שלום לכבוד הרב,
כהכנה לטיפולי פוריות נאמר לנו שישנה משגיחה האחראית לשמור שההפריה תעשה מהבעל לאשה בלבד. רצוני לשאול, האם די בכך שאשה תשמור, או שיש צורך בשני עדים ככל דבר שבערוה?
תשובה:
אכן, המנהג שנהגו היום ע"י ארגונים שונים, שיש אשה המשגיחה על פעולת ההפריה וכל הכרוך בזה. ונראה שיש לזה יסוד גדול בהלכה מג' טעמים, כמבואר במקורות.
אם כי מן הראוי לציין מה שכתב רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (קובץ נועם כרך א' תשי"ח עמ' קסה) שנכון יותר להקפיד לא לעשותה אלא בפני שנים. ע"כ. אך במציאות אין אפשרות לעשות כן בפועל.
מקורות:
בגמרא (קדושין עד.) איתא, אמר רב נחמן: שלשה נאמנין על הבכור, אלו הן: חיה, אביו, ואמו. ע"כ. ולכאורה צ"ע, כיצד נאמנת החיה להעיד שזה בכור, דהלא אין אשה נאמנת לעדות, בפרט כאשר ע"פ זה מוציאים ממון, שהרי על ידי כך גורמת להוציא ממון משאר היורשים. ולא עוד, אלא לכאורה זה חשיב דבר שבערוה, ואנן קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים.
ומצינו בזה ד' תירוצים בראשונים, א. הרמב"ם (פט"ו מאיסו"ב הל"ב) כתב בזה"ל: נאמנת חיה לומר: זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר, מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעין יחוסן. ע"כ. מבואר מדבריו דדוקא כאשר יש כבר חזקה, וע"פ עדות אשה אנו באים להוציא מהחזקה, איה"נ אין אנו מקבלין את עדותה. אך כאשר אין חזקה, שפיר יש לקבל את עדותה, לידע כיצד להחזיק. וכ"פ מרן בשו"ע (אה"ע סי' ד סל"ה). [וע"ע כיו"ב במחנ"א (עדות סי' יג).] ב. הרשב"א (ח"ב סי' קפב) כתב ליישב, דשאני התם לפי שאי אפשר זולתי זה, שאין האנשים מילדין את הנשים. זכר לדבר, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני וגו' (בראשית לח, כח). וכעי"ז כתב הרא"ש בתשו' (כלל נב סי' ב), וז"ל: ובשביל שהאמינה תורה לאב, אף על פי שהוא קרוב ויחיד, וטעמא שאין להעיד אלא הוא, ואין אחר יכול להכירו, ילפינן מינה: הוא הדין חיה ואמו. ע"כ. וכ"כ הר"ן (פ"ב קדושין שם): אבל כאן אין החיה נאמנת אלא משום דע"פ רוב א"א בלא"ה. ע"כ. ג. בתרומת הדשן (סי' שנג) כתב לישב, וז"ל: דבמילי דלא רגילי האנשים למידע, מהמנינן לנשים. וכ"כ הרדב"ז בתשו' (החדשות, סי' שסו) דבדבר שהאשה רגילה לידע ולא האיש, נאמנת אפי' לאפוקי ממונא. הרי דלשיטתם, לאו דוקא כשאין אפשרות כלל שיהיה שם עד זכר, אלא כל שאין רגילות שיהיו שם גברים, מהני עדות אשה. ד. הר"ן (קדושין לא. מדה"ר) כתב ליישב, וז"ל: שאני התם לפי שהוחזק כאן ממזר, דמיירי בארבע נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי ונתין וממזר, וגלוי מלתא בעלמא הוא דמגליא. ע"כ.
מעתה נראה דלדעת הרמב"ם (פט"ו מאיסורי ביאה הל"ב) פשיטא דהכא ג"כ יש להאמין לאשה, שכן דוקא כשבאים להוציא מחזקתו הקיימת, כגון המוחזק לכהן ומעידים שהוא חלל, בעי' עדות כשרים, אך להעיד על מי שאין עליו חזקה, וכגון ג' תינוקות שנולדו יחדיו, ואין אנו יודעים מי מהם כהן, מי מהם לוי, ומי מהם ממזר, הרי אף אחד מהם לא הוחזק, ומש"ה נאמנת החיה. ועי' בספר דברי יוסף (כהן, אה"ע סי' ד סו"ס יד) שהביא מספר עצי ארזים שכתב דלהרמב"ם לאו דוקא חיה נאמנת, אלא ה"ה אם היתה שם אשה אחרת. והיינו מה"ט הנ"ל. [אך עי' בבית מאיר (אה"ע סי' ד סל"ה) שכתב דאשה אחרת אינה נאמנת]. וצ"ל בזה, דאף דיש לעדותה השלכות לענין דבר שבערוה, הרי כיון שבעצם העדות אין כאן דבר שבערוה, לפיכך לא בעי' ב' עדים, כיעוי' בזה בהפלאה (סופ"ק דכתובות טו:) ובשו"ת רע"א (תנינא סי' קח).
