בס"ד

בפרשה מוזכר כי אברהם אבינו סירב לקחת מאומה מרכושו של סדום, רש"י בגמרא ביאר משום שהרכוש מקורו מגזל. מאמרנו השבוע עוסק בשאלה האם מותר להנות או לרכוש רכוש גזול? האם יש איסור לקנות מאדם שמוחזק כגנב כאשר יש ספק האם הסחורה גנובה? או לקנות מנהג משאית המוביל סחורה, כאשר אין לנו ידיעה שהוא אינו אדם ישר? האם מותר ע"פ ההלכה לסייע לאדם שיש לחשוד שהוא מנסה להשיג דבר שלא כדין? אם אדם קנה סחורה בתום לב והתברר שהיא גנובה, האם בעלי החפץ יכולים להוציא אותו מהלקוח? ואימתי מוטל עליהם לשלם ללקוח את מה ששילם על החפץ?

קניית סחורה גנובה, סחורה זולה שיש חשש סביר שהיא גנובה

בפרשה מסופר שבעוד שאברהם אבינו לא נמנע מליטול מתנות מפרעה ואבימלך ממלך סדום הוא סירב בנחרצות, וכפי שאמר לו בשבועה (בראשית יד כג): 'אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם'.

בגמרא (חולין פט.) נאמר כי בשכר שאברהם אבינו סירב לקחת מסדום אפילו חוט או שרוך נעל, זכה לכך שבניו יקבלו שתי מצוות יחודיות מאד, והם רצועה של תפילין, וחוט של תכלת בציצית. ומבארת הגמרא את מעלתם של שתי מצוות הללו, על תפילין נאמר (דברים כח י): 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'. ואילו על התכלת נאמר שמוטל עלינו להטיל בבגד חוט של תכלת משום שהוא דומה לים, וכאשר אדם חושב על ים הוא נזכר בצבע השמים, הדומה לו, וצבע זה מזכיר את צבע אבן הספיר הדומה לכסא הכבוד. וע"י התכלת שבציצית שבבגד האדם הוא נזכר בכסא הכבוד בצורה תמידית.

ונשאלת השאלה מדוע יש מעלה כה גדולה שאברהם אבינו נמנע לקחת כלום מרכושו של סדום, והרי אברהם אבינו הציל ממון זה כנגד כל הסיכויים, ומלך סדום היה אמור לשמוח מאד בכך שנפשו ניתנה לו לשלל, והוא ועמו לא נהרגו או נשבו לעבדות ע"י ארבעת המלכים, ומדוע אברהם אבינו כה הקפיד שלא לקחת מידו אף חוט או שרוך – דבר המתבקש מאליו שינתן לו את הרכוש שהציל, או לפחות אחוז נכבד ממנו? יתירה מזו צריך להבין, הרי אברהם אבינו לא נמנע כלל לקחת מתנות רבות מפרעה ואבימלך, שלא היו צדיקים בלשון המעטה, ומדוע מסדום הוא כה חשש?

רש"י (חולין פט. ד"ה אם) ביאר שאברהם אבינו לא רצה להנות מן הגזל, אמנם פרעה ואבימלך היו רשעים, אולם לא מצינו שאת עושרם עשו ברמיה ובגזל, בעוד שאנשי סדום ומלכם השיגו את הונם בדרכים לא ישרות, וממון כזה אברהם אבנו לא רצה להנות ולו בחוט או שרוך ממנו.

יתירה מזו נאמר בגמרא: 'אמר רבי אבא קשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להחזירו שנאמר (בראשית יד כד): 'בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים'. כלומר אברהם אבינו שהיה צדיק גמור עשה כל מאמץ להמנע מלהנות מרכוש גזול, אולם את מה שנעריו אכלו בזמן המלחמה הוא כבר לא היה יכול להשיב, שהרי לשלם על כך למלך סדום אין כל טעם, שהרי מלך סדום נתן את המאכל לנעריו שסייעו לו והצילו אותו, בשמחה וברצון ואין כאן גזל, אך הבעיה שהממון לא שייך למלך סדום, ולמצוא את אותם עוברי אורח שמלך סדום גזל מהם את הממון שאותו אכלו הנערים זה משימה בלתי אפשרית.

במאמרנו השבוע נעסוק בשאלה האם מותר לקות סחורה גנובה? סחורה שיש חשש שהיא גנובה? סחורה שהתבררה שהיא גנובה למי שהיא שייכת? ושאלות דומות.

