|
[permalink post="16253"]פרק ח[/permalink] |
[permalink post="16511"]אינדקס[/permalink] |
[permalink post="16255"]פרק י[/permalink] |
מאמרי הלכה
הערות ממרן הגאון הרגר"ש הלוי ואזנר שליט"א
בעל "שבט הלוי" ח"ד יו"ד סי' קע"א
מצעים קשים
בשו"ע סי' ש"א סעי' א' פסק, דבגדים וכריות אם הם מלאים – אסור לשבת עליהם דנכפפים על בשרו, ואם הם ריקים כלומר שמונחים על דבר קשה ואינו נוגע בהם בגופו – מותר. וכתב על זה הגר"ש ואזנר שליט"א דבזה הזמן שכיחים הרבה בגדים וכריות וכדו' שנחשבים מלאים, וצריך להזהר בדבר זה. וכן העיר, שמצעים הנקראים קשים צ"ע כיצד התירום הרי רגיל לגעת בהם בידיו, וא"כ נקרא שבשרו נוגע בהם.
מדידה בחנות
בסעי' ו' ברמ"א כתב, דיש מתירין ללבוש להעביר המכס, או שלובש כדי להראות מידתן, וכתב על זה הגר"ש ואזנר שליט"א – אבל מי שרוצה לקנות בגד ורוצה למודדו בחנות, כדי לדעת אם מתאים למידתו – אסור לדעת ה"חכמת אדם". (ועיין לעיל שהבאנו דבריו בזה).
וביאר התם החילוק, דלהעביר המכס יש שהתירו (הרא"ש והרמ"א) כיון שאינו לובש לצורך חימום או הצלה מגשם, או הנאת לבישה אלא לצורך אחר כדי להפטר מהמכס, אבל – מי שמודד בחנות מתכוין לבודקו ולנסותו האם הוא מחמם ואיך יראה עליו הבגד, ומתכוין ממש להנאת לבישה, ולכן אסר ה"חכמת אדם".
ומסיים הגאון שם דבריו בנושא דמ"מ מודה דיש לימוד זכות למקילים בזה, ומכ"ש היכא דאיכא רק ספק שעטנז. עי"ש.
נטילת דבר חם בבגד שעטנז
סי' י"ב בשו"ע – לא יקח אדם ביצה חמה בבגד כלאים בידו, כיון שנהנה בזה שניצל מהכויה, והביא בשם הכ"מ פ"י הי"ז, שגם בימי הקור – אסור לעשות כן מכיון שהביצה מחממת את הבגד, והבגד מחמם את כף ידו, ונהנה מכך, ונחשב הנאה האסורה. ע"כ.
מאמר מפי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א
רב שיכון "רמת אלחנן" ב"ב
רופא שלבש שעטנז – כדי להציל חיים
נאמר ברמב"ם (פרק י' מהלכות כלאים ה"ל) "הלובש כלאים לוקה". ונראה דרופא שמצא כלאים בכל בגדיו והפשיטם (כמבואר בברכות י"ט:) היושב בביתו בלי בגדים, והנה שוכב בחוץ אדם שאיבד הכרה וסכנה נשקפת לחייו, וקוראים לרופא שיצא מביתו ויבצע החייאה, והרופא מרגיש שלא מסוגל לצאת לרשות הרבים בלי בגדים, והבושה נוראה, ועמדו ב' אנשים בחדרו של הרופא וראוהו שעומד ללבוש בגדיו ולרוץ החוצה, והתרו בו ואמרו לו שהוא חייב לצאת החוצה ולהציל בלי בגדים, ואם תלבש בגד שעטנז נעיד בך ותלקה, והרופא השיב: אף על פי כן! ולבש ורץ להציל, פטור ממלקות. ואף שמהדין חייב לרוץ החוצה בלי בגדים, וכמו בברכות י"ט: המוצא כלאים בבגדו פושטן ואפילו בשוק, מאי טעמא – "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'", ובודאי יראי ה' יעשו כך, בכל זאת מאחר והרופא לא מסוגל לצאת לרה"ר בלי בגדים והחולה עלול למות, אין הרופא לוקה, דפקוח נפש דוחה כל התורה כולה, ואף שהדבר מסתבר (ובפרט שאם לא יתלבש, לא יוכל למלאות תפקידו כהלכה דיחוש מהבושה הנוראה) בכל זאת נביא ראיה לכך.
דהנה הבא במחתרת מותר להרגו מפני פקוח נפשו של בעל הבית, דחוששים שמא יעמוד על ממונו ויהרגנו הגנב, ורבותינו תמהו למה לא יהיה חייב בעל הבית לוותר על ממונו ואז לא ירצה הגנב להמיתו, ולא יהרגנו בעל בית, והרי אם אפשר להציל את הנרדף באחד מאיבריו, אסור להרגו ולמה לא יתחייב בעל הבית לוותר על ממונו, כדי שהרודף לא יהרג? ושמעתי מפי מו"ר הגאון בעל חזון יחזקאל זצ"ל שהשיב: נאמר (ביומא פ"ה:) "חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו" כלומר אף שמעיקר הדין היה ראוי שבעל הבית יוותר על ממונו כדי שלא יהרג הגנב, אך ירדה תורה לדעתו של בעל הבית שלא ינהג כך, אלא ירצה להציל ממונו מיד הרודף ולכן התירה התורה את דמו של הרודף. וכך גם בעניננו שאף שהיה צריך הרופא לרוץ ערום לחוץ, אולם חזקה שלא יעשה כך אף שהוא נגד הדין, ולכן לא יענש הרופא על השעטנז, למרות שהתרוהו על האיסור. והוא משום שחזקה שקשה מאד לרופא לרוץ החוצה ולהציל בלי בגדים. אך דא עקא, מיד לאחר ההצלה – חייב לפשוט את בגדיו בשוק. ואעפ"י שקיים חשש שמא ימנע, הרי שהתירו סופו משום תחלתו רק איסור דרבנן אבל לא איסורי תורה.
יש עוד סניף להתיר לרופא להלביש שעטנז, והוא עפ"י דעת ה"חכמת שלמה" בסוף חו"מ שכתב דאינו חייב להתבזות כדי להציל, ולכן אם נאמר לו שיצא החוצה בלי בגדים יהיה פטור מהצלה, ולכן הותר לו האיסור של שעטנז כדי שיהיה חייב בהצלה.
פסקי הלכות מאת הרה"ג הר' משה שטיין שליט"א
דיין ומו"צ בבי"ד מרן הגר"ש ואזנר שליט"א
ומרבני "בית הדין הארצי לעניני שעטנז"
נושאי ההלכות:
1. גדר החיוב בבדיקת שעטנז.
