חג שמח,
1. כאשר מקבלים בחג שוקולד שהאורחים שהביאו נסעו בחג, האם מותר לאכול מהשוקולד אחרי החג? 2. וכאשר מקבלים מתנה בחג תכשיט או קישוט לבית וגם האורחים שהביאו נסעו בחג .. מותר להשתמש במתנה לאחר החג? תודה
תשובה:
שלום רב.
בחג אסור להשתמש בזה וכן אחרי החג יש להמתין שיעור 'בכדי שיעשו' [שהוא הזמן שלוקח להביא חפץ זה ברכב למקום שהובא בשבת], אבל לאחר זמן זה יש להקל להשתמש בזה אם אין דעתו של המארח נוחה מנסיעה זו [ואם מחזירים את החפץ למקום שהובא ממנו בשבת ושוב נוטלים אותו ודאי הוא מותר בהנאה שאז לא נהנה כלל מהמלאכה].
מקורות:
תחלה נברר דין מעשה שבת במלאכת הוצאה שהרי לא נעשתה מלאכה בגוף הדבר רק במה שהביאו אותו באיסור, ואח"כ נברר דין מעשה שבת במחלל שבת בקביעות רחמנא ליצלן.
דין מעשה שבת מבואר בסי' שי"ח-א' דהמבשל במזיד אסור התבשיל לו לעולם, ולאחרים מותר במוצ"ש מיד, והמבשל בשוגג אסור בין לו ובין לאחרים עד מוצ"ש. ובשעת הדחק היקל המ"ב כמו הגר"א דבשוגג מותר אפי' לו מיד.
והנה במלאכת הוצאה נחלקו הראשונים בעירובין מ"א (ראה להלן באורך) האם יש בזה דין מעש"ב או כיון שלא נעשתה מלאכה בגוף החפץ אין בזה דין של מעשה שבת. והח"א כלל ט' הביאו הביה"ל שם כתב דמן הדין היה מקום להקל בזה דבשוגג מותר אפי' לו מיד, ובמזיד מותר בין לו ובין לאחרים במוצ"ש, אבל למעשה כתב להחמיר בזה דדין הוצאה כדין בישול.
והמביא חפץ ברכב בשבת יש לדמותו למוציא מרשות לרשות דלא נעשה מלאכה בגוף החפץ, וא"כ למעשה דינו שאם נעשה במזיד אסור לו לעולם ולאחרים למוצ"ש, ואם בשוגג מותר במוצ"ש בין לו ובין לאחרים, ובשעת הדחק אם זה שוגג מותר גם לו מיד, וקיל טפי ממבשל בשוגג דהכא יש לצרף להקל גם את הראשונים המקילים בהוצאה כמש"כ הח"א.
וכל זה בישראל שאינו מחלל שבת בקביעות, אבל מחלל שבת בקביעות ר"ל דין אחר יש לו דאסור להנות מזה במוצ"ש מיד אלא צריך להמתין בכדי שיעשו (אפי' כעשה לעצמו), ועוד חומרא דאם עשה עבור ישראל אחר אסור גם לאחרים לעולם וחמור מישראל שאינו מומר שאפי' אם עשה עבור אחר מותר לאחר במוצ"ש מיד ואפי' בכדי שיעשו אין בזה, והטעם דבמומר קנסו אותו שלא יועילו מעשיו כדי שלא יבוא לעשות כן שנית [כמו שמצאנו במבטל איסור לכתחילה שאסור לאחרים שביטל עבורם כדי שלא יבוא לעשות כן שוב], משא"כ באינו מומר לא אסרו לאחרים לעולם דלא חיישינן שיבוא לעשות לחלל שבת שנית דחמור בעיניו [ולא דמי למבטל איסור לכתחילה דקל בעיני אנשים], ראה להלן בהרחבה.
נמצא לפי"ז שהחפץ או דבר המאכל שהובא בשבת ברכב עבור אחרים אסור לאותם אחרים שהובא עבורם להנות מזה לעולם.
