מה בין אברך חרדי לחרדל"י

שאלה:

2 שאלות, ממש אשמח לתשובות.
1. מה האמת? בין כל המאמינים בדרך ה' יש המון מגזרים איזה מגזר הוא הנכון ולמה הוא מפוצל אם כולנו מאמינים בה' אחד.
2. במה המזרוחניקים מתמקדים ומה המשמעות שלהם? למה הם שונאים חרדים?

תשובה:

שלום וברכה

ראשית תרשי לי להסתייג מהכללה שכתבת בשאלתך השניה, אני דוקא רואה הרבה מאוד אהבת ישראל בכל מקום וכמובן רוצה לראות עוד.

לעצם השאלה, הנושא הוא מורכב מאוד, משום שיש בו תחומים שונים:

ראשית נגדיר, שכל הדיון שלנו הוא לגבי אותם יראים ושלמים מכל המגזרים, החרדים לדבר ה' קלה וכבחמורה, ולא מה שנקרא דתי לייט למחצה לשליש ולרביע, מכל חוג שהוא, שבזה אין נושא, דרכיו השונות נובעות מחלקים שבו הפחות מחוברים, ועל זה אין דיון בין יראי ה'.

לגבי המחלוקות שכן קיימות, יש לנו שני תחומים מרכזיים: האחד, דרכים שונות בעבודת ה', ככל שאדם מקבל את כל מצוות ה' אהבתו ויראתו באהבה, עדיין יש הדגשים שונים שדרכם אדם מתחבר לעבודת ה', יש את הדרך החסידית הנותנת דגש רב יותר על עולם הרגש, חיבור לצדיקים, ספרי חסידות, ישיבה משותפת לדיבורים של דבקות ניגונים ועוד, ויש את הדרך הליטאית שנותנת דגש רב יותר על החיבור דרך לימוד התורה המוקפד המקיף את כל היום המעמיק וכו', יש את העבודה המוסרית הליטאית ועוד, ויש את הציבור החרדל"י אם ניתן לכנותו כך, שגם חיבורו הוא יותר רגשי אמוני וגם לאומי, הרבה מחשבה על הקשר לארץ ישראל, על החיבור של התורה לחיי המעשה ועוד. בתוך כל אלו היו ויהיו ויש היום קבוצות שונות ותתי קבוצות וגוונים רבים כשלל צבעי הקשת, וכל אדם מתחבר לעבודת ה' לפי ארחות חייו אופיו תחושותיו ומה שהורגל בו מרבותיו, וזה טוב מאוד לכתחילה.

הנקודה השניה והעיקרית, היא המחלוקת היסודית אודות היחס הנכון לתקופה הגדולה שאנחנו נתונים בה.

כשעם ישראל היו כולם מפוזרים בגלות, לא היה כל עירפול, הדבר היחיד שביטא את יהדותנו היה קשור אך ורק עם בית המדרש פנימה, לימוד התורה ושמירת המצוות, כל מבקש ה' ידע בדיוק היכן יוכל למצוא את מבוקשו, והכל היה ברור. במציאות שאנחנו חווים במאה השנים האחרונות, יש שידוד מערכות – אור וחושך משמים בעירבוביה, וכאן יש דיון גדול ובעצם סוג של בילבול, מה היחס הנכון שניתן לכל נקודה. מצד אחד, התורה כולה מובילה לארץ ישראל, אין ספק בדבר חשיבות ישיבתה ומשמעותה לעם ישראל, המקום הטבעי שלנו רוחנית וגשמית הוא רק בארץ ישראל, חז"ל מלמדים אותנו ששקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות, הדר בחו"ל כמי שאין לו אלו-ה, ביטוי חריף מאוד של הגמרא בכתובות. הרמב"ן כידוע מבאר שכל תכלית קיום המצוות הוא רק בארץ ישראל, ובחו"ל חיוב המצוות הוא רק בגדר הציבי לך ציונים, שלא ישכחו אותן ישראל ועוד ועוד. כל נקודה בתנ"ך ענינה איך זוכים לארץ ישראל ואיך חלילה מפסידים אותה. לא מדובר סתם במקום מגורים ומקום מדרך כף רגל, אלא במשהו משמעותי בכל תיקון העולם ויעודם של ישראל.

