שאלה:
האם זה מצווה לנסוע בשבת אם יש פיקוח נפש?
תשובה:
בודאי יש חובה לחלל שבת להצלת חולה, שהרי יש מצוה של ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ולא תעמוד על דם רעך, וככל שמותר אזי חיובים אלו קבועים ועומדים במקומם.
אבל שאלתך מזכירה לי נדון אחר יודע שדנו בו ראשונים, האם שבת לגבי פיקוח נפש היא בגדר הותרה כלומר איסורי שבת כלל לא נאמרו במצב כזה של פיקוח נפש, או בגדר דחויה, כלומר איסורי שבת נאמרו באופן כללי, אבל יש דיני קדימה שונים המחייבים את חילול השבת לצורך החולה. ובענין זה כתב מורי רבי אשר וויס שליט"א כך:
פיקוח נפש בשבת הותרה או דחויה
"דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום" (רמב"ם הל' שבת פ"ב ה"א).
הנה יש לדון ביסוד הלכתא גבירתא דא דפיקוח נפש דוחה שבת, אם הותרה שבת מכללה אצל פיקוח נפש או"ד דחויה היא בלבד, ונראה בס"ד לברר עיקרי הדברים והעולה מהן.
ומשמע מלשון הרמב"ם דנקיט עיקר דדחויה היא שבת אצל פיקו"נ ולא הותרה מכללה, וכן פירש בכסף משנה שם, אולם הרמ"א בתשובותיו (סי' ע"ו) נקט עיקר דס"ל דהותרה שבת מכללה אצל פיקוח נפש. והנה בש"ס לא מצינו האי ספיקא אלא גבי טומאה אם הותרה בציבור אם דחויה היא, כדתנינן בפסחים (ע"ז ע"א) "ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מכפר דברי ר' שמעון, ר' יהודה אומר עודיהו על מצחו מרצה אין עודיהו על מצחו אינו מרצה וכו', אמר לו הנח ליום הכפורים שטומאה הותרה בציבור, מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בציבור", ונתבאר התם דנ"מ אם טומאה הותרה בציבור אם דחויה היא, דא"ת טומאה דחויה היא לא התירו אלא עבודה המוכרחת, ואף היא בדאפשר עבדינן לה ע"י טהורים, והיכא דלא נמצאו טהורים ועבדו לה בטומאה, בעינן שיהא הציץ מרצה עבודתם, ולמ"ד דחויה אין צריך לחזר אחר טהורים ויעבדו הטמאים עבודתם כדרכם בטהרתם ולא בעינן שיהא הציץ מרצה אחר שהותרה עבודה זו ואין בה דופי כלל.
ודעת הכס"מ בשיטת הרמב"ם דדחויה היא שבת במקום סכנת נפשות, דאזיל הוא לשיטתו בהלכות ביאת מקדש (פ"ד הט"ו) דטומאה בציבור דחויה היא ולא הותרה, וכי היכא דפליגי גבי טומאה פליגי נמי לענין שבת, ונקיט הרמב"ם דדחויה היא שבת ולא הותרה. ודלא כמו שדייק הרמ"א מדלא זכר בדבריו דיעשה מלאכתו בשינוי דס"ל דהותרה שבת אצל פיקוח נפש.
וכבר מצינו פלוגתא זו בדברי רבותינו האחרונים בדין פיקוח נפש בשבת. דהנה כתב השו"ע (או"ח סימן שכ"ח סי"ב) "כשמחללין שבת על חולי שיש בו סכנה משתדלין שלא לעשות ע"י עכו"ם וקטנים ונשים אלא ע"י ישראל גדולים ובני דעת". והשיג עליו הרמ"א וכתב "ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי, ואם אפשר לעשותו ע"י עכו"ם בלא איחור כלל עושין ע"י עכו"ם וכן נוהגים, אבל במקום שיש לחוש שיתעצל העכו"ם אין לעשות ע"י עכו"ם". הרי דנחלקו אם הותרה שבת אצל פיקוח נפש ומצילין ע"י ישראל כדרך שעושין בחול וכמש"כ השו"ע, או דחויה היא שבת אצל פיקוח נפש וכל שאפשר למעט בחילולה ממעטינן וכמש"כ הרמ"א.
