פרשת מקץ: האם היה מותר לשחרר את גלעד שליט פתיחה בפרשת השבוע יורדים האחים לקנות אוכל במצרים בעקבות הרעב, ושם הם פוגשים את יוסף, שהיה המשנה למלך ואחראי על האוכל. יוסף מאשים אותם שהם מרגלים ומכניס את שמעון לכלא, ומסכים לשחרר אותו רק במידה והם יביאו גם את בנימין למצרים. מאז ומתמיד נודעה חשיבות מצוות פדיון שבויים, ויהודים בכל הדורות הוציאו כסף רב, כדי לפדות את אחיהם שנכלאו על ידי הגויים (ועיין יש"ש גיטין ד, סו). בעקבות כך נעסוק השבוע בסוגיית פדיון שבויים, והאם היה מותר לפדות את גלעד שליט תמורת אלף מחבלים. חשיבות פדיון שבויים הגמרא במסכת בבא בתרא (ח ע"א – ע"ב) כותבת, שכאשר הורמיז המלכה תרמה סכום כסף למצווה גדולה ולא פרטה לאיזו מצווה היא מתכוונת, פסק אביי שצריך לתת את הכסף לפדיון שבויים, כי זאת המצווה הגדולה ביותר. מדוע זאת מצווה גדולה? הגמרא כותבת, שהייסורים שעוברים השבויים הם גדולים מאוד, והרבה פעמים לבסוף גם הורגים אותם, לכן יש מצווה גדולה להציל אותם: "מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא (מניין שפדיון שבויים מצווה גדולה)? דכתיב: "אשר (1) למוות למוות ואשר (2) לחרב לחרב ואשר (3) לרעב לרעב ואשר (4) לשבי לשבי", ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות… האי קא מינוול והאי לא קא מינוול (= אדם שמת מחרב מת בביזיון, מה שאין כן מי שמת סתם)… רעב קשה מחרב – האי קא מצטער והאי לא קא מצטער (= מוות מרעב הוא מוות איטי, לכן הוא קשה ממוות בחרב)… שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה (= בשבי אפשר לקבל הכל, גם ייסורי רעב וגם בסוף חרב וזה הכי גרוע, ולכן מצווה גדולה לפדות שבויים)." מקשים התוספות במקום (ד"ה פדיון), אם פדיון שבויים מצווה גדולה כל כך, מדוע הגמרא במגילה, שמתירה למכור ספר תורה בשביל מצוות גדולות, כמו נשיאת אשה ותלמוד תורה, לא מתירה למכור ספר תורה גם בשביל לפדות שבויים?! מתרצים התוספות, שבאמת גם בשביל פדיון שבויים אפשר למכור ספר תורה. זה כל כך פשוט, שהגמרא במגילה אפילו לא טרחה לכתוב את זה (והרמב"ם חולק). מחיר הפדיון בדרך כלל כאשר הגויים היו לוקחים שבויים בשבי, הם היו מבקשים מהיהודים סכום מופרז, כי הם ידעו שהיהודים ישלמו כל מחיר. הגמרא במסכת גיטין (מה ע"א) באה למנוע מצב כזה ופסקה, שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם. מה הכוונה מפני תיקון העולם? הגמרא מביאה שתי אפשרויות: "איבעיא להו (= שאלה): האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא (= משום דוחק הציבור), או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי (או בשביל שהגויים לא ירצו לחטוף עוד יהודים)?" כלומר יש שתי אפשריות להסביר, למה אסור לפדות שבוי יותר מדמיו. אפשרות ראשונה, בגלל הדוחק הכללי שמוטל על הציבור.                לא הגיוני, שבשביל לפדות יהודי אחד, כל הציבור ייכנס למצב של עוני ודוחק (ועיין הערה[1]). אפשרות שניה, כאשר הגויים יראו שיהודים כל כך להוטים לפדות את השבויים שלהם, הם יתאמצו לחטוף עוד יהודים ועוד יהודים יינזקו, לכן קבעו שאסור לפדות במחיר מוגזם. רש"י (ד"ה או) והרמב"ן (ד"ה משום) כתבו במקום, שנפקא מינה בין השיטות תהיה כאשר יש לחטוף קרוב עשיר, שמסכים לפדות אותו בסכום מופקע. אם אסור לפדות שבוי מפני דוחק הציבור והנטל הממוני, אז במקרה הזה הציבור לא משלם מכספו לפדות את השבוי, אלא אותו קרוב עשיר, ויהיה מותר לפדות את השבוי. אמנם, אם החשש הוא שמא בעקבות הפדיון הגויים יחטפו עוד יהודים, אז אסור לקרוב לפדות את השבוי, כי אחרי הכל עוד עוד יהודים ייחטפו. כיצד נפסק להלכה? שאלה זו תלויה בגמרא נוספת שמופיעה במסכת כתובות כפי שנראה מיד. פדיון אשתו התוספות בסוגייתינו מקשים מדברי הגמרא בכתובות (נב ע"ב). הגמרא בכתובות מביאה מחלוקת בין תנא קמא לבין רבן שמעון בן גמליאל (= רשב"ג), עד איזה סכום אדם צריך לפדות את אשתו מהשבי. לדעת תנא קמא, אם אשתו שווה לצורך העניין עשר שקל, הוא צריך לפדות אותה אפילו בסכום של מאה שקל (אמנם, רק אם חטפו אותה פעם אחת, אם חטפו אותה פעם נוספת, הוא לא חייב לפדות אותה עוד). רשב"ג