האם הימשכות ליופי באדם היא תכונה טבעית שלא ניתן לשנותה או שההימשכות מעידה על אמונה הטעונה שיפור?
לדוגמה: צבע עור ויותר קריטי כיעור ממש- האם אדם מאמין באמת לא אמור להתעסק ביופי כלל. האם יש רצון כזה?
תשובה:
שלום לך.
עצם ההתייחסות ליופי ולמראה היא תכונה אנושית שכך ברא הבורא יתברך את עולמו.
כבר אצל האבות הקדושים או נכון יותר אצל האמהות מצאנו אזכורים ברורים לגבי המראה החיצוני והיופי שלהן.
וכך לאורך כל הדורות מצאנו גם אצל אסתר המלכה שצוינה בנשיאת חן מיוחדת.
רבי עקיבא שברך ברכה מיוחדת על נוכרית יפה.
אך על כל אחד ואחד לבדוק בעצמו מה המניע האישי שלו לכך. חוש האסתטיקה שברא הבורא ונתן לנו את היכולות ליהנות ממעשיו, וכמו שאנו אומרים בברכת האילנות "בריות טובות ואילנות נאים להנות בהם בני אדם". ומכאן כשאדם חש חיבור עם היופי החיצוני זה מאפשר לו חיבור עם היופי הפנימי. וכפי שכבר כתבנו בנושא בתשובה אחרת הקשורה לזוגיות ואם כך הם פני הדברים אצלו הרי שהוא נמצא במקום אמיתי של החיים, והוא גם יוכל בשעת הצורך לסדר את סדרי העדיפויות הנכונים, ולומר "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל".
או שמא הוא נמצא במקום החיבור לחיצוניות בלבד, לא מתוך אפשרות לחיבור פנימי.
ואז עליו לבדוק מה מחבר אותו לחיצוניות בלבד, ולעבוד את עבודת ה' שלו להתחבר אל הפנים.
לסיכום: יופי הוא בהחלט אחד המתנות היפות שברא לנו הבורא, אבל כאמצעי ולא כמטרה.
יה"ר שיימשך על כולנו חן וחסד ורחמים.