אמנם, בנידון דידן יש ב' סברות להקל לאחרים שלא יאסר להם לעולם אלא עד מוצ"ש:
א. יש פוסקים הסוברים (ראה להלן) דכל הדין במבטל איסור לכתחילה דאסור למי שביטל עבורו זה רק אם היה ניחא לאחרים שביטלו עבורם שאז הם בכלל הקנס של המבטל עצמו, אבל אם לא היה ניחא להם לא קנסו אותם, ולשיטתם גם במעשה שבת אם לא היה נח לאחרים שחיללו שבת עבורו לא קנסו אותו ולא נאסר לו הדבר לעולם.
ב. יש סברא לומר דכל הדין שהמבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם (וכן לאחרים שעשה עבורם במומר) שאין זה שייך במלאכה שאחרי שבת אפשר לבטל את המלאכה שנעשתה ולעשותה שוב, וכגון בורר בשבת שאפשר להחזיר את הפסולת לתערובת ולברור שוב אחרי שבת, וכן בהוצאה אפשר להחזיר את החפץ לרשות הקודמת ולהוציאה שוב אחרי שבת, ונמצא שעי"ז לא יהנה מהמלאכה ולכן אפי' שלא עושה את זה מ"מ כיון שיכול לעשות כן לא שייך לאסור את זה לעולם, ולפי"ז גם בנידון דידן אפשר אחרי שבת להחזיר את החפץ למקומו ואז תתבטל ההנאה מהמלאכה שנעשתה בשבת ולכן אין לאסור את זה לעולם.
הפמ"ג (ריש סי' שי"ט בא"א) הסתפק בבורר אם נאסר עולמית כיון שיכול להחזיר את הפסולת לתערובת ונמצא דלא נהנה כ"כ מהמלאכה, וציין לדבריו הביה"ל ריש שי"ט. מבואר דסברא הנ"ל כבר הסתפק בה הפמ"ג, וכן נקט המנח"ש ח"א סי' ה' (עמ' ל"א).
אמנם, הבן איש חי (ראה להלן) למד שכונת הפמ"ג רק באופן שהחזיר בפועל את הפסולת לתערובת, (אבל ל"מ כן בלשונו). וגם בח"א כלל ט' בתו"ד כתב גבי הוצאה שאסור במזיד לעולם ומוכח דלא ס"ל סברא זו.
בצירוף שני טעמים אלה אפשר דיש להקל במוצ"ש להנות ממה שהובא בשבת, אבל בשבת אסור להנות, [ואף שלטעם הראשון אפי' בשבת מותר להנות מ"מ קשה לסמוך על זה לבד להקל כיון שהרבה פוסקים חולקים על זה כמובא להלן].
עוד יש לצרף בנידון זה דמחללי שבת בזמנינו יש הסוברים שדינם כתינוקות שנשבו וא"כ יש להם דין שוגג שמותר למוצ"ש, ואף שגדולי ההוראה לא רצו להקל מכח זה לבד (כמובא בארח"ש פכ"ה בהערה לגבי דין מעשה שבת במומר) מ"מ יש כאן צירוף נוסף לטעמים הנ"ל.
[ויש לעיין עוד במקרה שלפנינו דיש לומר דכל האיסור זה רק אם כל הנסיעה ברכב היתה כדי להביא את החפץ בשבת למקום זה, אבל במקרה זה עיקר הנסיעה היתה לעצמם כדי שיגיעו למארח בשבת וגם בלא המתנה הם היו נוסעים ומאידך בלא להתארח לא היו נוסעים כלל, ונמצא שכלל לא נחשב שנעשתה מלאכה בחפץ, וצ"ע].
דין מעשה שבת במלאכת הוצאה
עירובין דף מ"א:
גמ' "אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן מ"ט אנוסין נינהו".
מבואר בסוגיא דנחלקו בזה תנאי דת"ק ס"ל דסגי בחדא לטיבותא דהיינו אם חזרו למקומן הפירות מותרין אפי' במזיד וכרב פפא, ואם יצאו בשוגג מותרין אפי' שלא במקומן.
ור' נחמיה וראב"י סברי דרק בתרתי לטיבותא שרי דהיינו חזרו למקומן ושוגג, אבל אם הוא מזיד אפי' במקומן או שוגג שלא במקומן הפירות אסורים.