ונראה דכבר נחלקו בזה רבותינו הראשונים, דהנה הרמב"ם בהלכותיו (פ"ב מהל' שבת ה"ב – ה"ג) כתב דעושין כל צרכי החולה בשבת כדרך שעושין בחול, וז"ל "ומחללין עליו אפילו מאה שבתות, כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו, כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן".
ומאידך כתב הרמב"ן ("תורת האדם" עניין הסכנה):
"ושמעינן מיניה דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשינוי שלא יתחלל בה שבת, משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה בשינוי זה כלל. ותנן נמי גבי מילה (שבת קל"ג ע"א) 'נותנין עליה אספלנית וכמון, לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן, לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו, אין עושין לו חלוק לכתחלה אבל כורך עליה סמרטוט, אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ואפילו מחצר אחרת', וש"מ אף על פי שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין את המלאכה בשינוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה צרכו של חולה בזריזות".
נמצא איפוא מדבריהם, דפליגי ביסוד היתר זה דמחללין את השבת כדי לפקח את הנפש, אם עושה אדם בשבת כדרך שהוא עושה בחול או שמא כל היכא דאפשר למעט ולא תחולל השבת ממעטינן. ובהא נמי פליגי הב"י והרמ"א אם הותרה שבת אצל פיקוח נפש אם דחויה היא.
אך לפי"ז יש לתמוה דנמצא דסתר הרמב"ם משנתו בשמועה זו, דמחד פתח דבריו וכתב ד"דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות", ומאידך נקיט בדבריו דעושין כל צרכי חולה בשבת ע"י ישראל ואין חוששין כלל, וכמש"כ (שם ה"ב) "כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן".
והנראה בזה בהכרח בדעת הכס"מ דס"ל דלאו הא בהא תליא, ואף דלא הותרה שבת אצל פיקוח נפש כי אם דחויה בלבד, מ"מ עושין כל צרכי חולה ע"י ישראל, דכיון דמ"מ פיקוח נפש הוא ואין בו חילול שבת לא חשו חכמים לעשותן ע"י עכו"ם. אולם לשיטת הרמ"א דכתב דאף אליבא דהרמב"ם הותרה שבת אצל פיקוח נפש (ולא פליגי אלא גבי טומאה אם הותרה היא בציבור אם דחויה) ודאי מסתבר דהרמב"ם לשיטתו דהותרה שבת אצל פיקוח נפש.
והנה לדעת הכסף משנה דאף דדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש מ"מ עושין כל צרכי חולה בשבת אף ע"י ישראל, ברור שאין לפרש פלוגתת הב"י והרמ"א הנ"ל דפליגי אם דחויה היא שבת אם הותרה, דהא אף אם דחויה היא שבת אצל פיקו"נ, מ"מ יש להתיר עשיית כל צרכיו של חולה אף ע"י ישראל, ועל כן איבעי לן לפרש בדרך אחר.
ואשר ייראה בזה, דהנה כתב בשו"ע הרב (שם סעיף י"ג) להכריע כשיטת הר"ן דדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש, וז"ל:
"לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי, וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו, ומ"מ אף אם יש לפנינו נכרים או קטנים שאינם בני מצוות אין אומרים הרי אפשר לעשות ע"י אלו ולא יתחלל שבת ע"י ישראלים בני מצות, לפי שמכיון שאין דרך להצילו אלא בעשיית מלאכה האסורה בשבת הרי נדחה השבת בשבילו לגבי ישראלים המחוייבים בהצלתו ואין כאן חילול כלל, ולא עוד אלא אפילו אם בא הישראל להחמיר על עצמו לעשות ע"י נכרי או קטן מחמת שאינו רוצה לטרוח בעצמו יש איסור בדבר מדברי סופרים שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פיקוח נפש" וכו'.