2. שעטנז בבובת משחק, מפת שולחן וסמרטוט (דין שעטנז בדברים שאינם ללבישה).
3. חוט שזור שחוט אחד מהשזירה פשתן.
4. תערובת סיבי פשתן.
5. חיוב בדיקה כשיש ריעותא.
6. בגד על גבי בגד.
7. שעטנז בשרוכי נעלים.
8. האם מותר לקבל לכביסה במכבסה – בגד שעטנז.
9. שעטנז בנפח או במשקל.
10. האם מותר להניח בגד שעטנז על הברכים בשעת הבדיקה.
11. בגד שעטנז שיחדו לתצוגה האם הוא מוקצה בשבת.
12. שעטנז בטלית גדול.
13. תוית מחוברת בחוט פשתן לבגד צמר.
14. מזרון שצידו האחד צמר – והשני פשתן. (מזרונים בחשש שעטנז)
גדר החיוב בבדיקת שעטנז
בגד שעטנז אסור מה"ת בלבישה – לא תלבש שעטנז (דברים כ"ב י"א), ובהעלאה על הגוף – לא יעלה עליך (ויקרא י"ט י"ט), וחכמים אסרו ישיבה על מצע של כלאים.
השאלה ששואל כל אחד היא באיזה בגדים יש לחוש לאיסור שעטנז ולמוסרם לבדיקה.
התשובה לשאלה זו היא ע"פ מה שהשריש לנו מרן הגר"ש ואזנר שליט"א בכמה כללים.
א. בכל מקום שיש מיעוט המצוי של איסור יש חיוב בדיקה (בסירכות הריאה ביור"ד סל"ט, ובתולעים ספ"ד). ומהו מיעוט המצוי, במשכנות יעקב (יו"ד סי"ז) כתב שפחות מעשרה אחוז הוא מיעוט שאינו מצוי, וראייתו מגיטין (לא.) שבודקין את היין שמא החמיץ שאין מפרישין מחומץ על יין. ומבואר בב"ב שהמוכר יין מקבל אחריות להחמצה עד עשרה למאה, משמע שדוקא בשיעור זה צריך לבדוק.
ובשבט הלוי (ח"ד ספ"א) לגבי בדיקת צומת הגידין בעופות, כתב שמשם אכן יש ראיה שאחד לעשר ודאי טעון בדיקה, אבל אין עדיין ראיה שבפחות מזה אין טעון בדיקה. וע"כ כ' שגדר מיעוט המצוי היא שהתופעה שכיחה ויש מיעוט (טריפות) שמתלוה תמיד לרוב בכל זמן.
ב. כשיש חיוב בדיקה מחמת מיעוט המצוי לא מספיקה בדיקת מידגם של חלק מהבגדים כמ"ש בשו"ע בהלכות תולעים (ספ"ד ס"ח) מהרשב"א.
ג. במציאות שלנו קשה לומר באיזה בגדים יש מיעוט המצוי, כי זה דבר שנתון לשינויים בארץ היצור וביצרן ובשכיחות הפשתן ומחירו, וע"כ נתן מרן שליט"א הגדרה כוללת שכל בגד שיש בו בודאי צמר או פשתן מן הראוי לבודקו אם יש בו מהמין השני, [אלא שא"א להסתמך לגמרי על הרישום בתוית מה מכיל הבגד].
דין שעטנז בדברים שאינם ללבישה
יש לברר האם יש לחשוש לאיסור שעטנז בדברים שאינם בגד ללבישה וכגון: א. סמרטוטי שיש רצפה ורחצה. ב. מפות שלחן ומפיות לחלה. ג. בובת משחק של ילדים.
בשו"ע (סי' ש"א ס"ט) נפסק שמטפחות לניגוב הידיים, כלים וקרקעות, וניגוב הגוף אסורים משום כלאים, מפני שהידים נוגעות בהם והם נכרכים על היד תמיד ומחממים. והרמ"א מוסיף שאסור לעשות מפת שלחן משעטנז מפני שלפעמים מקנח ידיו בהם ומתחמם. ובט"ז (סקי"א) כתב שאסור לעשות מעיל או גרטל לס"ת מכלאים, שהרי אנו רואים שהשמש אוחזה הרבה פעמים בידו בשעת קריאת התורה ויש לחוש לחימום בשעת הקור.
ועפ"ז נפשוט את שאלותינו
א. מבואר שמגבות ידים וכלים וכן קרקעות אסורים. אבל מסתבר מאוד שכל זה בדבר ששימושו ביבש שבהם יש לחוש שיבוא להתחמם בו, אבל בסמרטוטים שתשמישם ברטוב אין חשש שישתמש בהם.
ב. מבואר שאין לעשות מפות שלחן מכלאים. אבל מסתבר שדבר ששימושו לזמן קצר ואינו נמצא כל הזמן לידו או במקום שהוא נמצא בו (לא כמו וילון שאסרו מפני שהשמש מתחמם כנגדו) שאין לחשוש. אמנם אם מכניס ידיו בעת ברכת המוציא מתחת למפה יש מקום לחשש. אמנם במפה העטופה בניילון עיין בשבט הלוי (ח"ז סקע"ב) לגבי שטיח שאם עטוף בניילון וכה"ג בעשר מצעות דיש לצדד להקל, ועדיין צ"ע.
ג. הט"ז כ' שבמעיל של ס"ת יש חשש שבקרה"ת יכסה בו את ידיו ויתחמם בו, ולא כתב שיש חשש כשמוציאו מארון הקודש ומחזיקו, ובפרט כשמוציאים שני ס"ת ומחזיקים השני. וכנראה דס"ל דזה לאו דרך חימום ואין לחשוש לזה, ואין לחשוש אלא בדרך לבישה והעלאה על גופו. ולפ"ז בבובה אין חשש, אמנם כיון שדרך הילדים שישנים עם זה ומחזיקים כל הזמן, נראה לחוש שלא יהיה מכלאים.
ולמעשה בדברים שהזכרנו אין מצוי שעטנז ואין לחשוש.
חוט שזור שחוט אחד מהשזירה פשתן
שאלה: הבודק המוסמך בלונדון מצא בבגד שיש בו צמר, חוט שזור משני חוטים, שבחוט אחד יש חמשים אחוז פשתן וחמישים אחוז סינטטי שדינו כחוט פשתן, ובשני רק כשלשים אחוז פשתן והשאר סינטיטי. ונסתפק האם אף שחוט אחד דינו כחוט פשתן מ"מ כיון שהוא שזור עם חוט אחר ובסך הכל בחוט השזור רובו סינטטי דינו כחוט סינטטי, או דכיון שכבר נקבע על חוט אחד שדינו כחוט פשתן, אין הוא בטל אף שנשזר עם אחר, וכמו כל חוט שחשוב ולא בטל.