האיסורים בקניית סחורה גנובה

באיסור קניית סחורה גנובה קיימת שני איסורים שונים, ועלינו לשים לב בכל מקרה האם אחד מהאיסורים הללו קיים, ועל איזה איסור מדובר:

א. במקרה והסחורה אינה בבעלות הלכתית של הגנב, ולאחר הקניה היא לא תהיה בבעלות הלכתית של הקונה, במקרה זה נעבר בכל רגע על איסור גזילה, שהרי מחזיקים אנו – או נהנים מחפץ שאינו שלנו.

ובמקרים מסומים יש אף חיוב על הקונה להשיבו לבעליו המקורי.

ב. איסור של מסייע לדבר עבירה, שהרי בקניית הסחורה הגנובה אנחנו מעודדים את הגנב להמשיך לגנוב, ואילו הגנב לא יוכל לשווק את סחורתו הגנובה, הוא יאבד את מוטיבציה ליטול את שאינו שלו. בגמרא מצינו במספר מקומות (גיטין מה. קידושין נו: ערכין ל.) את הביטוי על כך: 'לאו עכברא גנב אלא חורא גנב' – 'לא העכבר גונב אלא החור גונב'. כלומר העכבר נוהג לגנוב מהתבואה כמות גדולה הרבה מעבר למעט שהוא זקוק לעצמו, ולאחסן אותו לימים שיבואו, ובלי שיש לעכבר את החור היכן להחביא את התבואה שהוא גונב, הוא היה נמנע מלגנוב. ומשכך כותבת הגמרא שיש סיבה להטיל קנס על החור כלומר ביד האדם שבנמצא בידו החפץ שלא כדין.

ולכן במקרה והבעלים טרם התייאשו, הגנב לא קנה עדיין את החפץ, והחפץ שייך לבעלים בכל מקום שהוא נמצא, ומשכך מוטל על הקונה להחזיר את החפץ לבעלים, ויש עליו איסור להנות מהחפץ שאינו שלו. להלן נראה מה הדין כאשר הלוקח קנה סחורה גנובה בתום לבבו, ובצורה שהוא לא אמור לחשוד כלל שהיא גנובה.

אולם גם במקרה וברור שהבעלים כבר התייאשו, ומשכך בשעה שהקונה קונה את החפץ היא תהפך שלו הלכתית, [להלן נבאר נקודה זו], והגנב חייב לבעלים רק את השווי של החפץ ולא את החפץ המקורי, עדיין יש איסור לקנות את החפץ משום שהוא מסייע לעובר עבירה. אך במקרה והוא בדיעבד לאחר הקניה, או שהוא לא היה מודע לכך שהסחורה גנובה, אין חיוב להעביר את החפץ לבעליו.

איסור מסייע לגנב בקניית הסחורה

השולחן ערוך (חו"מ סי' שנו סעיף א; סי' שסט סעיף א) פסק שיש עוון גדול לקנות מגנב או גזלן סחורה גנובה, שהרי בכך אני מסייע לו לגנוב.

הסמ"ע (חו"מ סי' שנו סק"ב) מקשה והרי הגנב יכול להוליך את הסחורה למקום שלא מכירים אותו, ולמכור אותו שם, ואם כן מדוע זה נחשב שהלקוחות מסייעים לו למעשה הגניבה. ותירץ הסמ"ע כיון שאני מספק לו אפשרות קלה להפטר מהסחורה הגנובה הוא ירבה לגנוב, בעוד שאילו הוא יוכל למכור את הסחורה רק במקום רחוק, ובמאמץ רב, הוא לא ירבה לגנוב כל כך הרבה.

עוד העיר הסמ"ע שהרי פעולת היחיד שנמנע מלרכוש את הסחורה אינו משפיע על הגנב, ואם כן מדוע הדבר נאסר, וביאר שמכל מקום אסרו על כולם לקנות מהגנב, וכיון שכל הציבור ימנע מלקנות מהגנב, בהעדר קונים הוא ימנע מלגנוב.

דוגמא כיצד החור הוא הגונב

לדוגמא ניתן לראות כי בשוק ספרי התורה היה בעבר הלא רחוק מכת גניבות קשה, שהרי קשה מאד לאבטח כל ארון קודש מפני פורצים מתוחכמים, בעוד שמחירו של ספר יקר יכול להגיע לעשרות אלפי דולרים, ובארון הקודש  יש לא פעם מספר ספרים מהודרים, והפרצה קרצה לגנבים. ובעזרת סיפורי כיסוי טובים קרה לא פעם שהתברר שסוחר ישר והגון נפל בפח ורכש בסכומי עתק ספר תורה שהתברר שהוא גנוב, או אדם שחסך מפיתו לתרום ספר לעילוי נשמת אביו, והתברר שבמקום לעשות מצוה בסופו של דבר סייע למעשה גניבה מחפיר.