נתבאר בדבריו, דס"ל דאף דדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש מכל מקום כיון שנצטוינו על פיקוח נפש הרי"ז כהיתר גמור, ומה טעם איפוא, שנעשה מלאכה זו שיש בה הצלת נפשו של חולה ע"י העכו"ם שלא נצטווה בה. ונתיב חדש כבש בדבריו אלו, דאף דלא הותרה שבת מ"מ הצלת הנפש היתר גמור הוא "ואין כאן 'חילול' כלל אחר שכך ציוותה תורה". הרי לן מדבריו דדינא דפיקוח נפש ע"י עכו"ם או ע"י ישראל אינו תלוי בהכרח אם הותרה או דחויה, ומעתה אפשר דאף הכס"מ בדרך זה הלך, ואף דפירש עיקר בדעת הרמב"ם דדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש מ"מ יש לדון עוד אם מחללין ע"י עכו"ם או קטן במקום שאפשר, או שמא רמיא מצוה זו אכתפא דישראל והם שנצטוו לפקח את הנפש אף בשבת כדרך שהן עושין בחול (והוא מה שנחלקו הב"י והרמ"א), וזהו שהודיענו הרמב"ם בדבריו דעניינים אלו אין עושין אותם ע"י עכו"ם אלא ע"י ישראל, דבמה שהתירה תורה לחלל את השבת הרי אותן המלאכות כהיתר גמור, ואין כאן סתירה כלל, ודו"ק.
אך עדיין צע"ג למה לא יעשה ע"י שינוי כיון דדחויה היא, ובדברי הרמב"ם משמע להדיא דאין צריך שינוי בפקו"נ בשבת, ועל זה לא הועילו דברי השו"ע הרב.
והנראה בזה דהנה איתא בגמ' (יומא פ"ד ע"ב):
"ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים, אלא על ידי גדולי ישראל".
ושני טעמים מצינו בהלכה זו:
א. כתב הרא"ש (פ"ח סי' י"ד):
"חיישינן זימנין דליתנייהו ואתי לאהדורי בתרייהו".
והר"ן כתב (שם ד' ע"ב מדה"ר) קצת בסגנון אחר:
"שהדברים הצריכין לחולה שיש בו סכנה בשבת אין עושין אותן כלל ע"י נכרים והקטנים ואפילו באקראי בעלמא שמא יאמרו הבאים (שמא צ"ל הרואים) בקושי התירו פקוח נפש ואין מתירין אותו לכתחלה על ידי המחוייבים במצות שמא יבא הדבר שכשלא ימצאו עובדי כוכבים וקטנים לא ירצו לחלל את השבת ע"י גדולי ישראל".
הרי שלדעת הרא"ש חיישינן שעד שימצאו גוי וקטן שמא ימות החולה, ולשיטת הר"ן חיישינן שיטעו בהלכה ויחשבו שאין לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה. (והצד השוה שבהם דאעפ"י שיש בפנינו גוי או קטן ואפשר לפקח את הנפש ללא חילול שבת מ"מ מחללין את השבת כדי למנוע סכנה בעתיד).
ויש לעיין לפי"ז האם ראוי לעשות שינוי בבואנו לפקח את הנפש, ולכאורה שאלה זו תלוי בשתי הדרכים הנ"ל, דאם חיישינן שמא יחפשו אחר נכרי וקטן ואדהכי והכי יסתכן אין סברא להמנע מלעשות בשינוי שאין בו כל עיכוב ושיהוי, אבל אם חיישינן לטעות יש לחוש גם בשינוי, כי הרואה שטורחים לעשות שינוי יבא לטעות שאסור לחלל שבת ללא שינוי, וכשאי אפשר לעשות ע"י שינוי ימנעו מלהציל.
ואפשר שבכך נחלקו השו"ע והרמ"א אם ראוי לעשות ע"י שינוי כשאפשר, ואין הדבר תלוי כלל אם שבת הותרה או דחויה אצל פיקו"נ, ואין כל סתירה בדברי אבות העולם הבית יוסף והרמ"א.
ודו"ק בכ"ז.