תשובה: נראה לענ"ד דהדין הוא שחוט חשוב ולא בטיל, כמ"ש בשו"ע סי' רצ"ט וחשיבותו בגלל שהוא חוט, ואף שיש בבגד הרבה חוטים כנגדו לא בטל. ומה לנו שהוא שזור עם חוט אחר לפני שנכנס לבגד מ"מ חוט הוא. והסכימו לזה כמה מורי הוראה. (וכן נראה מתשובת שבט הלוי ח"י סי' קפ"ו ב').
תערובת סיבי פשתן
שאלה: נמצא בבגד צמר סרט קישוט סינטטי שהמילוי שלו עשוי מחוט כותנה עטוף בסיבי פשתן, מה דין הבגד.
תשובה: בדקנו את החוט ונתברר שהוא מורכב ממספר חוטי כותנה טוויים שאינם שזורים זה בזה. וסיבי הפשתן הם מסביב לחוטים.
והמסתכל היטב מבחין שהסיבים הסובבים הם משהו אחר. ויש לדון מעתה להלכה במיעוט סיבים של פשתן [או צמר] המעורבים בסיבים אחרים והם ניכרים האם אינם בטלים, או שמכיון שהם סיבים בלבד הם בטלים אף שהם ניכרים.
ועי' בשבט הלוי ח"ז שנחלקו בזה, החזו"א מיקל והנוב"י מחמיר בזה. ובשבה"ל פסק כדעת הנוב"י. [וידידנו הגר"צ סוקולובסקי שליט"א שאיליו מופנית התשובה בשבט הלוי, אמר לי שהגרשז"א ז"ל ג"כ התיר בסיבים הניכרין).
וע"ע במציאות כזאת ממש בשבט הלוי ח"י כשסיבי פשתן מסביב לחוטים אחרים ומסיק שאם הם ניכרים דינם כדין חוט פשתן.
ומעתה להלכה בנידון דידן. הנה אף שהבד החיצוני צמר, מ"מ אף אם היה בתוך הסרט לקישוט חוטי פשתן ממש מ"מ לדעת השו"ע כיון שאין נוגעים הצמר והפשתן זב"ז אינו שעטנז, ורק לדעת הי"א שהוא דעת הרמב"ם יש בזה משום שעטנז.
ולהלכה נוקטים כדעת השו"ע שאין בזה שעטנז. והחכמ"א כ' דמ"מ בעל נפש יחוש לדעת הרמב"ם.
ויש לצרף לזה להקל את דעת החזו"א, דסיבי פשתן בטלים ברוב ממין אחר אף אם סיבי הפשתן ניכרים.
ויש להוסיף לזה גם דעת ר"ת דאין שעטנז אלא כשחוט שזור ג"כ, וכאן החוט אינו שזור.
וע"כ בנידו"ד שמעיקר הדין אין בו שעטנז, יש להקל אפילו לכתחילה.
והנה נסתפקתי בגדר ניכר, מה הדין כאשר הסיב של הפשתן אינו ניכר בצורתו [כי לדוגמא כשיש חוט כותנה יש לפעמים סיבים מעץ הכותנה שהם נראה ממש כסיבי הפשתן] רק ניכר בצבעו שהוא בצבע אחר האם זה נחשב ניכר.
חיוב בדיקה כשיש ריעותא
שאלה: נתגלה שעטנז בסדרת חליפות פשתן מיבוא, באותן חליפות נמצאו חוטי צמר בחלק העליון בכולן, ובחצאיות בחלקן נמצאו חוטים שבהם תערובת של סיבי צמר שבחלק מהם יש רוב סיבי צמר.
הבודק המוסמך בקרית ספר קיבל לבדיקה חליפה כזו, ולא מצא בחוטים שבדק אלא סיבי צמר מועטים, ולבדוק את כל החוטים הוא טירחא מרובה של שעות רבות.
והשאלה מה עליו לעשות ומה לומר לקונה.
תשובה: בדין הקונה בגד ונמצא בו שעטנז, כ' בשו"ת קול אליהו (חו"מ סכ"א) שאין זה מקח טעות מפני שיכול למוכרו לנכרי בלי הפרש במחיר. ובמשפט שלום כ' דהיינו דוקא בסוחר שקונה כדי למכור, אבל אם קנה בגד לעצמו הוה מום במקח, וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"א חו"מ סי"ב).
עוד כתב במשפט שלום (סי' רל"ב משמרת שלום אות י"ב) שבדבר שלהלכה מותר ויש מחמירים בו, דעת הפמ"ג (או"ח סי' תס"ז א"א כ"ד) שאין הלוקח יכול לומר שהוא רוצה להחמיר ולבטל המקח. ובשו"ת חיים שאל (סע"ד) כתב במי שקנה כסתות ונודע לו שיש אוסרים לכתחילה משום שעטנז, שאע"פ שמעיקר הדין אינו אסור אפילו מדרבנן הוה מום במקח, ושכ"מ בשו"ת ריב"ש סי' תצ"ט, וכ' במשפט שלום שאין זה סותר לדברי הפמ"ג שהוא מיירי ברוצה להחמיר מעצמו, ולא כשנפסק שיש לחוש ולהחמיר (עיין בכ"ז בס' מלבושי ישע פ"א הערה י"ח).
ולגבי החליפה שעליה הספק כיון שבסדרה זו נמצאה ריעותא וגם בבגד זה יש סיבי צמר א"א לקחת אחריות מבלי לבדוק את כולו.
ולענין אם המוכר חייב ליקח את הבגד בחזרה, כיון שא"א לתת אישור שיש בבגד שעטנז, נראה דמ"מ כיון שהקונה אינו יכול ללבוש את הבגד אם לא בהוצאה של סכום גדול, ע"כ ודאי אדעתא דהכי לא קנה.
אמנם באופן שאין בבגד עצמו ריעותא אלא שהוא עשוי מחתיכות רבות שהבדיקה צריכה לקחת כמה שעות, נראה שאין הבודק חייב לבדוק בגד יחיד זה על חשבון כמה אנשים אחרים שמוסרים בגדים לבדיקה. ובאופן כזה שאין ריעותא בבגד, נראה שאין הקונה יכול להחזיר את הבגד ולומר דהוה מקח טעות.
בגד על גבי בגד
כפפה שבתוכה צמר ולובש עליה כפפה שניה שבתוכה פשתן, מותר לכו"ע. אף שכתב רמ"א סי' ש' ס"ד שלא ילבש בגד צמר ע"ג בגד פשתן היינו כשאין דבר מפסיק, אבל כשיש מפסיק, הרי מדינא גם כשיש בבגד חוט פשתן מצד זה, וחוט צמר מצד זה, מותר כהרא"ש וכמ"ש השו"ע סי' ש' ס"ה, ורק הרמב"ם וי"א בשו"ע אוסרים, ובכה"ג ודאי שרי, ופשוט.