להלכה כתבו תוס' והרא"ש דקיי"ל כת"ק דר"פ קאי כוותיה, וכתבו תוס' והרא"ש דאפי' דר"פ איירי רק במזיד במקומן מ"מ הלכה כת"ק גם בשוגג שלא במקומן דשרי ע"ש טעמם, וכן פסק השו"ע בסי' ת"ה-ט'. [אמנם דעת הרשב"א דבשוגג שלא במקומן אסור גם לר"פ ובזה אין הלכה כת"ק אלא כר' נחמיה דאסור, ופסק כן להלכה. ועי' רמב"ם פ"ו מהל' שבת דיש לו שיטה אחרת בסוגיא ע"ש בנו"כ, ואכ"מ].
טעמא דר' נחמיה וראב"י כתבו התוס' בשם הירושלמי דס"ל כר"מ דהמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ולכן אם יצאו הפירות במזיד אסורים אפי' במקומן משום מעשה שבת כמבשל בשבת, אבל בשוגג מותרים דלר"מ לא קנסו בשוגג לאסור משום מעשה שבת, והא דשוגג שלא במקומן אסור כתבו תוס' דהוא מטעם גזירה דכיון דאין לו אלא ד"א גזרו שמא יוציאן מחוץ לד"א.
לת"ק ור"פ דאם חזרו למקומן מותרים אפי' במזיד הקשו הראשונים מאי שנא מהמבשל בשבת דבמזיד לא יאכל, ונאמרו בזה ג' תירוצים בראשונים:
א. תוס' והרשב"א וכן הריטב"א בתי' א' כתבו דמבשל בשבת הוי איסור דאורייתא ודוקא בזה אסור באכילה אבל הכא איירי רק ביו"ט דהוי תחומין דרבנן ולא אסרו אבל בשבת דאיכא איסור טלטול ד"א ברה"ר הפירות אסורים. [המ"א בסי' ת"ה-ט' ביאר כן את השו"ע דפסק כר"פ, והביה"ל שם הקשה עליו דהשו"ע איירי להדיא גם בשבת דהוי איסור תורה, וכתב לדחוק דאיירי בכרמלית דגם בשבת הוי דרבנן].
והקשו הפוסקים דהא מפורש בגמ' בגיטין נ"ד. דגם באיסור דרבנן יש דין מעשה שבת עכ"פ במזיד דהמעשר פירותיו או מטביל כלים במזיד אסורים באותה שבת וא"כ כיצד כתבו תוס' וסיעתו דבתחומין דרבנן אין דין מעשה שבת אפי' שהוציא את הפירות במזיד.
המ"א בסי' ת"ה תי' דהתם אית ליה פירי אחריני אבל בלית ליה פירי אחריני באיסור דרבנן לא אסרו, ור"פ דקאמר דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו במזיד מותרים איירי בלית ליה פירי אחריני וכן השו"ע דפסק כן איירי בכה"ג.
הא"ר והחמד משה והגר"ז תירצו דמש"כ תוס' דבאיסור דרבנן אין דין מעשה שבת זה דוקא היכא דלא אהנו מעשיו כמו כאן דהפירות יצאו וחזרו לאותו מקום שמשם יצאו אבל היכא דאהנו מעשיו כמו מטביל כלים ומעשר פירות אסורים במזיד אפי' שזה רק איסור דרבנן.
לתוס' דאין בתחומין דין מעשה שבת יש להבין מ"ט במזיד שלא במקומן הפירות אסורים, ולא"ר וחמד משה וגר"ז מובן היטב דשלא במקומן אהנו מעשיו ובכה"ג גם באיסור דרבנן יש דין מעשה שבת.
ועוי"ל דהנה תוס' הקשו עוד על ר"פ אמאי פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו מותרים והא קיי"ל בביצה דף כ"ה. דפירות שהביא נכרי לישראל מחוץ לתחום אסורים למי שהביא בשבילו ואמאי הכא שרי לכולם [ובהג"א הביא מאו"ז דבאמת גם לר"פ אסורים הפירות למוציאם ורק לאחרים שרי אבל תוס' ס"ל דמותרים לכולם]. וכתבו תוס' דהתם דהפירות חוץ לתחום אסורים אבל הכא דהשתא הם במקומן שרי אפי' להאי דאפקא.