גם לפמ"ש הרשב"א (חלק ב סימן קפב), לפי שאי אפשר זולתי זה. שאין האנשים מילדין את הנשים. ע"כ. י"ל דגם בנדון דידן, כיון שאין מציאות שיהיה גבר בתהליך ההפריה, [עי' אג"מ אה"ע ח"א סי' ע], יש לדמות נ"ד ללידת אשה דנאמנת החיה. ובזה גם לולי תקנת הקדמונים שהביא הרמ"א (חו"מ סי' לה) י"ל דנאמנת.
ובנ"ד, יש לצרף עוד דאיכא חזקה למשגיחה של אומן לא מרעי אומנותיה, ועי' בשו"ת באר יצחק (אה"ע סי' ה) שהוכיח שיש לסמוך על ערכאות להתיר עגונה באופן שמעידים כי מת בעלה, והוכיח כן מהגמ' בגיטין (ט:) שסומכים על ערכאות להוציא ממון, ועיי"ש בתוס' (ד"ה אע"פ) שכתבו לבאר הטעם, משום דקים לן בסהדותייהו שהוא אמת, דלא מרעי נפשייהו. ע"כ. אלא דכתבו שם התוס' שם דתקנתא דרבנן הוא. וכ"כ הרא"ש (שם סי' י) ובהג"א (שם). וכ"כ הר"ן (שם ד.).
שוב הראוני תשובה בכת"י מהגר"מ שטרנבוך (בדין תינוק מבחנה, העתיד להתפרסם בספרו תשובות והנהגות) ושם הביא שנשאל בזה כיצד מהני השגחת אשה ולא בעי' ב' עדים כשרים, וכתב בזה"ל: אמנם לענ"ד י"ל דהנה אי' בגמ' (יבמות לט:) דיבם ויבמה שבאו לחלוץ ואין בי"ד מכירים אותם, אפי' קרוב או אשה נאמנים להעיד שזהו אחיו של מת וזהו יבמתו, לפי שגילוי מילתא בעלמא הוא. והיינו שבגילוי מילתא בעלמא, נאמן ע"א ואשה, ואפי' לענין דבר שבערוה כלחליצה שזהו דשב"ע. ובשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' פג) ביאר, דגדר גילוי מילתא בעלמא, היינו דבר שקרוב להיות נודע לנו באומד הדעת כמו שמעיד זה, אלא שמכוסה ונעלם מאיתנו קצת, ואחר שגילה לנו העד אותו כיסוי הוחזק הדבר בדעתינו כאילו נודע לנו על פי ראייתנו מפני שכבר היתה דעתינו נוטה לזה מקודם, כמו בהכרת היבם ויבמה, שכשבאים לפנינו איש ואשה לחלוץ, בודאי דעתנו סומכת שיבם ויבמה הם, והרי"ז כאילו נודע לנו באומד הדעת, ואחרי שגילה לנו העד שהם יבם ויבמה, הוחזק הדבר בדעתנו כאילו נודע לו ע"פ ראייתנו, ולכן די בגילוי מועט כזה אפי' ע"פ קרוב או אשה. ע"ש בארוכה. ונראה דנדון דידן נמי נחשב כגילוי מילתא בעלמא, דודאי גם בלא השגחה שלנו דעתינו סומכת, וכמעט ברור לנו לגמרי שנעשה הכל כשורה, כיון דאם יתפסו שהרופא טעה והשתיל לגוף האשה ביצית של אשה אחרת, או שבמעבדה טעו ולא הפרו בביצית זרעו של בעל האשה שממנה שאבו הביצית, ישללו מהם לגמרי הרשיון לעסוק יותר ברפואה לעולם, ויפסידו פרנסתם לגמרי, ועוד יענישו בקנס גדול, לכן במעבדה והרופא נזהרים היטב לעשות הכל כשורה. [ועוד, שזהו ג"כ מילתא דעבידא לאיגלויי דבזמנינו אפשר לגלות בבדיקות גנטיות מאיזה זרע וביצית נוצר, ולכן נזהרים היטב המעבדה והרופא שלא לרמות או לטעות, ואף שזהו דבר רחוק שילכו לעשות בדיקות גנטיות לולד לברר מיהו אביו ואמו, מ"מ כיון שיודעים שאם יתברר שטעה יפסיד לעולם מעמדו ופרנסתו לשמש כרופא, בודאי מפחד טובא אפי' מחשש רחוק שיתגלה שטעה, ולכן כ"ז שלא שמענו ערעור אנו מחזיקים הרופא שלא ירמה או יטעה, כיון שעבידא לאיגלויי. עכ"ל.
הרי שעיקרן של דברים הטעונים בירור, האם הצורך בהשגחה הוא חיוב מן הדין, או שמא אינו אלא גילוי מילתא בעלמא וכיו"ב. ומאחר וי"ל דאין זה אלא גילוי מילתא בעלמא, שהרי בלא"ה איכא חזקה למתעסקים בזה של אומן לא מרעי נפשיה, שפיר יש לומר דמהני עדות אשה. וכבר נתבאר שהר"ן (קדושין לא. מדה"ר) כתב, שמטעם זה גופא נאמנת החיה.
אמנם גם בלא"ה י"ל דאף אם יש לזה דין של עדות, כבר נתבאר דלדעת הרמב"ם שכ"פ מרן בשו"ע, וכן לדעת הרשב"א, יש להאמין לאשה בכה"ג.