שעטנז בשרוכי נעליים
שאלה: האם יש איסור שעטנז בשרוכי נעליים (שמושחלים בנקבים ואח"כ קושרם בעניבה).
תשובה: בסי' ש"א סי"ד כתב השו"ע, אין אסור משום כלאים אלא בבגדים שהם דרך חימום כגון הכותנות והמצנפת והאבנט וכו', אבל צלצלים קטנים שעושים אותם העם בבית יד שלהם לצרור בהם מעות או תבלין וכו' הרי אלו מותרים אף שבשרו נוגע בהם שאין דרך חימום בכך. ציץ של עור או של משי וכיו"ב שתלה בהם חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלים על פני האדם כדי להפריח הזבובים אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך, ע"כ.
והנה שרוך לא דמי לכל אלה שהוא מגוף הבגד ואף שאינו עשוי לחימום אלא לסגירת הבגד מ"מ הוא חלק מהבגד ודמי קצת לאבנט שאוסר השו"ע.
(ומה שניתן להוציא את השרוך בלי פתיחת קשר אינו ענין לכאן דזה רק במחבר צמר לפשתן וכדו' ע"י נקבי הבגד כמ"ש בסי' ש' ס"ג, ולא באופן שהחגור עצמו משעטנז, שכל שהוא לבוש עליו הרי זה אסור אף אם אינו מחובר לבגד כלל, ואין צורך לדין חיבור).
ולגבי המציאות: בשרוכים השטוחים לא נמצא שום חשש.
ובשרוכים העגולים יש לפעמים מילוי מבלאי בגדים בתוך המעטפת החיצונית.
ולדינא ברוב המקרים אין בו חוטים כלל, ובודאי שלא גם צמר וגם פשתים, ואף אם יהיה בו גם חוטי צמר וגם חוטי פשתן, מ"מ החיבור אינו אלא ע"י לבד לכל היותר, דלדעת השו"ע סי' ש"א ס"א אסור מה"ת, ולדעת הרמ"א שם ס"ב רק מדרבנן. וגם זה רק כאשר הצמר והפשתן נוגעים זה בזה. שאם הם בשני קצוות, הרי לדעת השו"ע והרמ"א סי' ש' ס"ה אין בזה משום שעטנז, ורק הרמב"ם המובא כדעה שניה מחמיר בזה. (ואף שכ' בחכמ"א המובא שם בפ"ת סק"ח להחמיר בזה, מ"מ בנידו"ד שהוא לכל היותר רק לבד, ודאי שיש להקל לכו"ע).
ונותר צד לחומרא כשיש בודאי חוטים, רק לשיטת הרמב"ם המובא בט"ז (סי' ש' סק"ו) שאפילו נתן צמר ופשתים בשק או קופה וכרכן הרי זה כלאים. אמנם להלכה השו"ע (שם ס"ג) הביא רק דעת הטור דאין חשש בכה"ג.
וע"כ למעשה בשרוכים המצויים אצלנו אין לחוש לשעטנז.
האם מותר לקבל לכביסה במכבסה בגד שעטנז
שאלה: האם מותר לבעל המכבסה לקבל לכביסה בגד שיש בו שעטנז.
תשובה: האחרונים דנים אם מותר למכור שעטנז במקום שיש גם אחרים שמוכרים, נכרים, או ישראלים שאינם שומרי תומ"צ.
דהנה במקום שהוא לבד המוכר הרי יש בזה איסור דאורייתא משום לפני עור לא תתן מכשול.
ובמקום שיש עכו"ם שמוכר כתב הרמ"א (יו"ד סי' קנ"א) לגבי מכירה לנכרי של דברים לע"ז, שי"א שאם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר, ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא ראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (היינו דמן הדין מיקל שאין גם איסור דרבנן של מסייע).
ובמקום שיש גם מוכר ישראל שאינו שומר תורה ומצוות, תלוי במחלוקת הידועה במל"מ פ"ד מהל' לוה ומלוה, שדעת הפני משה להקל דלא נחשב לתרי עברי דנהרא, והמל"מ מחמיר שנחשב לתרי עברי דנהרא ואסור מה"ת. ובשו"ת כת"ס (יו"ד סי' פ"ג) נוטה לפני משה, ועי' בשד"ח (כללים מערכת ו' אות ט') שהרבה נוטים להמל"מ להחמיר. ונראה דאיסור מסייע מדרבנן איכא בכל גווני. ועע"ש בשו"ת כת"ס שמיקל כשאין הסיוע בשעת העבירה ועי' בשבט הלוי (ח"א סי' ל"ז) שהוכיח שגם שלא בשעת עבירה יש איסור מסייע.
וע"ע בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סט"ו) מנחת אלעזר (ח"א סנ"ג) ואגרות משה (ח"א סו"ס ע"ב) שמחמירים בדבר.
ולפי כל הנ"ל יש להחמיר ולא לקבל לכביסה בגד שהוא ודאי או קרוב לודאי שעטנז.
אלא שיש לדון ע"פ דברי הש"ך (יו"ד סי' קנ"א סק"ו) שאין חיוב להפריש מומר מאיסורים. ולפ"ז יש להקל כאשר המוסר לכביסה אינו שומר תומ"צ. ועי' בדגמ"ר (שם) שביאר כוונת הש"ך משום דעושה במזיד אבל בעושה בשוגג צריך להפרישו, וא"כ בנידו"ד שרחוק הדבר ממנו, אולי לא נחשב למזיד לענין זה.
ואגב, בשו"ת קנין תורה (ח"ב סי' ע"ב) אוסר לבדוק משעטנז בגד לא צנוע, ע"ש.
שענטז בנפח או במשקל
שאלה: יש הבדל בנפח בין סוגי הסיבים השונים, דהינו שכאשר מייצרים במפעל חוטים מסיבים שונים התערובת נעשית במפעל לפי חישוב של משקל, וכאשר מיוצר חוט של 50% צמר ו – 50% סינטטי הכוונה שהם שווים במשקל, אבל בנפח אין הם שווים, כי לדוגמא הצמר תופס יותר מקום מקום בנפח.
שאלה זו קרובה למעשה כי בחלק גדול מהבדים יש צמר, ומותר לסטות מהתקן עד מספר אחוזים, וזה מצוי, ועם שינוי קטן בנפח יתכן ובד זה נחשב לבד צמר.
להלכה רוב סיבי הצמר שבטלו ברוב סיבים ממין אחר אין דין החוט כחוט של צמר כמבואר בשו"ע סי' רצ"ט ס"א בצמר רחלים וצמר גמלים שנתערבו שאם הרוב מצמר גמלים דין החוט כחוט של צמר גמלים.