ולפי"ז י"ל דמזיד שלא במקומן דאסורים זה מחמת הדין דהבא מחוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו, ואע"ג דהתם אסור רק למי שהובא בשבילו כבר כתבו תוד"ה "במזיד" דכיון שנעשה איסור ע"י ישראל החמירו טפי, וכ"כ הרשב"א והריטב"א, [והג"א הביא די"א דבאמת גם כאן אסור רק למוציאם, והובאה דעה זו בשו"ע שם].
נמצא דמפורש בתוס' והראשונים דהטעם דבמזיד שלא במקומן אסורים זה מדין הבא מחוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו ורק דהכא דנעשה איסור ע"י ישראל חמיר טפי ואסור לכולם.
ב. הריטב"א הביא דברי רבינו יונה וכ"כ הרשב"א בשבת דף קכ"ט דמעשה שבת הוי רק היכא שיש תיקון בגוף הדבר כמו מבשל אבל בהוצאה מרשות לרשות דאין תיקון בגופו אין דין מעשה שבת.
גם לפירוש זה קשה אמאי במזיד שלא במקומן אסורים וצ"ל כנ"ל דזה מדין הבא מחוץ לתחום.
ג. הרמב"ן תי' דכיון שהפירות חזרו למקומן נמצא דלא אהנו מעשיו ומעשה שבת אסורים הנאתן ואם לא נהנה מהמלאכה אין בזה איסור, אבל אם מוציא פירות לרה"ר ואוכל אותם שם בזה אסור מדין מעשה שבת כיון דנהנה מהמלאכה.
לדבריו מובן דמזיד שלא במקומן אסורים מדין מעשה שבת דבכה"ג אהנו מעשיו במה שנמצאים במקום אחר.
בהערות הגרא"ז זצ"ל על הרמב"ן הקשה אמאי חשיב דלא אהנו מעשיו והא אחרי שיצאו הפירות חוץ לתחום נהנה במה שהובאו שנית, וצ"ל כמש"כ התו"ש דדיינינן לכל ההוצאה וההבאה לחדא מעשה דלא אהנו מעשיו.
הח"א כלל ט' פסק דבהוצאה מרשות לרשות בשוגג שרי בו ביום אבל במזיד אסור למוצ"ש בין לו ובין לאחרים, ומ"מ יש להחמיר בכל איסור תורה כמו במבשל, עכ"ד. והביאו הביה"ל שי"ח-א'.
ועי' בנשמת אדם שהביא דברי רבינו יונה, והביא דגם ברמב"ם סוף פ"ו מבואר דאם לא נשתנה הדבר מכמות שהיה בשוגג מותר בו ביום ובמזיד במוצ"ש וע"ש עוד.
[ובקובץ תשובות למרן הגריש"א זצ"ל (ח"ב סי' כ"ד) כתב להקל בשעת הדחק דאין דין מעש"ב בהוצאה כרבינו יונה (ולכאו' לפי"ז אפי' במזיד שרי מיד כדס"ל לרבינו יונה, והח"א שהיקל רק בשוגג מחמת שיטת הרמב"ם). וטעמו דכיון דהוי מח' הפוסקים יש להקל בספק ככל ספיקא במעש"ב דאזלינן לקולא כמש"כ הפמ"ג והמשנ"ב וכנ"ל].
דין מעשה שבת במלאכה שאפשר לבטלה כמו בורר או הוצאה
כתב הפמ"ג (א"א ריש שי"ט) דהבורר במזיד צ"ע אם נאסר לו לעולם דיכול להחזיר הפסולת לאוכל ולברור בחול "דלא מהני מעשיו כ"כ ולא דמי למבשל שא"א לשנות מכמות שהיה", והסיק דאסור מטעם קנס דעביד איסורא. [ואזיל לשיטתו שכתב בסי' שי"ח א"א סק"ב דבישל לח והצטנן אסור להנות בשבת אפי' שלא נהנה מהמלאכה דכבר הצטנן דכיון דעביד איסורא קנסינן ליה].
ילה"ס אם כונת הפמ"ג דוקא אם מחזיר את התערובת ובורר שוב או כיון שיכול להחזיר לא חשיב נהנה, והבן איש חי (בשלח, שנה שניה) וברב פעלים (ח"ג סי' ט"ז) הבין דוקא אם מחזיר, אבל לשונו משמע אפי' לא החזיר וכך נקטו בארח"ש פכ"ה הערה מ"ג.
