שאלה:
בארצות הברית הרבה אנשים מברכים מזונות על פיצה ורק אם הם אוכלים שתי חתיכות הם אומרים המוציא, האם יש לסמוך עליו? ולפי זה מה הדין אם אחד אכל אחד חתיכה ורוצה לאכול עוד חתיכה, האם הוא צריך לרחוץ ידים ומברך על נטילת ידים והמוציא?
תשובה:
פיצה שנילושה עם הרבה מי פירות או בחלב וכד' יש עליה דין של פת הבאה בכיסנין, ואם אין קובעים עליה סעודה [דהיינו שאין אוכלים אותה בתור ארוחה הקבועה, או שאוכלים פחות משיעור ד' ביצים – כ-200 גרם], מברכים לפניה מזונות ולאחריה ברכת מעין ג'.
משום כך כנראה המנהג של אותם המברכים מזונות שאוכלים את הפיצה רק בתור אוכל שמחוץ לארוחות, ["אוכל מהיר"], ולא נחשב כקביעות סעודה, אולם אם אוכלים שתי חתיכות כנראה יש בזה שיעור של ד' כביצים ולכן נוטלים ידים ומברכים.
אדם שאכל חתיכה אחת, ורוצה לאכול חתיכה נוספת, אם יש שיעור קביעות סעודה בחתיכה עצמה שרוצה להמשיך לאכל יטול ידים ויברך המוציא וברכהמ"ז, ואם אין שיעור קביעות סעודה רק בצירוף מה שאכל ומה שיאכל אין צורך ליטול ידים ולברך המוציא, אולם לאחר אכילתו יברך ברכת המזון.
מקורות:
שו"ע (או"ח סי' קסח ס"ז) משנ"ב ס"ק לג, שצריך שיהיה הטעם של המי פירות או החלב מורגש מאד בעיסה.
משנ"ב (שם) שיש אומרים ששיעור קביעות סעודה הוא ג' או ד' ביצים, ויש אומרים שהוא כשיעור קביעות סעודה של ערב או בוקר, ולכן אם אוכל במקום סעודה הרגילה יש בזה חיוב המוציא וברכהמ"ז, וכן המנהג שמברכים ברכהמ"ז על שיעור ד' ביצים.
משנ"ב (שם ס"ק כו) שאם בתחילה חשב לאכול רק מעט ושוב נמלך להמשיך לאכל עוד, שאם יש שיעור קביעות סעודה בחתיכה עצמה שרוצה להמשיך לאכל יטול ידים ויברך המוציא וברכהמ"ז, ואם אין שיעור קביעות סעודה רק בצירוף מה שאכל ומה שיאכל, כיון שחשוב "נמלך" יוצא יד"ח במה שבירך מזונות, אך כיון שבסופו של דבר אכל שיעור קביעות סעודה מברך ברכת המזון ע"ש, ובשער הציון (ס"ק כג).