ונשאלת השאלה כיצד לשער את כמות הצמר לפי משקל או לפי נפח. וכפי שנתברר יש הבדל של אחוז אחד או שנים שהצמר גדול בנפחו יותר מהסינטטי, וא"כ אם משערים בנפח יוצא שאף כאשר יש מעט פחות מ – 50% צמר, מ"מ יש בחוט יותר מכך ודינו כחוט צמר.
תשובה: הנידון אם לשער לפי משקל או נפח כבר נמצא בפוסקים לגבי מאכלות אסורות, עי' בסי' צ"ח בפ"ת סק"ב ובגליון מהרש"א סי' צ"ט משו"ת שער אפרים סי' נ"א ועבודת הגרשוני סי' ל' להוכיח מהראשונים שמשערים ביטול איסורים במדה ולא במשקל ושכ"כ בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ סי' רצ"ט. ומתשובת חינוך בית יהודה סי' ל"ג דגם במין אחד אם יש חלל צריך למען החלל.
גם בחכמ"א (כלל נ"ב ס"ג) כ' כי יש דבר שבטבעו קל ויש דבר שבטבעו כבד. ושכ"כ הפר"ח (סי' צ"ט סק"ז דכן עיקר, ומי שנוהגים לשער במשקל מנהג טעות הוא).
עוד נמצא נידון בזה לגבי שיעור אכילה בכזית, וז"ל המ"ב סי' ר"י ס"ק י', היה פת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית וכו', [אחרונים]. וע"ע בסי' תפ"ו סק"ב דמצה ספוגית שאין בה חלל א"צ למעכו. וכ' בשעה"צ ונראה פשוט דה"ה לענין ברהמ"ז דפת ספוגית משתערת כמות שהיא, [וע"ע בבאה"ט סי' ר"ח סק"ג].
דמיון לנושא זה מצינו בהלכות מקוואות בצירוף שלג לשיעור מקוה איך לשערו שהרי במציאות נפח השלג גדול משל המים, וכשנימוח יהיה פחות נפח. יש שלש אפשרויות בזה: א. לשער את השלג כמות שהוא מים. ב. למעכו ולשערו כמות שהוא ממועך (או כמים). ג. לשערו כאילו נימוח ונעשה מים.
והרא"ש (מקוואות סי' י"ז) כתב דצריך למעכו שיהיה נכבד יחד וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח. ויש שפירשו דהרא"ש למד דלשלג נימוח ומים יש נפח שוה ומשערים כשנימוח שהוא מתאים לשלג שנכבש.
אמנם קשה דהמציאות אינה כן דגם שלג כבוש נפחו גדול מהמים. וע"כ נראה יותר לפרש דמשערים כמות שהוא נכבש אף שנפחו גדול מהמים.
ובשו"ת חת"ס סי' ר' כתב דכובשים כדי שנדע לשער, דבשלג שאינו כבוש קשה מאוד לשער.
ובב"י הביא מרבינו ירוחם (תלמיד הרא"ש), דמשערים שיהיה סאה "לכשנימוח" ובמעדני יו"ט אות ט' כ' דהרא"ש ורבינו ירוחם דעה א' הם וכן משמע בש"ך (ס"ק ע"ב).
והראב"ד בבעלי הנפש (סי' ב' אות ג') כתב דצריך למעך שיהא כעין הברד והכפור, אבל תפוח וחלול כמות שהוא לא.
ובב"י כ' על דברי הרא"ש וכ"כ הראב"ד. והנה אם נלמד ברא"ש כרי"ו דמשערים כמות שיהיה לכשנימוח, זה ודאי אינו כהראב"ד שמשערים כמות שהוא קפוא.
אמנם נראה שנידון זה אינו שייך לנידו"ד בצמר, דלטבילה כיון שצריך מים יש לדון איך לשערו, משא"כ בצמר שהנידון עליו כמות שהוא. וגם שלג נפחו גדול שלא כדרך מחמת שקפא משא"כ בצמר שזה טבעי. ויותר מזה, דאין אוירים בצמר אלא שמשקלו הסגולי שונה משא"כ כאן הנידון באיזה נפח למדוד.
והנה בספר דרך אמונה (להגר"ח קנייבסקי שליט"א) פרק י' (בציון ההלכה ס"ק ע"ג) כתב מלשון הירושלמי (שהובא בב"י סי' רצ"ט) דמי שנתערב לו סיבים מצמר ופשתים מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן. משמע דהרוב תלוי במשקל ולא בנפח, שליטרא היא מדת משקל, וצ"ע.
והנה כבר הבאנו משאר איסורים שהסכמת האחרונים לשער בנפח ולא במשקל ולכאורה מסתבר דה"ה בשעטנז.
וכן ראיתי בס' מלבושי ישע (להגר"י בלוי) פ"ב הערה כ"ב שכתב כן. וצריך לומר דהירושלמי שכתב מביא ליטרא אורחא דמילתא נקט שמשתמשים במשקל. וכן שמעתי ממרן הגר"ש ואזנר שליט"א.
עוד יש לציין שבצמר יש רטיבות שבאה מן הלחות שבאויר בשעת הייצור בתנאים מסויימים. טיב הצמר עולה ככל שהלחות גבוהה יותר, והצמר נושם כל הזמן, וע"כ בסמוך לים עולה בו הלחות ובמקומות יבשים בדרום הארץ תרד הלחות שבבגד. אמנם מומחה לטקסטיל מסר לי שלחות זו אינה משמעותית ביחס לנפח וע"כ אין זה נוגע למעשה. ולעצם הענין בנתפח מאליו אם מצטרף לשיעור, עי' מנחות נ"ד א', ורמב"ם פי"ד ממאכ"א ה"ד לגבי איסורין דאסור ואין לוקין עליו.
הנחת בגד שעטנז על הברכים בבדיקת והוצאת השעטנז
נשאלתי מבודק שעטנז בב"ב האם מותר להניח את הבגד הנבדק על ברכיו בשעת הבדיקה, ובשעת הוצאת השעטנז מהבגד.
תשובה: בשו"ע סי' ש"א סעיף ו' כתב תופרי כסות תופרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין תופרים בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל. וברמ"א ויש מתירין אפילו ללבוש כלאים כל שאינו מכווין להנאתו כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למוכרן וכדו'.
וע"ש בט"ז ובש"ך [בהסבר במאי דגרע מהאיסור ללבוש שעטנז לגנוב את המכס]. ובפ"ת (סק"ה) הביא דברי מרכבת המשנה הידועים דלא חשיב בתופרי כסות פס"ר, כיון שאין כונתם אלא לתפור ואי אפשר לעולם לתפור שלא יניח על ברכיו הלכך אפילו מניח על ברכיו חשיב כדבר שאין מתכוין, ולא דמי ללבוש להבריח המכס שמתכוין ללבוש וא"א ללבוש בלא להתחמם, וחשיב כמתכוין לחמם וה"ל פס"ר.