ועי' בתהל"ד ריש שי"ח שדן בכל מעשה שבת אם מבטל את המלאכה [כגון בתופר בגד אם קורע ושוב תופר או במחבר מיטה של פרקים או מלכלך בגד שניקה] אם יש בזה איסור מעשה שבת, והסיק שם דמהני לבטל את המלאכה כדי שלא יאסר עולמית אבל בו ביום אסור כמש"כ הרשב"א בשו"ת דהמבשל דבר לח אסור בו ביום אפי' אחרי שנצטנן.
ויל"ע דהנה גבי מוציא פירות חוץ לתחום וחזרו למקומן במזיד דמותרין כתב הרמב"ן דאין בזה משום מעשה שבת כיון דלא אהנו מעשיו וכנ"ל א"כ ה"ה אם מחזיר את הפסולת לאוכל ובורר שוב ליכא בזה משום מעשה שבת ולשתרי אפי' בו ביום, ודברי הרמב"ן הובאו להלכה בביה"ל סי' ת"ה דביאר כן דברי השו"ע, וכ"כ הא"ר ומאמ"ר שם וא"כ לשיטת הנך פוסקים יש להתיר במבטל את המלאכה אפי' בו ביום, ויש לחלק ועיין.
ואף דמתוס' והריטב"א שלא כתבו כמו הרמב"ן מוכח דלא ס"ל הך היתרא דלא אהנו מעשיו מ"מ יש לומר דבנידון דידן שמבטל את המלאכה מודו דשרי די"ל דדוקא גבי פירות פליגי כיון דאחרי שהפירות יצאו חוץ לתחום במה שהחזירם הרי נהנה מהמעשה שבת [וכקו' הגרא"ז זצ"ל בהערות על הרמב"ן] אבל הכא שמחזיר את התערובת ובורר שוב דלא נהנה כלל ממעשה שבת אפשר דמודו דאין בזה משום מעשה שבת.
נמצא דלדינא הבורר במזיד או מכבס או תופר במזיד דמדינא אסור לו לעולם יש להתיר לו במוצ"ש להחזיר את הפסולת לתערובת ושוב לברור דהכרעת התהל"ד להתיר בכה"ג, ואף שהפמ"ג מסתפק בזה מ"מ לא גרע מכל ספיקא דדינא במעשה שבת דאמרי' ביה ספיקא דרבנן לקולא כנ"ל.
אם במומר בעינן בכדי שיעשו
כתב הפמ"ג (שכ"ה א"א סקכ"ב) דמומר שבישל בשבת בעינן בכדי שיעשו גם למאי דקיי"ל כמו הרמב"ם דבישראל אין צריך בכדי שיעשו, והטעם דדוקא בישראל לא בעינן בכדי שיעשו כמש"כ המ"א דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן אבל מומר דשכיח שיעשה מלאכה א"כ שייך ביה נמי הגזירה של נכרי שהביא דורון דאסור להנות ממלאכת יו"ט ובעינן נמי בכדי שיעשו.
אבל לטעם הרא"ש ושא"ר דדוקא בנכרי בעינן בכדי שיעשו שלא יאמר לגוי דקיל ליה אמירה לנכרי אבל בישראל דלא ישמע לו אין צריך בכדי שיעשו א"כ ה"ה במומר א"צ בכדי שיעשו דה"נ לא יבואו לומר לו לעשות כיון דמכשילו באיסור ואיכא לפנ"ע, עכ"ד.
[ויל"ע דזה שייך לגבי אחרים דא"צ בכדי שיעשו דלא יבואו לומר לו אבל מומר שבישל בשוגג דאסור לו עד מוצ"ש נצריך לדידיה בכדי שיעשו כדי שלא יבוא לבשל שוב, ואולי במומר ל"ש שוגג כיון דאפי' אי ידע דשבת הוא היה עושה כן, ועי'].
המבשל בשבת במזיד דאסור לו לעולם האם נאסר לעולם גם למי שבישל עבורו
כתב המ"א דהמבשל במזיד דאסור לו לעולם ה"ה למי שבישל עבורו אסור לעולם כמו שמבואר ביו"ד סי' צ"ט-ה' גבי מבטל איסור לכתחילה במזיד דמשום קנס אסור למבטל עצמו ולמי שביטל עבורו וא"כ ה"ה הכא דנאסר משום קנס לעולם ה"ה למי שבישל עבורו.