ולכן, כאשר אנחנו זוכים באופן פלאי לאחר אלפיים שנות גלות, לחיות בארץ בביטחון ובשלווה יחסיים [כרגע מלחמה, אבל בסופו של דבר יש כאן עם שחי ומתנהל ודורות של ילדים שנולדים כאן ומגדלים את ילדיהם, וחיים חיי תורה מלאים מתוך שפע יחסי וכו'] זה דבר עצום, שאי אפשר להכילו ואסור ולא ניתן להתייחס אליו באופן של מה בכך! אלא שמאידך גיסא, כגודל האור [ולצערנו לא מספיק לומדים על הענין כדי להבין עד כמה זכות רבה היא לנו], כך גודל החושך… דוקא בארץ ישראל אשר עיני ה' אלוקינו בה והיא שער השמים וכו', השלטון נתון בידי אנשים שאינם יראי ה', מערכות המשפט מתריסות ופועלות נגד התורה הק' בכל נושא שרק אפשר, החילוניות רבה על הדתיות עשרת מונים וכו', חילול ה' נורא, וכאן אנחנו עומדים נבוכים ונדהמים, איך מכילים את עירבוביית הצבעים הזו?! אור כזה גדול לעומת חושך כזה עמוק, שכן ככל שמעלת הארץ גבוהה, כך משמעותו של החושך עמוקה יותר.

הנושא הזה נתון בויכוח רבגוני בשלושת הדורות האחרונים, הן בהיבט האמוני ההשקפתי, מה אנחנו רואים כאן?! הן בהיבט האסטרטגי, כיצד אנחנו פועלים במרחב הזה, במטרה ליהנות מצד אחד מכל הטוב הרוחני הזה ולקבל כל מה שהשפיע עלינו ה' יתברך, ומאידך לשמר את פך השמן הטהור וההשקפה הצרופה. כמובן גם בזה יש סגנונות רבים מאוד, כאשר הזרמים המרכזיים והבולטים, הם אנשי סאטמר אם ניתן לקרוא לזה כך, הרואים בעצם הדבר במובן ההשקפתי שלו כסיטרא אחרא, בילבול שבא להפיל אותנו ותו לא, אין כאן שום טוב…  מאידך, הציבור החרדי הכללי שרואה בכל המציאות הזו דבר עצום מבחינה רוחנית, אבל מתבדל ומסתייג מבחינה אסטרטגית, כדי שלא ליצור בילבול אצל צעירים ואנשים פשוטים, שאינם יודעים להכיל מורכבות כה קוטבית של "הכי טוב עם הכי רע". והציבור החרדל"י הבא מבית מדרשו של הראי"ה קוק ותלמידיו, הגורס שאדרבה, כך היא טבעה של גאולה שהיא באה קמעה קמעה, והתפקיד שלנו הוא להתחבר עמוק לכל התהליך הזה, לשכלל אותו, לבנות אותו באיתערותא דלתתא, להתחבר להכל [מתוך זהירות כמובן עד כמה שאפשר] במטרה ומתוך תפילה שכבוד ה' יוסיף להתפשט וכולם יחזרו בתשובה שלמה. הואיל ולדעתם מדובר ממש בתחילתה של גאולה, הם גורסים שאין לנו את הפריבילגיה להתבדל מטעמים איסטרטגים, שהרי מוטל עלינו כרגע תפקיד היסטורי שמחייב אותנו להיות שותפים. הציבור החרדי לעומתו גורס, שמעולם לא מצינו בכתובים שמוטל עלינו לסייע בביאת המשיח, או בהליך הגאולי, התפקיד שלנו הוא לקיים את מה שאנחנו מצווים בו, וכל השאר יבוא מלמעלה, ולכן הדאגה העומדת בראש מעיינינו אינה ראי התקופה והסיוע בהבאתה לתכליתה, כל זה לאלוקים הוא! אלא שימור לימוד התורה וקיום מצוותיה, מה שמחייב דוקא עכשיו הרבה יותר חומות שמירה וזהירות. אלו הגישות השונות.