ב
בשיטת המגיד משנה
כתב הרמב"ם (שם הי"ד) "עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה וכו', אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה", ובמגיד משנה הביא דעת הרמב"ן והראב"ד דאף לחולה עושין מדורה וראיה לדבר מהא דאיתא ביומא (פ"ד ע"ב) דמחממין חמין לחולה בשבת בין להשקותו ובין להברותו, אולם בראב"ד הוסיף דאפשר דהתם מיירי בחולה שיש בו סכנה ולא איירי הרמב"ם אלא בחולה שאין בו סכנה. וכתב עלה הרב המגיד וז"ל "ואני הייתי סבור לפרש וכו', וחולה לדעת רבינו אפילו יש בחולה סכנה אין בצינה סכנה ואפשר בבגדים, ומחממין לו חמין מילתא אחריתי הוא ואינו דומה לעשיית מדורה, אבל אני מבטל דעתי מפני דעתו לפי שאם הוא שיש בו סכנה הא משמע דלכל צרכיו מחללין ואף על פי שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה", עכ"ל. וכ"כ במג"א (שם סק"ד) בביאור דברי המחבר ד"עושין לחולה שיב"ס כל שרגילין לעשות לו בחול" והביא דברי הרב המגיד דאף שאין במניעת אותו הדבר סכנה, עי"ש.
והנה מבואר מדברי המגיד משנה והמג"א דחולה שיש בו סכנה דמחללין את השבת לצרכו אין זה דווקא לאותן הצרכים שאם לא יעשו לו יסתכן החולה, אלא מכיון שחולה שיש בו סכנה הוא, מותר לחלל את השבת לכל צרכיו ואף בדברים שאין בהם סכנה, וכבר נתקשו רבותינו האחרונים טובא דמהיכי תיתי למימר שיהא מותר לחלל את השבת ושאר איסורי תורה בדבר שאין בו פיקוח נפש, הא דין זה דפיקוח נפש דוחה כל המצוות ילפינן מ"וחי בהם" אולם בדבר שאין בו חשש לחיי אדם מנלן להתיר חילול שבת ומה טעם יש בדבר. ועוד הקשו ממה דאיתא בסימן תרי"ח (סעיף ז' – ח') בדין חולה שיב"ס ביוהכ"פ דצריך אומד ואם אפשר מאכילין אותו פחות מכשיעור, חזינן דלא אמרינן דכיון דהוי חולה שיש בו סכנה מותר לעבור כל איסורי תורה לצרכו וכדרך שעושין בחול, אלא מחללין רק המוכרח לפקח נפש החולה.
ובטעמא דמילתא יש מרבותינו שכתבו (שו"ת צמח צדק או"ח סימן ל"ח, אבני נזר או"ח סימן קי"ח , חלקת יואב או"ח סימן י"ד, קובץ הערות יבמות ה' ע"ב) דיסוד דברי הרב המגיד הושתתו על הנחה זו דהותרה שבת אצל פיקוח נפש, וכיון שהותרה שבת מותר לעשות אף צרכי חולה שאין בהם פיקוח נפש משא"כ יום הכפורים דדחויה היא ואין בו היתר לחללו יותר מן הנצרך למלט מן הסכנה, ועיין בקובץ הערות שם שהוסיף עוד ביאור בזה דכיון דהותרה שבת אצל פיקוח נפש עושין אף אותן הדברים שאין שייכים לפיקוח נפש, דכל זמן שלא נתרפא זה מחוליו שיב"ס הוי כתינוק שמל ולא פירש דחוזר אף על ציצין שאין מעכבין את המילה כמו שנתבאר בשבת (קל"ג ע"ב) דאף זה נחשב חלק ממעשה המילה והכא נמי כל זמן שלא נתרפא מסכנתו הוו כל צרכיו בחזקת היתר וכאילו לא פירש, ותמיהני על סברתו זו, דמה עניין פיקוח נפש אצל מילה, הא גזה"כ היא גבי מילה דהותר לחלל את השבת לצרכה ובזה פירשו חז"ל דכיון דמעשה המילה הותר בשבת ומעשה המילה כולל בתוכו גם את הידורי המילה דהיינו ציצין שאין מעכבין דאופן המילה לכתחלה הוא דהותר בשבת, ולכן כל זמן שלא פירש ולא גמר עדיין למעשה המילה מותר לשוב אף על ציצין שאין מעכבין, אולם גבי פיקוח נפש בשבת לא התירה התורה מעשה מסויים אלא גדר כללי אמרה תורה "וחי בהם ולא שימות בהם" וא"כ כל שאין בו משום הצלת נפשו של חולה מנלן להתיר, וצע"ג.