והנה בהוצאת השעטנז מהבגד דמי לתופר כסות שאם אינו מתכוין בחורף להתחמם בבגד מותר, והצנועין נמנעין מזה, ויניחו על השולחן.
ובשעת הבדיקה שספק אם יש שעטנז בבגד נראה דיש להקל והסכים לזה מו"ר מרן הגר"ש ואזנר שליט"א.
בגד שעטנז שיחדו לתצוגה אם הוא מוקצה בשבת
נשאלתי מבודק שעטנז ברחובות האם מותר לו לקחת בגד שנמצא בו שעטנז שא"א להוציאו ואינו ראוי ללבישה, וליחדו לתצוגה ולטלטלו בשבת.
תשובה: בשו"ע סי' ש"ח סעיף מ"ז יש אוסרים לטלטל בגד שעטנז בשבת ויש מתירים. ועיין במ"ב ס"ק ק"ס – קס"א דטעם האוסרים מפני שאסור ללבוש ומוקצה הוא ואפילו לצורך גופו ומקומו אסור [א"ר וש"א]. ויש מתירין דמ"מ מלבוש הוא ותורת כלי עליו [א"ר וש"א], והעיקר כסברא הראשונה וע"כ משכונות של א"י אסור לטלטלן בשבת [פמ"ג].
וע"ש בשו"ע סי' ש"ח סעיפים כ' – כ"א – כ"ב בענין יחוד חריות ואבנים לישיבה שאם יחדם לעולם מהני אף בלא מעשה.
וכאן עדיף שהרי תורת בגד עליו, ולחד דיעה אף אינו מוקצה כיון שתורת בגד עליו.
ועיין בשו"ע סי' ש"ח סעיף מ"ה דדעת המחבר שאסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור, [שאין שם כלי עליו מחמת שראוי לשחוק בו]. והרמ"א כתב ויש מתירין ונהגו להקל. [ואפשר שטעמם שכיון שעשוי לכך ומיוחד לזה בתמידות, לא שייך בו שום מוקצה וכדלעיל בסכ"ב, מ"ב שם].
ונראה דאף לדעת המחבר יחוד הבגד לתצוגה עדיף מיחדו למשחק.
וע"כ להלכה אם מייחדו לכך מותר לטלטלו לכתחילה, וכן שמעתי ממו"ר מרן הגר"ש ואזנר שליט"א.
שעטנז בטלית גדול
הובא לבדיקת שעטנז טלית גדול עם ציציות צמר ונתברר שרוב חוטי הטלית נעשו מחוטי כותנה מלבד כמה חוטים שבהם יש רוב של סיבי פשתן, שדינם כחוטי פשתן, וא"כ יש כאן משום כלאים בציצית, שחיבור חוטי הצמר לבגד ע"י ב' קשרים זה ע"ג זה הוה חיבור גמור.
והנה אם חוטי הפשתן רק באמצע הבגד, ולא בקרנות ליד חוטי הציצית, מובא בשו"ע סי' רצ"ט ס"ב וסי' ש' ס"ה בבגד שיש בו חוט צמר מצד א' וחוט פשתים מצד שני ובאמצע משאר מינים ב' דעות, ודעה א' בשו"ע דאין בו משום כלאים, ודעת הרמב"ם דהוה כלאים. וכ' הרמ"א והמנהג כסברא ראשונה.
ועיין בפ"ת (סי' ש' ס"ק ח') מתשו' משכנות יעקב (סי' ס"ז) שהאריך להוכיח כדעת המחמירים בחיבור צמר ופשתים ע"י דבר אחר. ובחכמת אדם (כלל ק"ו סי"א) כתב מ"מ אף שנוהגין כשאר פוסקים כל ירא שמים יעשה מלבושיו שלא יהיה בו חשש איסור לכו"ע, וכן מורה מו"ר מרן הגר"ש ואזנר דיש להחמיר לכתחילה. ויש לדון אם נמצא חוט פשתן בקרנות שחוטי הציצית מונחים עליהם ונוגעים זה בזה אם נחשב חיבור ע"י דבר אחר, או שכיון שיש גם נגיעה אף שאינו במקום החיבור מ"מ נחשב לחיבור האוסר, וצ"ע.
תוית מחוברת בחוט פשתן לבגד צמר
נמצאו במעבדה בגדי צמר שהתוית של היצרן מחוברת ישירות לבגד עם חוטי פשתן וזה שעטנז גמור שנחשב לחלק מהבגד.
[וגרע מחתיכות בגד ששמים לסימן בכביסה דשל פשתן בצמר אסור כמ"ש בשו"ע סי' ש"א סט"ו אף שאין חשוב אצלו] נמצאה חליפת צמר שהשחילו בלולאה העליונה תוית עם חוט פשתן, והחוט קשור בסופו, והשאלה שנשאלה אם מותר למדוד את הבגד בעוד שהתוית מחוברת לו או שצריך להודיע לבעל החנות שיסיר את כל התוית לפני המדידה והמכירה.
והנה עצם החיבור בדרך זה אם קשרו בב' קשרים בסופו ודאי הוה חיבור האוסר מה"ת דומיא דציצית צמר בבגד פשתן דחשיב שעטנז דאורייתא. ונראה דגם אם קשרו בקשר אחד, שמחבר ב' חורים בקשר אחד בסופו חשוב קשר גמור כמו לגבי שבת. (עי' שו"ע סי' ש' סעיפים א'-ב').
ואף שאינו מחמם מ"מ הוא חלק מהבגד ולכאורה לא גרע מסימן הכובסין, ורגילים שחוטים שונים מחוברים ותלוים בבגד והם חלק ממנו. ואינו דומה לחוטין מדולדלין בסי' ש"א סי"ד שנעשה להפריח הזבובין שאין בו משום כלאים כיון שאין דרך חימום בכך. אלא דיש לדון דכיון דעומד להתיר את הקשר כשבא ללובשו אפשר דלא חשיב קשר של קיימא.
ובגינת ורדים (כלל ג' סי' י"ז) כ' דתפירה שאינה מתקיימת בשבת חשיב תפירה, וראי' מאותות הגרדין והכובסין דחשיבי כלאים אף שאינן להתקיים שהבעלים יורידו אותם, ומדמי חיבור כלאים לחיבור דשבת, ולא דמי לקשירה דבעינן ע"מ להתקיים.