חולק על תנא קמא, וסובר שאסור לפדות אותה יותר מכמה שהיא שווה באמת, מפני תיקון העולם: "תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד (פי) עשרה בדמיה – פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה – פודה, רצה – אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם." לכאורה, מחלוקת תנא קמא ורשב"ג בכתובות, היא בדיוק המחלוקת שראינו לעיל בגיטין, מפני מה אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. תנא קמא סובר שאסור, בגלל הנטל הכלכלי שיוטל על הציבור, לכן כאשר בעלה פודה אותה מהשבי, אז אין בעיה שישלם אפילו פי עשרה. לעומת זאת רשב"ג סובר, שאסור לפדות כדי שלא יחטפו עוד אנשים, ולכן גם אם מדובר באשתו של אדם, עדיין אסור לו לפדות אותה יותר מכדי דמיהם, וכך אכן ביאר הרמב"ן (ד"ה משום). מחלוקת הראשונים אמנם, למרות דברי הרמב"ן לעיל, רוב הראשונים סירבו לפרש שהמחלוקת בין תנא קמא לרשב"ג, היא בדיוק המחלוקת בגמרא בגיטין, מדוע אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. טעם הדבר ככל הנראה הוא, שאם אכן מדובר באותה מחלוקת, הגמרא בגיטין הייתה צריכה לומר, שהמחלוקת בסוגיה היא בעצם מחלוקת תנאים בכתובות, כמו שבדרך כלל הגמרא מחברת ומקשרת. אם כן ובכל זאת, איך הם מסבירים את היחס בין הגמרא בגיטין לגמרא בכתובות? נחלקו בכך הראשונים: א. התוספות כתבו (ד"ה דלא), שבאמת גם תנא קמא וגם רשב"ג סוברים, שאסור לפדות שבוי יותר מכדי דמיו, בגלל החשש שיחטפו עוד הרבה אנשים, ואכן כך נפסק להלכה. מדוע אם כן לדעת תנא קמא, הבעל יכול לפדות את אשתו במחיר מוגזם, למרות החשש שזה יוביל לעוד חטיפות? מתרצים התוספות: "שאני (= שונה) אשתו דהויא כגופו, ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן, דכל אשר לו בעד נפשו". אומרים התוספות, שחכמים קבעו שכל אדם יכול לפדות את עצמו מהכלא גם במחיר מופרז, למרות שיכול להיות שיבואו בעקבות כך עוד חטיפות. הסיבה לקביעה זו, שהם ידעו שכל אדם תמיד יעשה את המקסימום בשביל להציל את עצמו, ואפילו יעבור על תקנת חכמים, שאוסרת לפדות במחיר מוגזם. משום כך הם ויתרו מלכתחילה, ופסקו שהאיסור לפדות שבויים יותר מכדי דמיהם, לא נוהג במקרה כזה. אשתו של אדם נחשבת כמותו (ברכות כד ע"א), ולכן התיר תנא קמא לאדם לפדות את אשתו אפילו במחיר מוגזם. אמנם כפי שראינו רשב"ג חולק על תנא קמא, וסובר שאסור לאדם לפדות אפילו את אשתו במחיר מוגזם, אז כיצד נפסק להלכה? הרא"ש (ד, כב) והיד רמ"ה (שם), שביארו את הסוגיה כמו התוספות פסקו, שההלכה כדעת תנא קמא, ולכן יהיה מותר לאדם לפדות את עצמו ואת אשתו במחיר מופרז, וכך פסק להלכה הרמ"א להלכה (אבה"ע עח, ב). ב. אפשרות שניה לפרש את היחס בין הגמרא בכתובות לגמרא בגיטין, מופיעה ברי"ף (כתובות יט ע"א), ברמב"ם (אישות יד, יט) וברשב"א (גיטין מה ד"ה משום). הם טענו, שתנא קמא ורשב"ג נחלקו בשאלה, האם בכלל יש איסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. לדעת תנא קמא, כל הדיון שהבאנו לעיל מדוע אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם בכלל לא מתחיל, ואין בכך שום איסור. משום כך הוא פוסק, שמותר לאדם לפדות את אשתו פי עשר ממה שהיא שווה, אבל לשיטתו לא רק את אשתו יהיה אפשר לפדות במחיר מוגזם, אלא כל אדם שנכנס לכלא אפשר לפדות אותו באיזה מחיר שרוצים. רשב"ג חולק על דבריו וסובר, שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם, כמו המשנה בגיטין. למה לדעת רשב"ג, אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם? בהכרח שהטעם לשיטתו הוא שמא יתבצעו בעקבות כך עוד חטיפות, שהרי אם הוא סובר שהחשש הוא שמא בעקבות השחרור הציבור יצטרך להוציא הרבה כסף, אז הוא צריך להסכים לתנא קמא שמותר לאדם לפדות את אשתו יותר מכדי דמיה, כי בכהאי גוונא הציבור לא משתתף בהוצאות. להלכה פסקו הרי"ף (שם) הרמב"ם (שם) והרשב"א (שם) כדעת רשב"ג, מכיוון שהגמרא בגיטין פוסקת שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם. כך שלפי שיטתם אסור בכל עניין לפדות אדם יותר מכדי דמיו (הש"ך חולק). אמנם יש לסייג את האיסור, וגם לשיטתם מותר לאדם לפדות את עצמו בכל מחיר שהוא (אבל לא את אשתו[2]). ובלשון השולחן ערוך (יו"ד רנב, ב. אבה"ע עח, א במעט שינוי לשון): "א. אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם           יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. ב. אין לבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שווה כשאר השבויות." חריגות לכאורה לפי מה שראינו עד כה, אסור לפדות שבוי במחיר מופקע, וגם התוספות שראינו שהתירו, התירו רק באשתו של אדם.                                     