ומה מאוד אתמה על דבריהם, דאף אם שבת הותרה אצל פיקוח נפש מ"מ נראה פשוט דבמקום פיקוח נפש הוא דהותרה ולא הותרה שבת אצל החולה, ואם אין כאן פיקוח נפש באלו הצרכים איך יתירו חכמים לחלל את השבת והאיך ילפינן זאת מקרא ד"וחי בהם" אחר שאין אלו המעשים מוסיפים לחולה שנות חיים כלל, וביותר יקשה, דהא גם בתשובות התשב"ץ (ח"ג סימן ל"ז) כתב כדברי המ"מ דעושין כל צרכי חולה בשבת אחר דהותרה שבת אצל חולה והרי הוא כחול גמור ואף להברות את החולה שרי, ולהדיא כתב שם דאין זה משום דהותרה שבת אצל פיקוח נפש אלא אף אם דחויה, הרי לן להדיא מדבריו דאין טעם זה משום הותרה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה טעם נתיר לחלל את השבת אחר שאין באותן המלאכות משום פיקוח נפשו של חולה, וצע"ג.
והנראה לי בביאור שיטת הה"מ דיסוד הדברים אינו דבחולה שיש בו סכנה הותרו אף אותן הצרכים שאין בהם סכנה, אלא דבכל צרכי חולה זה יש בהן סכנה, דכיון דהוי חולה שיב"ס קי"ל לחז"ל דאין אומד במה שיכול להכריעו למות וכל דבר שיש בו קירוב רפואתו של חולה ותועלת לצורך ריפויו והקלת חוליו הוי בכלל פיקוח נפש, וכעין גדר יתובא דעתא דיולדת דמחללין עליה את השבת משום שקבעו חז"ל ברוחב דעתם דאף בזה יש פיקוח נפש, וכמו"כ כל דבר שיש בו תועלת לריפויו ומנוחת נפשו של חולה שיב"ס הוי בכלל פיקוח נפשטו , וכבר הארכתי בזה טובא בספרי עמ"ס שבת (סי' פ"ז) עי"ש באורך.
והנה אחר עומדי בכל זאת ראיתי הלום וישמח לבי כי נמצא לי מקור איתן ויתד נאמן בדברי הגאון בעל "אבני נזר" שכתב בתשובותיו באו"ח (סימן תנ"ג) דכן חזה להדיא דכתב בתשובות הרדב"ז (סי' אלף ר' ח"ב סימן ק"ל) דמחללין שבת על כל צרכי חולה שיש בו סכנה וטעמא "מדקאמרינן דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות וא"כ יהיה מותר לעשות לו אפילו דברים שאין בהם צורך" (ומכאן ראיה לשיטת הרמ"א בביאור דברי הרמב"ם שכתב "דחויה היא שבת") והיינו דלפעמים יבוא על ידי שאר צרכים שיחסרו לו לידי סכנה, והוא להדיא כמו שכתבנו. וראה עוד שם שכתב הגאון בעל אבנ"ז להביא ראיה לזה מהא דתנינן בפרק הערל (יבמות ע"א ע"ב) דכאיב לי עיניה לינוקא אפילו כאב מעט אין מלין אותו, ומבואר בפוסקים דהוא הדין לכל כאב ולצער קצת, ואף שאין בכאב ההוא עניין סכנה מ"מ חיישינן שמא יצטרף הכאב ההוא לכאב המילה ויסתכן, והיינו משום דמילה בעצמותה סכנה היא כדאיתא בגיטין (נ"ז ע"ב עה"פ "כי עליך הורגנו כל היום" וכפרש"י שם "דזימנין דמיית") ושוב כל כאב חשוב סכנה שיצטרף כאב אל כאב ויסתכן יותר, וכן בחולה שיב"ס הואיל ואף אם יעשה לו כל צרכיו אכתי מסוכן הוא שוב כל מה שיחסר לו חשיב סכנה כי יצטרף חסרון זה אל הסכנה שיש לו בלא"ה ויסתכן יותר. נמצא דאין דינא דהמ"מ והתשב"ץ עניין לדינא דהותרה שבת אצל פיקוח נפש או דחויה, ודו"ק בכל זה.