וכתב המ"א דלמבואר בב"י שם יש לחלק דכתב הב"י דהטעם דאסור למי שביטל עבורו כדי דלא יועילו מעשיו ולא יבוא לעשות כן שוב, ולפי"ז במבשל בשבת אין לאסור דדוקא התם כתב הב"י שיש לחוש שאם יהיה מותר למי שביטל עבורו יבא לבטל שנית, ואפי' שאין אדם חוטא ולא לו מ"מ יש לחוש לזה כיון דלא משמע ליה איסורא א"נ דיאמר לנכרי לבטל את האיסור אבל מבשל בשבת חמיר ולא יבוא לבשל בעצמו, וגם לא יאמר לאחרים דלא ישמעו לו, וגם לנכרי לא יאמר דלא יועיל לו כיון דנכרי שעשה מלאכה לישראל בעינן בכדי שיעשו, עכ"ד.
משמע דמסקנת המ"א דמבשל במזיד אסור רק לו לעולם ולא למי שבישל עבורם, וכן הביא הא"ר והתו"ש וכ"ה בשו"ת כתב סופר סי' נ', וכן פסק המשנ"ב כאן.
אמנם, המ"א כאן ציין לדבריו בסי' רנ"ג סקי"א ושם כתב המ"א לאסור לבני ביתו שבישל עבורם, וכתבו הגר"ז (תק"ג סק"ב קו"א) והב"מ בסי' תקל"ח דמסקנת המ"א לאסור לעולם למי שבישל עבורו, והפמ"ג כתב דהמ"א הסתפק בזה, ובנהר שלום סי' שי"ח כתב דפשוט דאסור גם לבני ביתו.
והנה ביו"ד סי' צ"ט-ה' הביא הט"ז דברי רש"ל דהא דמבטל איסור לכתחילה אסור למי שביטל בשבילו דוקא אם אותם אחרים ידעו וניחא להו בזה אבל בלא"ה אין לאסור לאחרים, וכן הסכימו הפר"ת ופמ"ג.
אבל הגרע"א הביא מהריב"ש דאם ביטל בסתם בשביל מי שירצה לקנות אסור לכולם, וכתב דנשמע מזה דלא כרש"ל אלא אפי' אם האחרים לא ידעו ולא ניחא להו בזה אפ"ה כיון שהמבטל כיון לבטל עבורם אסור גם להם, וכ"ד הפר"ח שם.
ומבואר דנחלקו בגדר הקנס לאחרים שביטל עבורם דהרש"ל וט"ז למדו דהקנס הוא על האחרים כיון שידעו וניחא להו באיסור שעשה עבורם הם בכלל הקנס שקנסו חכמים למבטל, אבל הריב"ש ס"ל דהקנס הוא על המבטל שלא יועילו מעשיו ולכן אפי' שלאחרים לא ניחא להו בזה לא מהני להו הביטול.
ומהב"י הנ"ל מוכח כמו הריב"ש דהא כתב דכל הטעם לאסור לאחרים שביטל עבורם הוא משום דחיישינן שיבא לעשות כן שוב [כיון דלא משמע ליה איסורא א"נ יאמר לגוי] ולכן אסרו גם לאחרים שלא יעילו מעשיו, ומבואר להדיא שמה שמבטל איסור לכתחילה אסור לאחרים זה קנס על המבטל ולא על האחרים וכדעת הריב"ש.
ולפי"ז יש להעיר דמש"כ המ"א דלפי הב"י יש להתיר במבשל בשבת למי שבישל עבורו כיון שכאן לא שייך החשש שיבוא לבשל לאחרים זה רק לפי הריב"ש והב"י, אבל לרש"ל וט"ז דגדר האיסור לאחרים זה מחמת שידעו באיסור והיה נוח להם בזה א"כ ה"נ יש לאסור אם בישל לאחרים והיה ניחא להו בזה.
