.
לאחר מכן כתוב שהגר העמלקי (שלא היה משרתו של שאול) הגיע במקרה לאזור איפה שהיה שאול, והוא ראה את שאול כבר נשען על חניתו לאחר מעשה. לא ברור בודאות אם בשלב הזה שאול היה כבר מת, או שמא הגר העמלקי "עזר" לשאול לסיים את מיתתו כפי בקשתו של שאול גם אליו (וכפי הסיפור שהגר העמלקי מספר לדוד מספר ימים לאחר מכן, כשהוא פוגש את דוד).
עוד יש מפרשים שם שכאמור טוענים שהגר העמלקי היה יהודי גר צדק, אך מאידך ראיתי שהרלב"ג כותב שלא ושהוא הוא לא היה גר צדק, אלא גוי שאביו הגיע מארץ עמלק, אך שהוא לא מעם העמלקים ממש (אם הבנתי נכון את פירושו שם).
בכל מקרה יהודי או לא, ואם הסיפור שהוא סיפר לדוד היה אמת או רק שקר שבדה מליבו בכדי למצוא חן בעיניו. דוד דן אותו למוות על זה שהוא על פי עדותו העצמית עזר לשאול לסיים את חייו ולמרות שכנראה היה גוסס כבר.
אגב מעניין גם לראות שם את הפירוש של הרד"ק בשמואל א' לא, פסוק ד', שהוא אומר שם ששאול ידע כבר בודאות שימות באותו יום שימות במלחמה, בגלל ששמואל הנביא ניבא לו מראש על כך, וכל מה ששאול עשה כשניסה לאבד עצמו לדעת, זה בכדי להמנע ולהינצל מהתעלליות הנוראיות שהפלישתים היו עושים לו אם היה נתפס בחיים.
בנוסף מצאתי כאן שני מאמרים רלוונטיים, הראשון עם פסיקה של הגר"י זילברשטיין שליטא לשאלה "האם לפי ההלכה מותר לחייל שנפל בשבי לפוצץ את עצמו?" http://www.hidabroot.org/he/article/93131
בנוסף מצאתי גם מאמר עם שאלה ותשובה מאד מפורטת בנושא (שאין לי מושג מי ענה אותה ואני לא יכול להיות בטוח שכל מה שכתוב שם אכן מדוויק). הכותב מזכיר שם גם את עניין הריגת האנשים בזמן מסעי הצלב שהזכרת. מעניין שמשום מה בציינו את המעשה של שאול, שהוא לא ציין שם בתשובתו המפורטת, גם את המעשה (או סיפור) הנ"ל של הגר העמלקי שכאמור נידון למוות על ידי דוד.
המאמר: http://he.m.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%91%D7%9C_%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%93_%D7%9B%D7%96
המון תודה לך גם על ההפניה לספרים בקשר לתקופת השואה, אני מאד מעריך את זה ואבדוק יותר אודותיהם בלי נדר בקרוב.
כל טוב ושבת שלום
דניאל
בבקשה אם מישהו יתעניין בעתיד, אפשר למצוא כאן קישור לספר שו"ת ממעמקים של הרב אפרים אשרי, שהפנית אותי אליו: http://www.hebrewbooks.org/22097
יש כאן עוד קישור עם תקציר השאלות הקשות והכל כך מרגשות מעבר למילים שיש בספר הזה: http://halachayomit.com/10tevet.pdf
רב תודות שוב על ההמלצה.
השאר תגובה