ולהלכתא נסתפק המשנ"ב בביה"ל (שם) אם הלכה כדברי המ"מ אחר שנמצא מרבותינו הראשונים החולקים עליו, ועי"ש שהכריע דבמלאכה דאורייתא ראוי להחמיר ולא לחלל את השבת אחר שאין כאן משום פיקוח נפש. ונ"ל ברור דאין דברי הביה"ל אלא לנתיב הבנת האחרונים שזכרנו דמטעם דהותרה שבת אצל פיקוח נפש הוא, אולם לזה הדרך שכתבנו דלסיבת סכנת החולה והקלת חליו הוא ולא משום דהותרה שבת אף שאין כאן סכנה, אלא משום דחיישינן שיש כאן סכנה, נראה ברור דבמקום הספק ראוי להחמיר בפיקוח נפש ולחלל את השבת כדילפינן מקרא ד"וחי בהם", והוא היפך דברי המשנ"ב, וכך הוא שיטת שו"ע הרב (שם) שפסק להלכה שעושים כל צרכי חולה בשבת אף שאין בהם משום פיקוח נפשו וכדברי המ"מ.
ג
אם שאני שבת משאר איסורין
הנה יש מרבותינו האחרונים שכתבו להבדיל בזה הספק אם הותרה שבת אם דחויה, בין דינא דשבת לשאר איסורין (כ"כ החת"ס תשו' או"ח סי' פ"ה, יו"ד סימן של"ח, וכ"ה ב"ישועות יעקב" או"ח סי' שכ"ח סק"ג), ונקטו עיקר דלא הותר אצל פיקוח נפש אלא שבת בלבד, אולם גבי שאר איסורי תורה הנדחין מפני פיקוח נפש אין כאן אלא דחויה בלבד. וחילא דידהו מדברי הראשונים הנ"ל גבי בשר שחוטה או נבילה שחילקו בין נבילה דדחויה לשחיטה בשבת דהותרה, ש"מ שאר איסורי תורה לא הותרו כי אם נדחו בלבד. וכתבו לבאר דשבת שאני שדרשו בה "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" אולם בשאר איסורי תורה לא ילפינן דנדחין אלא מן הדין הכללי שאמרה תורה "וחי בהם ולא שימות בהם", עכ"ד.
ומעודי תמהתי על דבריהם דהא להדיא בעי הש"ס (יומא פ"ה ע"ב) למילף מקרא ד"ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" לשאר איסורין שבתורה שיהיו נדחין במקום סכנת נפשות, ולא דחינן התם דליכא למילף מקרא דשבת דשאני משאר איסורי תורה, כי אם משום דמהאי קרא ודאי אשכחן אולם ספק מנלן. ועוד זאת יתירה, דהא להדיא כתב הרמב"ם בריש הלכות פיקו"נ בשבת "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות", הרי לן להדיא דדין שבת כדין שאר מצות שבתורה, ואם ידחו הם אף זו נדחית.
ונראה ברור דלא באו לחלק בין שבת לשאר איסורי תורה, אלא בין כל איסורי תורה שהותרו אצל פיקו"נ ובין מאכלות אסורות בלבד "דאריא דאיסורא רביע עלה", ובהא ליכא למימר הותרה כיון דמ"מ יש כאן חפצא דאיסורא, דו"ק בזה כי ברור הוא.
ד
עוד נפ"מ להלכה אם הותרה או דחויה
וראה עוד מה שחידש בשו"ע הרב (שם) בריש דבריו, דאם צורך הוא לחלל את השבת לצורך חולה שיב"ס אלא דאפשר להמתין קמעא ואולי אף עד יציאת השבת, דאם יש חשש כלשהו לסכנה אין ממתינין עליו ומחללין עליו את השבת, אולם אם בא מצב הסכנה סמוך למוצאי שבת ובנקל יוכלו להמתין בלא שיסתכן החולה אזי ראוי להמתין ולא לחלל את השבת לפי שדחויה היא שבת אצל פיקוח נפש. ומדבריו נראה לכאורה דאילו הותרה שבת אצל פיקוח נפש שוב לא אמרינן שימתין כלל אף אם לא יסתכן בהמתנה זו (וכגון שנתעורר מצב הסכנה סמוך ליציאת השבת) דהותרה שבת מכללה והרי היא כחול לכל דבר, ולפי"ז יש עוד נפ"מ להלכה אם הותרה או דחויה, וצ"ע בזה.