ועיין בגליון מהרש"א סי' ש' משו"ת באר עשק סי' נ"ה דכל שאינו קשר לשבת דהיינו לימים שבעה או של אומנין אינו קשר לענין כלאים. ועיין בשבט הלוי ח"ב סי' קע"א שכ' די"ל דתליא בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש שהביא הטור אם מדמין לגמרי כלאים לשבת, ולהרא"ש דמדמה י"ל דבעינן של קיימא כמו של שבת, ואמנם לפטור קשר של קימא רק שאינו של אומן צ"ע לדינא, עכ"ד.
ונראה דכל קשר גמור שנקשר עד שימכר, חשיב של קיימא דנעשה לזמן ארוך, ואף אם איתרמי ונמכר לפני שבעה ימים נמי י"ל דנחשב נעשה לקיימא.
גם יש לדון דפעמים רבות אין פותחים הקשר כלל אלא חותכים החוט וזורקים לאשפה. ושו"ת מהרי"ל דיסקין (בקו"א אות ל"ה) כתב לגבי שבת בקשר שאין בדעתו להתירו אבל גם אינו מעונין בקשר, וכ' וקצת יש להביא ראיה מיומא ס"ז א' דתיקנו חז"ל שיקשרו גם בין קרניו והלא קשר זה אינו עשוי להתיר לעולם אלא ע"כ דכיון שא"צ לקשר אח"כ לא חשיב קשר של קיימא (וע"ש דאולי ע"י הדחיפה ינתק).
ויש דמיון ידוע לזה מקשר של לולב דחשיב קש"ק אף שדעתו לזורקו אחר החג הואיל ואין דעתו להתיר הקשר. אמנם יש לחלק דשם צריך קשר לצורך קיום המצוה משום דלולב צריך אגד או משום זה קלי ואנוהו, ואינו חושב כלל על התרתו כי לא איכפת ליה אם ישאר קשור או לא, משא"כ בקשר שנעשה לזמן, עד שתמכר החליפה אף אם לא יפתחנו ויזרקנו לאשפה אינו של קיימא.
והאמת דבשעטנז יש יותר להקל מבשבת דבשעטנז לא דנים על הקשר כמו בשבת, אלא על החיבור לבגד ומה לנו אם יפתח את הקשר או לא.
עוד יש להוסיף שהמבי"ט בקרית ספר כ' דאותות כובסין אינן אסורים מה"ת כיון דלא חשיבי, (הביאו דרך אמונה פ"י מכלאים בציון ההלכה ס"ק קצ"ו וסיים בצ"ע), ובתוית זו נראה דלמבי"ט אינו אסור אלא מדרבנן.
ובעצם הנידון של לבישת בגד שעטנז ע"מ למדוד אם הוא כמדתו: הנה החכמ"א (כלל ק"ו ס"כ) כתב דאסור אף ליש מתירין שהביא הרמ"א בלובש להעביר המכס או שלובשן להראות מדתן, כיון שמכוין ללבישה ממש. ובשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ט"ו כ' ללמד זכות ע"פ שיטת הגר"א ס"ק ט"ו במטפחת של ספרים דלא גרע ממוכרי כסות אף שהוא בדרך לבישה, ודלא כהחכמ"א שהביא מהתם לאסור. וטעם האיסור במטפחות ספרים משום דמניעת השערות מליפול על גופו חשיב הנאה, ובפרט בספק שעטנז ע"ש. והביאו בשבט הלוי ח"ב סי' קס"ט.
וע"כ נראה דלכתחילה ראוי להורות למוכר שיסיר את התוית אבל אין לאסור למדוד אם לא עשה כן.
מזרונים בחשש שעטנז
בשנים האחרונות לא מצוי שעטנז במזרונים כורסאות וספות אף שתופרים בחוטי פשתן כיון שלרוב הבגד החיצוני סינטטי. אמנם הובא לבדיקה מזרון שצד אחד מיועד לקיץ וצד אחד לחורף. בצד המיועד לחורף יש צמר ובצד המיועד לקיץ פשתן. האם מותר להשתמש במזרון זה.
הנה לאחר בדיקה נתברר שאין חיבור בין הצמר לפשתן, וא"כ לדעה שניה בשו"ע שהיא עיקר, אין כאן חיבור האוסר, רק לדעת הרמב"ם שאם יש צמר מצד אחד ופשתן מצד אחד שאין נוגעין זה בזה אסור, א"כ יש כאן צמר ופשתים. וכבר הבאנו ממשכנות יעקב שאוסר לגמרי כהרמב"ם, ומחכמ"א שכ' שראוי לכל ירא שמים להחמיר בזה, וכן ההוראה.
אמנם יש צד נוסף להקל שהצמר והפשתן הם מחומר גולמי ואינם מעובדים לחוטים ודינם לכל היותר כלבד. ובזה יש צד היתר נוסף דדעת הרמב"ם ושו"ע סי' ש' ס"א דחיבור צמר ופשתים של לבדים אסור מה"ת, ודעת הרמ"א דלבדים אינם אסורים אלא מדרבנן, וכ' הש"ך (סק"א) דכן דעת רוה"פ.
ועוד דכיון שאין מדובר בלבישה אלא בשכיבה על גביו יש צד נוסף לקולא דמבואר בשו"ע סי' ש"א סעיפים א' – ב' דמה"ת מותר לישב ע"ג מצע של כלאים אלא שחכמים אסרו, ובקשה מותר ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. והרמ"א מיקל יותר בכלאים דרבנן, ומזרונים שלנו נראה דנחשבים קשים, שאין בהם חשש שמא תכרך נימא על בשרו, וכ"כ בשבט הלוי (ח"ח סי' רל"ח) עפמש"כ בפ"ת בשם פנים מאירות (ח"ב סי' קי"ג) דאין דרך שיתקפלו למעלה כמו כרים. והלבד מכוסה בבד, וגם רגילים לשים סדין על גביו, ואין בשרו נוגע בהם. [ובעצם הדין במזרונים עמש"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' כ"ה צדדי היתר]. ע"כ.
ומכל הני טעמי נראה דמותר להשתמש במזרון זה.
הערות בהלכות שעטנז
האם מותר לשים פשתן על שולחן שתופר בו צמר:
יש לדון, באדם התופר בגד מצמר, אי יש לו חובה מצד – "הנהגה טובה", שלא לשים על השולחן באותה העת שתופר – חוט מפשתן, או בד מפשתן. והחשש ברור – שמא יבא לערב בבגד הצמר, גם פשתן.