מכאן הויכוח למשל לגבי גיוס בני ישיבות, חלילה לומר שלציבור הישיבתי החרדל"י לא אכפת מלימוד התורה, ממש ממש לא נכון, גם שם יש ציבור אברכים יקר, המשקיע את חייו בלימוד ובהלכה ומגדל ילדים עם יראת שמים טהורה וכו', אלא שהם רואים בחיבור הזה מצוה גדולה וחובה שאי אפשר להבטל ממנה. לכן כל הדיון אם לימוד התורה חשוב שבשלו נפטור את בחורי הישיבות או לא, שונה מאוד ביחס לחילונים שם יש לנו דיון על עצם חשיבות לימוד התורה, מהדיון ביחס לציבור האמוני, שם הויכוח שלנו הוא ביחס הכללי לתקופה. בעוד החרדי אומר אין זה תפקידנו להביא את הגאולה בעצמנו ולהחיל חיים גאוליים בארץ טרם בוא המשיח, וממילא ודאי תלמוד תורה כנגד כולם שהרי בזכותו ננצל ונחייה. אומר החרדל"י, במה שונה תקופה זו מימי דוד המלך שגייס משבט הכהונה 4500 איש, וכולם היו לומדי תורה וכו'. בחיים גאוליים מוטל עלינו להחיל את התורה על חיי המעשה, להשתתף בכל חיי הארץ הזו על כל המשמעות של הדברים, לסייע בגאולתה ובשלטונה וכו'. הציבור החרדל"י מודה שהוא משלם מחיר יקר בשותפות הזו של נשירה עצומה, הוא רק לא רואה לעצמו ברירה בגלל סולם העדיפויות שהוא מאמין בו. כל הדיונים הנגזרים מכך שהם רבים ולא נמנה אותם כאן [גיוס בני ישיבות, שותפות במוסדות ממשל בצורה מלאה, התיישבות ועוד], הם בסך הכל מושפעים מהגישה הכללית לארץ ולאומיות הישראלית. יש הרבה להרחיב כאן אבל אין אפשרות כרגע.

כולם מכוונים לשם שמים וכולם רוצים לעשות טוב, וטבעי וטוב שיש גישות שונות ומחלוקות שהן לשם שמים.

התופעה שבשוליים שהזכרת, והיא הכעס שמוצאים לעיתים בין הקבוצות השונות הוא טבעי, לא תמיד אנשים יודעים לתת כבוד הדדי לדעות של הזולת, אדם שמאמין בדבר מה ורואה שהשני אינו שותף לכך, כה משוכנע בדרכו שלו, עד שהוא רואה בשני נצלן ופושע. טבעי שאדם שאינו מעמיק ואין בו רוחב כדי להכיל מגוון דעות, כאשר בנו נמצא עמוק בעזה והוא מודאג וכולנו מודאגים וכאובים וכו', והוא רואה את שכנו שאינו שותף בזה, זה גורם לו כעס. וכאן התפקיד שלנו להרבות אהבה בינינו, להכיל את המורכבות של החיים בישראל על כל גווניה, להכיל מורכבות של דעות שונות, ולהבין שבסופו של דבר כולנו שואפים לדבר אחד, והוא גילוי כבוד ה' בעולם ומילוי תפקידנו הרוחני באמונה, כל אחד בדרכו שלו. כשנבין את זה תרבה האהבה בינינו. וחשוב לדעת שכאן המקום שלנו להראות ולגלות את השותפות שלנו בכאב, לא כאדם מבחוץ אלא כעם אחד, כולנו באמת דואגים וכואבים ושותפים בתפילות ובתקוות להצלת ישראל, ועלינו להנכיח את זה.

כאשר אמא דואגת לבנה שנמצא בחזית, זה לא הזמן לומר לה "הבן שלי עושה יותר חשוב, הוא לומד תורה", זה בכלל לא משנה אם זה נכון או לא, זה פשוט לא לענין… זה הזמן לחבק, להביע הזדהות ושותפות עם הדאגה והכאב. הדיונים אודות מה חשוב ומה התפקיד, ישארו לעיתות שלום.

יתן ה' שנזכה לגאולה שלמה ולביאת המשיח, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.