והשתא יש לדון מפעל שמחלל שבת ר"ל אם מותר לקנות ממנו מוצר שיוצר בשב"ק דבפשטות זה נידון כמזיד דאסור לו לעולם ותלוי בנידון המ"א אם לאחרים שנעשה עבורם שרי או לא, והנה לרש"ל וט"ז לכאורה לדידן ודאי לא ניחא לנו בחילול שבת ואין לאסור מצד אחרים שנעשה עבורם, אבל לריב"ש וב"י ופר"ח דמבטל איסור לאחרים אסור אפי' אם לא ניחא להו בזה א"כ הכא אסור המוצר לעולם לכולם שעבורם נעשתה המלאכה.
וכ"ז לתחילת דברי המ"א אבל למסקנת המ"א כפי שנקטו הרבה אחרונים וכמו שפסק המשנ"ב דמבשל במזיד אסור לעולם רק למבשל ולא למי שבישל עבורו א"כ הכא שרי לקנות את המוצר הזה כיון דמעשה שבת אינו דומה למבטל איסור לכתחילה ובזה אחרים שנעשה עבורם אין דינם כמבשל עצמו וכמשנ"ת.
אבל בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' נ') כתב דהיכא שמבשל בקביעות בשבת ר"ל בזה גם המ"א מודה לאסור למי שבישל עבורו דכל טעם המ"א הוא דבמבשל בשבת א"צ לקנוס שלא יהיה אהנו מעשיו כדי שלא יבא לעשות כן עוד דחמיר לאינשי אבל בנידון זה שמחלל שבת בקביעות ר"ל הדרא קנס חכמים כיון שעושה שנית, ואפי' שהקנס לא יעזור למנוע ממנו לחלל שבת שוב מ"מ כבר חייל ע"ז קנס חכמים.
וכתב עוד דאפי' לרש"ל וט"ז דמי שלא ניחא לו אינו בכלל אחרים שנאסר להם הכא יש לאסור להם לקנות, והטעם דהא במבטל איסור לכתחילה כתב הרמ"א ביו"ד שם דכמו שאסור למבטל עצמו לאכול כמו"כ אסור לו למכור לישראל שלא ירויח מהאיסור וכן הסכים הש"ך, והפר"ח חלק דאין לאסור דדי לנו במה שאסור לו לאכול ובטלה מחשבתו.
והכא המבשל בשבת לא מבעיא לרמ"א יש לאסור לו למכור לאחרים כיון שנהנה מהמלאכה אלא אפי' לפר"ח הכא מודה כיון דמבשל כדי למכור וזה מטרת בישולו ולכן רק אם נאסור לו למכור יש כאן קנס ובטלה מחשבתו.
וכיון שהתבאר דאסור לאותו מפעל שמחלל שבת למכור את המוצר לאחרים משום קנס דמעשה שבת ממילא הקונה ממנו עובר בלאו דלפנ"ע [ואפי' לסוברים דאם אחר יקנה ליכא לפנ"ע דבלאו איהו יעבור על האיסור מ"מ מסייע ידי עוברי עבירה איכא הכא], עכ"ד.
ונראה דיש נפק"מ בין שני הטעמים של הכתב סופר היכא שכבר קנה מוצר ממפעל מחלל שבת אם שרי להשתמש בו דלטעם הראשון אסור להשתמש בו דחל ע"ז הקנס דמבשל בשבת אסור לעולם ליהנות מאוכל זה, אבל לטעם השני כל האיסור הוא לקנות מהמפעל משום לפנ"ע דמכשילו באיסור למכור מוצר זה אבל לאחר שכבר קנה אין איסור להשתמש בזה.
סיכום: המבשל בשבת במזיד דאסור לו לעולם נחלקו הפוסקים מה הדין למי שבישל עבורו האם גם לו אסור לעולם.
ומקור הדברים בדין מבטל איסור לכתחילה שהדין הוא שאסור בדיעבד למי שביטל עבורו, והתם נחלקו הפוסקים בגדר הקנס דלרש"ל וט"ז הקנס הוא על האחרים היכא שהיה ניחא להו בביטול זה וא"כ לפי"ז אם לא היה ניחא לאחרים בחילול שבת זה אין לקונסם.