אם כך תמוהה גמרא נוספת בגיטין (נח ע"ב) שמביאה, שר' יהושע בן חנניה פדה תינוק בהרבה כסף: "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק (= ילד) אחד יש בבית האסורים… הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: מי 'נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים'? ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל (= בוודאי יהיה תלמיד חכם, שפוסק הלכה)… אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל." מדוע ר' יהושע פדה את התינוק בהרבה כסף? הרי אסור לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהם! הראשונים הביאו מספר תירוצים: א. התוספות (ד"ה כל ממון) והרמב"ן (ד"ה משום) תירצו, שמכיוון שאותו תינוק היה מופלג בחכמה, והיה ברור שהוא עומד להיות תלמיד חכם, מותר היה לפדות אותו בהרבה כסף. מה טעם הדבר? ככל הנראה הסיבה היא, שלמרות שיש סיכוי שבעקבות השחרור יחטפו עוד אנשים, שווה לציבור לשחרר אותו למרות הסיכון שיש בעקבות כך, כי הוא יביא בעתיד תועלת, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב): "… תלמיד חכם, או אפילו אינו תלמיד חכם אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים." ב. התוספות תירצו תירוץ נוסף. מכיוון שהיה חשש שאותו תינוק ימות בכלא, היה מותר לפדות אותו אפילו ביותר מכדי דמיו. הרמב"ן (שם) חלק על תירוץ זה של התוספות, וכתב שדבריהם תמוהים. הרי ראינו בהתחלה ששבי הוא החמור ביותר, מכיוון שיש בו גם רעב וגם מוות. יוצא שבכל שבי יש סכנת מוות, אז כאשר הגמרא פוסקת שאסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, לאיזה מקרה היא מתכוונת?! לפי שיטת התוספות תמיד יצטרכו לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, כי תמיד יש סכנת מוות בשבי!        לכן הוא פסק שגם במקום סכנת מוות, אין לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, וכן נראה שפסק הרמב"ם. כיצד נפסק להלכה? האם במקום סכנה מותר לפדות יותר מכדי דמיהם? מדברי השולחן ערוך נראה שהוא פסק, שגם במקום שבי אסור לפדות את השבוי ביותר מכדי דמיו. הפתחי תשובה (ס"ק ב) הביא מחלוקת אחרונים בשאלה זו, והשדי חמד (סי' עד) טען, שרוב האחרונים סוברים, שבספק סכנה אפשר לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהם (וע"ע ביביע אומר חו"מ י, ו). האם לפי זה ניתן לומר, שמותר היה לשחרר את גלעד שליט תמורת אלף מחבלים? נראה שלא, מכיוון שגם אם נפסוק שמותר לשחרר חטוף בסכנה ביותר מכדי דמיו, אם בעקבות השחרור ייהרגו אנשים אחרים, בוודאי שלא פודים את השבוי ביותר מכדי דמיו. שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[3]… [1] לכאורה יש לתמוה על טעם זה, הרי מדובר בפיקוח נפש, ופיקוח נפש בוודאי דוחה שיקולים ממוניים! האחרונים הביאו שתי אפשרויות, למה בכל זאת השיקול הממוני דוחה סכנת נפשות. אפשרות א': מכיוון שמדובר בציבור גדול, אם הם ישלמו כסף רב, בטוח מישהו מהציבור ייקלע לסכנת נפשות בעקבות כך. אפשרות ב': בגלל שמדובר בציבור, מערכת השיקולים שונה, ורווחת הציבור גוברת (עיין חתם סופר חו"מ קעז). [2] לכאורה אם הטעם הוא שמא יחטפו עוד אנשים, אז גם את עצמו היה אסור לפדות ביותר מכדי דמיו! צריך לומר, שגם השיטה הזאת מודה שאי אפשר לצפות מאדם, שהוא לא יעשה את הכל לשחרורו, ולכן התירו. מכל מקום, ההיתר הוא רק האדם לגבי עצמו ממש ולא לגבי אשתו, וצ"ע.  [3]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לשים את הדף במקומך, או להקדיש לע"נ? מוזמן: [email protected]