והנה נידון דומה מצאנו, בענין בשר וחלב. כתב בשו"ע יו"ד סי' פ"ח סעי' א', דאסור להעלות על שולחן שאוכל עליו חלב – גם בשר, שמא יבוא לאוכלו. ובש"ך סק"ב התם, כתב בשם הב"י סי' רכ"א, דלא רק בבשר וחלב, אלא – "אף בשאר איסורים דינא הכי" כלשונו, שאסור להעלותם על שולחן אחד. והנה הדבר נראה ברור, דכוונתו דדווקא באיסורי אכילה אסור, דאיידי דטריד באכילתו אתי להושיט ידו, ולאכול גם מהאיסור. אמנם בש"ך הביא גם, דכל זה דוקא בשני דברים המותרים באכילה כגון בו"ח, או בלחם מדבר האסור המונח על השולחן, משום דלא בדילי אינשי מינה, אך בבשר נבילה וכדו' – שרי.
והנה בנידון דידן, אף שאין שייך לכאורה לשון איסור מכל מקום כיון דהעוסק במלאכת התפירה בעבודתו טריד, מסתברא דיש חשש שלא ישים לב, ויבוא לקחת חוטים ובדים מכל הבא ליד, ויכניסם בבגד הנתפר. ולכן נראה דודאי "הנהגה טובה" יש בכך, שלא לשים בגד פשתן על השולחן שתופר עליו צמר, וכן להיפך.
ומצאתי בתלמוד ירושלמי ראיה לדבר – דבמסכת כלאים פ"ט הל' א' איתא, דר"ש בר יצחק ציווה לביתו, דבשעה שתופרים בחוטים של צמר, שלא יניחו בסמוך להם חוטי פשתן, שמא יתערבו החוטים אלו באלו, ויעשו מהם בגד.
ומקרים רבים שמענו כבר, דחייטים אף שידעו ההלכה, דאין לערב חוטי צמר ופשתים, מכל מקום כיון שמלאכת התפירה, ובפרט בחליפות וכה"ג, דורשים מילויים רבים של סרטים, בטנות וחוטים וכדו', ברגע שאזל באמצע המלאכה אחד מהחומרים הדרושים – הביאו חוטים האסורים והכניסום בשוגג, לתוך הבגד.
ובפרט במפעלים התופרים בכמויות מסחריות יש לחוש לדבר, ולהזהיר לכל העוסקים במלאכה להפריד בין חומרי הגלם והחוטים אסורים, הפרש רב.
וכן נפקא מינה, למה שקרוי כיום "בדיקות מידגם", והוא דלוקחים מכל ייצור או יבוא של חליפות, מעילים וכדו', אחוזים מסוימים של פריטים, ושולחים אותם לבדיקה במעדה לשעטנז. ומאחר שלא מצאו בהם צמר ופשתן, מקישים לכל שאר החליפות, ושמים פתקא המוצמדת לבגד ונכתב בה – "ללא חשש שעטנז"..
ולאחר בירור אצל המומחים במעבדות – אין לסמוך על בירור שכזה. והסיבה כנ"ל, שמכניסים בחליפות הרבה סוגי סרטים ובטנות מכל הבא ליד.
כן מתברר, כי רבים הקונים חליפות שואלים את המוכר, אם החליפות ומעילים בדוקים משעטנז, ותשובתם שגורה בפיהם כי הם עברו – "בדיקת מידגם", ולבד ממה שכתבנו לעיל יש לענ"ד לברר אם אכן עברו בדיקה שכזו, ואף אם כן – כמה אחוזים מתוך המשלוח עברו בדיקה, שאין דומה בדיקה של עשר חליפות מתוך מאה, לעשר מתוך אלף. ועיין מה שכתבנו לעיל בפרק – "ידיעות נחוצות בשעטנז", בענין "בדיקה מדגמית" בהרחבה.
האם מותר לב' אנשים לתפור בשולחן אחד צמר ופשתן
עוד נראה לדון בדומה להנ"ל, מה יהיה הדין בב' אנשים התופרים בשולחן אחד – אחד בגד צמר, והשני בגד עם פשתן, אם ראוי מצד "הנהגה טובה" להרחיק, ולא לעשות כן. ושוב בדומה להנ"ל, כתב בשו"ע יו"ד סי' פ"ח סעי' ב', דשני אנשים לא יאכלו בשולחן אחד בשר וחלב. וה"ה ביהודי האוכל מצה בפסח, וגוי אוכל חמץ – אסור לאוכלם בשולחן אחד, שמא יתערב משהו חמץ אצל היהודי, ועוד – שמא יגיש לו הגוי חמץ, דלא בדילי אנשי מלחם. (ובתשובת "בית יעקב" החמיר, דאף שאכל בשר וסיים סעודתו, מ"מ אסור לו לישב בתוך ו' שעות ליד מי שאוכל חלב, שמא יגיש לו ויאכל).
והנה בשו"ת "יד אפרים" שם, הביא בשם התוספות דדרך נשים בשעת טחינה להגיש מזו לזו. ובגמ' שבת איתא, דדרך תופרי יריעות המשכן – "לזרוק מחטיהן מזה לזה" (ומינה ילפינן איסור הוצאה).
ואמנם, אף דאין שייך לכאורה לשון איסור אלא באכילה, דשם גזרו חז"ל בשולחן אחד, מכל מקום נראה וודאי ד"הנהגה טובה" יש, שלא לתפור שני אנשים באותו שולחן בגד אחד צמר, והשני – פשתן, דחיישינן שמא יעבירו חוטים ובדים זה לזה, ואף באנשים שומרי תו"מ ויראי ה' נראה, דכיון דבעבידתיהו טרידי שפיר חיישינן שמא בשוגג יעשו כן. וכנ"ל.
וכן ברור הדבר – במפעלים לטקסטיל, שלא שייך לייחד קו ייצור באותו מפעל, אחד – לייצור כשר "ללא חשש שעטנז", והשני – ללא הכשר. שדבר בלתי נמנע הוא, שלא יתערבו חוטים ובדים מן האחד אל השני. ולא שייך כמעט לפקח על דבר כזה. ולכן כיום – לא מכשירים שום חנות או מפעל בתעודת הכשר, על ידי מתן "תעודת כשרות".
[עד היום זה, ככל הידוע לנו, קיימת רק חברה אחת לייצור חליפות, ששכרה מפעל שלם בחו"ל, ושלחה לבדיקה קודם הייצור את כל תכולת החוטים והאריגים שעומדת לתפור, ואכן קיבלה מ"בית הדין הארצי לענייני שעטנז" – "תעודת כשרות" על כל התוצרת. וראוי לכל חברה ומפעל לייצור ביגוד וכדו' לפעול בכיוון זה, עד לקבלת "תעודת כשרות" שכזו, וודאי שיראו ברכה בעמלם בעז"ה].
|
[permalink post="16253"]פרק ח[/permalink] |
[permalink post="16511"]אינדקס[/permalink] |
[permalink post="16255"]פרק י[/permalink] |