אבל דעת הריב"ש וב"י ופר"ח דהקנס על המבטל דלא יועילו מעשיו כדי שלא יבוא לעשות כן שוב, ולדעתם דן המ"א אם במבשל בשבת במזיד גם יש לקנוס כן שלא יועילו מעשיו ולא יבוא לבשל שוב או דמבשל בשבת אין לחוש לזה, ולדינא נחלקו בזה גדולי הפוסקים והמשנ"ב פסק להקל.
ומ"מ כתב בשו"ת כתב סופר דהמחלל שבת בקביעות [כמו מפעל העובד בשב"ק ר"ל] לכו"ע אסור לקנות ממנו, והטעם מתחלק בזה דלריב"ש וב"י דהקנס על המבטל שלא יועילו מעשיו הכא ודאי יש קנס זה שלא יבוא לעשות כן שוב [דכל מה שהתירו הפוסקים זה במבשל דרך ארעי דאין לחוש שיעשה כן שנית דחמיר לאינשי].
וגם לרש"ל וט"ז דהקנס על האחרים שהיה ניחא להו בביטול מ"מ הכא נהי דאין על אחרים קנס של מבשל במזיד בשבת דאסור להנות מהמלאכה מ"מ אסור להם לקנות מהמחלל שבת דכיון שלמחלל שבת אסור למכור את המוצר מדין קנס של מעש"ב [כמו שמבטל איסור לכתחילה מבואר בפוסקים דבכלל הקנס לאכול את התערובת גם אסור לו למכור את זה לישראל אחר] ממילא מי שקונה ממנו עובר על לפנ"ע ולכה"פ מסייע לדבר עבירה, [ולטעם זה נראה דאם בדיעבד כבר קנו מוצר זה אין איסור להשתמש בו].
[והיכא שלא ידוע אם מוצר זה יוצר בשב"ק או ביום חול הדבר תלוי אם זה דבר שבטל ברוב או לא דאם זה מוצר לא חשוב (כגון ירקות ופירות שלקטו בשבת) הם בטלים ברוב, אבל אם זה דבר חשוב שלא בטל ברוב כגון דבר שבמנין א"כ אסור לקנות מספק מוצר זה.
ואף דלכאורה היה מקום לומר דאזלינן בתר רובא ומותר לקנותו, אמנם באמת זה אינו דלא מבעיא אם קונה אותו מהמפעל עצמו א"כ יש לזה דין קבוע דרבנן כמבואר בגמ' בזבחים ע"ג. ובפוסקים ביו"ד סי' ק"י (עי' בשו"ע סעיף ה' ובט"ז סק"ג ובש"ך סקכ"ב) דכל דבר חשוב דלא בטל לא אמרי' בו דין כל דפריש דנידון כקבוע מדרבנן.
ואפי' באופן שקונה מחנות אחרת וא"כ הוי פירש ממילא ואין לזה יותר דין קבוע אכתי הדבר תלוי במח' הפוסקים דהשו"ע והרמ"א בסי' ק"י סעיף ו' פסקו דפירש ממילא שרי ורק אם מפרישו בידים גזרינן שמא יקח מן הקבוע ולדידהו באמת שרי, אבל הט"ז והש"ך שם פסקו כמו הראשונים דגם בפירש ממילא גזרינן שמא יקח מן הקבוע, והגרע"א בשם המנח"י כתב להקל רק בהפסד מרובה וא"כ לדעת הרבה מן הראשונים והפוסקים גם בקונה מחנות אחרת שקנתה מהמפעל אכתי אין בזה דין כל דפריש ואסור לקנות מוצר זה.
אלא דלמעשה מותר לקנות מטעם אחר דמבואר בפוסקים דבספק באיסור מעשה שבת יש להקל בספיקא דאמרי' בזה ספיקא דרבנן לקולא, ובמקום אחר התבאר אמאי לא הוי דשיל"מ דמחמירים בספיקא, אבל הכא דכל הנידון הוא מצד מזיד דאסור לעולם ודאי לא הוי דשיל"מ ובספק יש להקל, ולפי"ז לו יצויר שיהיה רוב שייצרו בשבת יהיה מותר לקנות מהמפעל דכיון דהוי קבוע נחשב למע"מ ואפי' לקולא ובספק יש להקל משא"כ אם יקנה באופן שלא יהיה קבוע יהיה כל דפריש לאסור].
