שאלה:
שלום רב,
אני רוצה לשאול שאלה בנושא כיבוד הורים.
יש לי בעיה מאוד קשה – אני נגעלת מאבא שלי… ואני לא מצליחה להתגבר…
מדובר גם באופי וגם בנימוסים.
אני בת 56, לא נשואה , יש לי ילד בן 19.
תמיד היה לי אבא קר, מבקר, נוזף ומשפיל. אבא שאוהב לדבר לשון הרע. אבא שלא מכבד אף אחד, אדרבה לא אותי ולא את אמי.
לאומת זאת, אמי הייתה אישה אצילת נפש, חיובית, מקרינת אהבה. היא הייתה דואגת, משרתת ומפנקת. אבא היה מקבל הכול בלי לומר תודה.
המשך הסיפור שלהם היה עצוב:
לעת זקנה אמי חלתה והגיעה למצב שהצטרכה לעזרה. ואז כל מטפלת מביטוח לאומי שהייתה מגיעה הביתה הייתה זוכה לחיזורים מצד אבי. הוא היה מנהל שיחות ארוכות עם כל מטפלת במקום לתת לה לטפל באמי. ואף היה מדבר על אמי בגוף שלישי וצוחק עליה…
זה גרם המון כאב לאמי וזירז את מצבה… לצערי, אימא הלכה לעולמה…
ואבא החליט לבוא לגור אצלי. כמובן, הוא לא שאל את רשותי.
עכשיו הוא יושב אצלי בסלון וכל היום גולש באינטרנט. הוא קם רק בשביל לאכול. הוא כמעט ולא אומר תודה על האוכל – הוא רגיל שמשרתים אותו.
כאשר אבא קם לאכול אני מנסה להסתלק, לא רוצה לראות אותו אוכל ולא רוצה לשמוע את הצלילים שהוא עושה. זה ממש דוחה, הוא בולע אוכל כמו תנין…
ויש לו עוד מספר התנהגויות מגעילות שאני מתביישת לפרט…
אבא מנסה למשוך תשומת ליבי, לפתח שיחה, בעיקר לספר חדשות רעות או רכילויות, ובין היתר מנסה לתפוס את מבטי. ואם הוא מצליח להצטלב איתי במבט – אני מרגישה פגיעה, כאילו תקעו לי סכין בבטן. יש לו מבט כבד…
נכון שזה אבא שלי. בילדות הוא לקח אותי על הכתפיים. הוא היה בא לפגוש אותי כאשר פחדתי ללכת לבד. הוא הציל אותי כשכמעט טבעתי בים…
בקיצור, אם לא האבא שלי – אני לא הייתי כאן.
ועם כל זה – אבא מגעיל אותי ואני לא מצליחה להתגבר…
שמתי לב לאחרונה שילדי, בן 19, מסתגר בחדרו. שאלתי אותו למה – ענה שרוצה להתרחק מסבא כי מבט שלו כבד, כי הרגלים שלו פראיים…
אז השאלה שלי: איך בכל זאת עלי לבצע מצוות "כיבוד הורים"?
איך להיפגע כמה שפחות? האם אני חייבת "לשבור" את עצמי , לראות ולשמוע דברים שגורמים לי להיגעל? להסתכל לאבא בפנים ולהרגיש כאב נפשי מהמבט הכבד?
עלי לציין שכל מה שאבא צריך אני מספקת, לא חסר לו כלום.
ואני לא שונאת אותו. אפילו חבל לי עליו. רק שאין לי שום תקווה שמשהו ישתנה מצדו. ואני לא מצליחה להתגבר על הרגשות השליליים שלי…
מה לעשות???
תשובה:
שלום וברכה
קראתי את שאלתך המאוד כואבת. השאלה מאוד מורכבת, ואני לא מרגיש ראוי להשיב עליה, כיון שמדובר כאן בסופו של דבר בחיים שלכם וקטונתי. אני גם לא מספיק מכיר את מצבו של אבא. באופן כללי אני חושב, שאם אבא עצמאי לגמרי ולא זקוק לעזרה פיזית בתפקודו, והיה ניתן למצוא איזו יחידת דיור קטנה בסמיכות אליכם, כך שלא ישב כל הזמן בבית וישרה סביבו אוירה כבדה כזו שמתישה אותך נפשית וגורמת צער לבנך, זה היה טוב יותר.
אני מתפעל בצורה בלתי רגילה מהצורה שבה את לוקחת את הדברים פועלת ועושה, אבל קצת חושש שבצורה כזו שהוא ממש גר אצלך באופן קבוע, זה יגרום לך לקושי נפשי מצטבר שקשה לשאתו.
ובענין זה, באם זה מתאפשר, מצד היכולת הפיזית שלו ומצד עצם מציאת מקום מגורים עבורו, אז לא לחשוש להודיע לו על כך, הוא יכעס ויעלב, זה נכון אבל בסופו של דבר ישלים. כמובן מצידך תעשי זאת בצורה הכי מכובדת ועדינה, תסבירי משהו לגבי הפרטיות שאת צריכה לצורך הילד, או שאת חושבת על זוגיות בעתיד וזה יכול להפריע או כל תשובה שתעלה על דעתך. לא להגרר לשום מריבה חלילה, ולהמשיך לדאוג לו לכל צרכיו, אבל אם זה יהיה מחוץ לבית זה יהיה טוב וקל יותר.
בשורות טובות.
ערב טוב ותודה רבה על התשובה!
אחרי שכתבתי את המכתב התביישתי נורא… טוב שאי אפשר היה למחוק, אחרת הייתי מוחקת…
עצם זה שהוצאתי דברים מהלב עשה לי הקלה. תודה שהבנתם, תודה שלא נזפתם ולא קראתם לי כפוית תודה… ממש חששתי מזה…
נכון שהכי מתאים היה לגור בנפרד עם אבא, פעם רימזתי לו על זה אך הוא פסל את הרעיון.
אבא גר אצלי כבר שנתיים וכרגע הוא נראה לי חלש כדי לקחת על עצמו לגור לבד.
אנסה בעדינות לבקש ממנו שיוריד מהתנהגויות הדוחות
ואתפלל שהשם ירכך את ליבי וייתן לי שכל…
תודה רבה לכם על העידוד,
את פועלת באופן מעורר התפעלות, ממש! לא קל בכלל, ואשרייך.
השאר תגובה