שאלה:
כידוע שתכלית החיים – תורה ומעשים טובים. איך זה יתכן לפיכך שכל אדם בשני העשורים הראשונים לחייו הוא לא יכול להגשים מטרה נעלה זו? חמש שנים ראשונות – אין בכלל מה לדבר. ממש לא מסוגל לעשות שום דבר בכוחות עצמו. טיטולים ויניקה ומטרנה והשגחה צמודה וכו'. בחמשת השנים הבאות – הוא "טירון". לומד מאיזה צד להסתכל על הגמרא. לאחר מכן (גם בתקופה שלאחר הבר-מצווה שלכאורא מהיום הוא כבר מחוייב בהכל) הוא עדיין "מתרגל" לעצמו את המצוות עד שהוא סוף סוף עומד על רגליו. האם לא היה עדיף שיוולד עם כל היכולות ומיד בצאתו מרחם אמו יתחיל בקיום התורה והמצוות?
תשובה:
נתחיל במלתא דבדיחותא, לגבי השם בו הצגת את עצמך, לא הבנתי מה השם הפרטי ומה המשפחה…
שאלתך מענינת מאוד, נראה שיש אכן יסוד מאוד משמעותי בעבודת ה' במלאכת החינוך, כלומר החינוך אינו רק אמצעי להגיע למצב של עבודת ה', אלא עצם מלאכת החינוך היא עצמה עבודת ה' של ההורים והסביבה וגם של הילד עצמו שגדל ומתחנך ומתרגל מתוך הבנה ילדותית לעבודת ה' ותכלית החיים. זו נקודה מענינת אבל אני חושב שהיא מאוד נכונה.
כמו כן, להוולד לתוך בית של תורה זה כלי מאוד מסייע בעבודת ה', תאר לך שכולם היו נולדים מבוגרים, כמה בעלי תשובה יש היום באופן יחסי לאוכלוסיה הכללית? מאוד מעט….
שבת שלום ומבורך.