עוד מצינו באגרות משה (ח"ד סי' ע"ט) בדין רופא שומר תורה ומצוות אם ראוי שישתדל שישבות וישמור את השבת כהלכתה וגוי ימלא משמרתו במקומו בשבת, או שמא אין בכך קפידא אחר שזו מצוותו לחלל את השבת ולפקח את הנפש. וכתב לתלות זה הספק אם הותרה שבת אם דחויה, דאם הותרה הרי"ז כהיתר גמור ואי"צ למנוע עצמו, אולם אם דחויה היא ראוי לו להשתמט ואל יכניס עצמו לחילול שבת אף כדי לפקח את הנפש הואיל ואפשר למצוה זו שתיעשה ע"י אחרים, עי"ש.
ולענ"ד נראה עיקר דאף אם הותרה שבת אצל פיקוח נפש מ"מ ראוי לו להשתמט מלעבוד בשבת דאף דהותרה פשוט דראוי לו לאדם להשתדל לשמר את השבת כהלכתה בפרטיה ודקדוקיה כל שאפשר שתיעשה מלאכתו ע"י אחרים בלא שיהיה חילול שבת.
עוד חזיתי באגר"מ (חו"מ ח"ה סימן ע"ט) שכתב ליישב במה דאיתא (סנהדרין צ"ה ע"א) "ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוא, אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בד' גרבי דמיא חזינהו כתמי דמא, איכא דאמרי אתא יונה איטריף קמיה, אמר כנסת ישראל ליונה אימתילא שנאמר 'כנפי יונה נחפה בכסף' שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא, שרי אתא לביתיה ולא אשכחיה אמר תנן אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו, בשעת הסכנה מאי, אתא שאיל בי מדרשא א"ל בשעת הסכנה שפיר דמי", וצ"ע במה נסתפק הא קי"ל בכ"מ דפיקוח נפש דוחה כל איסורין שבתורה ופשיטא דאף כבוד המלך בכלל. וכתב דאם אכן פיקוח נפש גדר 'הותרה' יש בו א"כ יטול סוסו של מלך וילך להציל נפשו של דוד ובטוח היה שיהיה ה' בסעדו ויעשה לו נס, אולם אם פיקוח נפש גדר 'דחויה' הוא א"כ אף שיש להתיר מעשה זה להצלת המלך מכל מקום לא יחול בו נס אחר שאין בו היתר גמור, והדברים מופלאים, דמי יעלה לנו השמימה וישמיענו דהצלת הנפש שהיא הגדולה במצוות התורה אף אם גדר 'דחויה' הוא לא יחול עליו הנס, ואין אלה בעיני אלא דברי נביאות ולא דברי טעם וסברא.
והנראה בעיני בגוף הקושיא הן כבר כתב הרמב"ם (בפיה"מ יומא פ"ח) דרפואה סגולית אינה דוחה איסורי תורה כלל, וכיון שענין סגולי אירע את אבישי לכך נשאל בחכמי ישראל. וכמעשה שאירע בימי הגר"ש קלוגר שפסק אחד הרבנים להתיר לרכב על סוס בשבת בכדי להזכיר שמו של חולה בפני הגה"ק ה"שר שלום" מבעלזא, וכתב הגרש"ק למחות בו משום דענין סגולי אינו דוחה אף איסור שבות, וא"כ נראה דלפי שלא ידע אבישי בדרך הטבע כי צרה לדוד אלא בדרך סימן היונה שענין סגולי הוא, ולכך נשאל בחכמים אם שרי לו לחלל את השבת, ועוד נראה דאף מה שהשיבוהו חכמי ישראל לא השיבוהו דפיקוח נפש דוחה שבת, אלא זאת אמרו לו דכאשר רוכב על סוסו של מלך לצורך הצלתו אין בו איסור דזה כבודו שישתדל להצילו, אך אין זה משום דפקו"נ דוחה כבוד המלך, ודו"ק בזה.
