שלום כבוד הרב !
תמיד שמעתי ואומרים לי הרי משובח וטוב לדבר עם הקב"ה . אך לי בלי להעליב לי זה נשמע מאוד מגוחך , כי הרי מי שמדבר עם הקב"ה כאילו מדבר לעצמו . לא חלילה שאני ממעיט בדת אני הרי עצמי אדם דתי ומאמין . אבל לדבר עם הקב"ה קצת פדיחה ונראה כאילו אתה מדבר אל עצמך , מה אתה אומר ?
תשובה:
שלום רב.
השאלה שלך מראה על תפיסת מעשה התפילה כמעשה דיבור, זוהי תפיסה נכונה מאד. הרבה תופסים את התפילה כמעשה "מכני", ולכן השאלה שלך לא תפריע להם — אם המעשה הוא מכני, כמו נטילת ארבעת המינים, אז לא מפריע שעושים את זה לבד. אבל אם מדובר על מעשה של "דיבור", הרי איזו משמעות יש ל"דיבור" כשאתה לבד?
התשובה לכך היא שכשאדם מתפלל, הוא באמת אינו לבד. הקב"ה מזמין אותנו להתפלל לפניו — "לדבר אתו" — בתפילה, וה"דיבורים" של תפילה הם דיבורים עם קל שומע תפילה. העובדה שאנחנו לא "שומעים" את התשובות של הקב"ה, ולא רואים בחוש (למעט מקרים חרגים) את האפקט של התפילות שלנו, אינה משנה את ההגדרה של תפילה כדיבור, או "דיאלוג", עם הקל.
החכמה של תפילה היא לייצר את הדיאלוג, ליצור את החוויה שבה האדם אינו לבד, אלא הוא פונה לקל שומע, ושוטח לפניו את ענייניו. לשם יצירת מסגרת נכונה, חז"ל תיקנו לנו כללים בתפילה: פותחים בשבח, ממשיכים בבקשות, ומסיימים בהודאה. שימת לב למסגרת בכלל, ולמילים בפרט — כשכמובן אפשר להוסיף גם תפילות פרטיות שלנו — עשויה לסייע לנו להרגיש שאנחנו באמת מקיימים דיאלוג (שיחה, בלשון הכתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב), אך ברור שלא נגיע לעמקי התודעה ביום או בשבוע, ותפילה הרי היא עבודת חיים.
הרבה מאד הצלחה.
