מה הדין במי שחזר מהקניות של שבת, עם שקיות מלאות בחלות ועוגות לשבת, ונחפז לעלות על רכב, וראה את שכנו וביקש ממנו לקחת את החלות ויניחם ליד ביתו. שכנו שמע את הבקשה אך לא נענה לה וכך נשארו החלות, העוגות, והפיצוחים וכו' בגשם השוטף, ונפסדו. האם יש לחייב את השכן א. מדינא דגרמי, שהרי בגללו קרה ההפסד לחבירו. ב. מדין ערב. ג. מדין שומר כי אולי ההסכמה נחשבת כקבלת שמירה.
והאם יהיה הבדל בין אם הניח את השקיות על המדרכה, רק אחרי שקיבל את הסכמת החבר, או שכבר היו שם ואח"כ ביקש ממנו להביאם ולהניחם ליד ביתו.
תשובה:
שלום רב,
במקרה זה אני מבין שהשכן לא הבטיח לעלות את השקיות, אלא בעל השקיות השתכנע מעצמו שהוא יעשה כן. במקרה זה אין עליו שום חיוב תשלומין, אבל מכל מקום בדיני שמים הוא חייב על כך שהתעלם מלהשיב אבידה לאחר שראה שבעל השקיות מסתמך בטעות שהוא יעלה את השקיות.
גם במקרה שהבטיח ולא עמד בהבטחתו לא ברור אם חייב לשלם. נתייחס לנקודות שהעלית.
א. יש לדון מצד דין 'לך ואבוא אחריך' (עיין רמ"א חו"מ סי' יד סעיף ה), אלא שבמקרה זה לא אמר לו במפורש שיכול לנסוע ולהשאיר את השקיות ועיין בשו"ת רע"א סי' קלד שבמקרה שלא אמר במפורש להוציא הוצאות אלא היה יכול להבין שיעשה כן, הדין תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד.
ב. נחלקו הראשונים אם יש דין ערב בזרוק מנה לים, עיין רמ"א חו"מ סי' שפ סעיף א.
ג. לא מסתבר שיש בהבטחה לעשות פעולה מסוימת משום קבלת שמירה. בנוסף לכך יש מחלוקת אם צריך קנין משיכה להתחייב בשמירה, עיין שו"ע חו"מ סי' רצא סעיף ה.
א. אם השכן לא הבטיח כלום, לדעתי הוא פטור גם בדיני שמים ואין כאן חיוב מדין השבת אבידה, כיוון שמצד הדין לא התחייב השכן א"כ זו אבידה מדעת. ב. אם השכן הבטיח ולא עמד בזה אני חושב שזה הדין האמור ברמ"א חו"מ סימן של"ג סוף סעיף ה' ובש"ך ונתיה"מ שם.
א. זו לא אבידה מדעת, כיון שהבעלים הבינו בטעות שהשכן מסכים להכניס את החבילות עד לביתו וסברו שיעשה כן ומעולם לא הסכימו שהחבילות יישארו ברחוב. וכי אדם שביקש מחבירו לנעול את השער והחבר לא נעל והפרה יצאה, תיחשב כאבידה מדעת?
ב. במקרה זה לא מדובר בדבר האבד, שהרי ניתן למצוא אחרים שיעשו את העבודה והבעלים עצמם יכולים לעשות את העבודה. הבעיה היא רק שהבעלים סמכו והלכו להם. לדבריך הרמב"ם היה צריך לחייב כל שומר שנסתלקו הבעלים ולא הייתה משיכה מדין דבר האבד.
א. אני מקבל. ב. אה"נ, יעויין בתומים סימן ס"ו ס"ק ס"ט ובמשובב סימן צ"ה בהגה שמהאי טעמא חייב הרמב"ם בפשיעה על שטרות וקרקעות.
התומים והמשובב לא חייבו מצד דבר האבד, שהיא תקנת חז"ל מיוחדת בפועל החוזר בו, אלא מצד דינא דגרמי. אני מסכים שיש הרבה צדדים לחייב, כתבנו שאי אפשר לחייב מצד שכל סיבה לחייב תלויה במחלוקת.
אגב לא הבנתי מה ענין דין ערב לכאן. מצאנו דבר דומה בב"מ צ"ט. גבי "הגישה במקל והיא תבוא" לפרוש הר"ן והריטב"א שם, וזה דווקא שם שהמשאיל סיכן ממונו על סמך התחייבות מפורשת של השואל לשלם אם יהיה נזק בדרך, וכמפורש בראשונים הנ"ל, משא"כ כאן לא היה סיכון ולא התחייבות לשלם אם יהיה נזק.
הנתיבות בסי' שו סק"ו סובר (על פי הריטב"א) ששליח שלא עשה מה שהתבקש חייב מדין ערב אף על מניעת ריווח, ואפילו אם לא הבטיח לפצות במקרה שלא יעשה.
דברי הריטב"א אכן מחודשים מאוד וכל שאר הראשונים חולקים עליו ככתובת בחזו"א בב"ק ריש סימן כ"ב.
ומחילה אני חוזר קצת למה שהבאתי בהתחלה מסימן של"ג. וכוונתי היתה עפ"י הרמ"א שם סוף ס"ו שכתב שאם שכר פועל וע"י שלא עשה הפעולה נפסד הפשתן שבמשרה וכד' חייב וזה ודאי מדינא דגרמי כמש"ש הגר"א. ומזה הבאתי לענייננו, רק שכאן שהיתה הפעולה חינמית חזר לנדון הרמ"א בסעיף ה' שלנתיה"מ שם בחינם פטור ולש"ך ולחזו"א ב"ק סימן כ"ב סק"ב חייב. אמנם בעיקר דין הרמ"א דסעיף ו' מפקפק בתוקף החזו"א בעצמו שם בב"ק סימן כ"ג ס"ק כ"ה, וא"כ נתקיימו לדינא דברי הרב המשיב שא"א להוציא ממון.
השאר תגובה