אולם מאז שמכונים שונים בשיתוף פעולה עם הרשויות החלו לסרוק את ספרי התורה וליצור תעודת זהות של כל ספר תורה, המכיל את הנתונים היחודיים של הספר הכולל את הכתב יד, נתוני הקלף, גודל היריעות, ועוד, כאשר מוצע לאדם ספר תורה יד שניה בדיקת מחשב קלה ופשוטה יכולה לבדוק האם דווח על ספר זה כגנוב, ובכך לא פעם נתפסו הגנבים או המסייעים להם מחד, ומאידך קשה וכמעט בלתי אפשרי למכור ספר גנוב כספר יד שניה, ובשל כך מכת הגניבות נבלמה מאד ברוך השם.

לקנות מגנב דבר שיש ספק מה מקורו

הט"ז (חו"מ סי' שנו סעיף א) הוסיף שאסור לקנות מגנב שום דבר גם דבר שיש לנו ספק שמא חפץ זה הוא של הגנב, והוא נקנה בדרכים ישרות. וכן פסקו שולחן ערוך הרב (חו"מ גזלה וגנבה סעיף י) וערוך השולחן (חו"מ סי' שנו סעיף א). וראה להלן מה הדין לקנות מאדם שאינו מוכר, ולא ידוע שהוא גנב, אולם מחמת הנסיבות יש מקום להסתפק שמא הסחורה גנובה.

לקנות מאדם חשוד

בנוסף לכך יש איסור לקנות מאדם שיש סבירות גבוהה שהוא מוכר סחורה גנובה, לדוגמא לקנות מרועה צמר וחלב, בכמות שמסתבר שהוא גנב אותו מהעדר, למרות שאין לנו שום ידיעה על הרועה הספציפי שהוא אינו אדם ישר. הלכות אלו התפרשו בהרחבה בשולחן ערוך (חו"מ סי' שנח), מכיון שהמקרים בימינו שונים מהמקרים המצויים בימי חז"ל, לא הרחבנו בנקודה זו, ואנו רק מציינים כי קניית סחורה למשל מנהג משאית שיש חשד שהוא לוקח לעצמו מעט מהסחורה שהוא מוביל, או במקומות שידוע שנמכרים שם סחורה גנובה, וכדומה מצריך שאלת רב, וכל מקרה לגופו.

סיוע לפעולות הונאה

הרמ"א (חו"מ סי' שנו סעיף א) הוסיף שלא רק קניית סחורה גנובה אסורה, אלא אף כל סיוע למעשה המחשיד שהוא אינו ישר.

לדוגמא הריב"ש (סי' קח) נשאל על אשה עניה שנישאת לבעל אמיד בזיווג שני, והיא ניהלה את כל עסקיו וסחורתו, אולם אשה זו רצתה להעביר את כל נכסיו לבנה הגדול מנישואיה הקודמים, ולא להותיר כלום לבני בעלה מנישואיו הקודמים, ואף לא לבניהם המשותפים, ולשם כך היתה גונבת בצורה קבועה מהסחורה, ואמה או בנה הגדול היו מוכרים את הסחורה בדרכים שונות. לימים כאשר בעלה חשד היכן נעלמת כל הסחורה, ומדוע המאזן שלילי, ביקש את מפתחות המחסנים כדי שהוא יוכל לפקח על הדברים, והאשה מיהרה לנפח שיתקין לה שני מפתחות, והדגישה לו שיסתיר את הדברים, הנפח הסכים אך דרש תשלום גבוה על כך. הריב"ש פסק בחלק הנוגע לנפח, שלאור הנתונים שהיה ידוע שהיא חשודה במעשים אלו בעיר, ובעלה היה מתלונן על כך בשוק תדיר, ולאור הבקשה הלא מקובלת בזמנם להתקין שתי מפתחות, והבקשה להסתיר את הדברים, היה על הנפח להבין שהוא שותף למעשה רמיה, והיה מוטל עליו לעדכן את הבעל שהוזמנו מפתחות כפולות, ולכן מוטל על בית הדין לקנוס גם אותו.

ומכך למדו הפוסקים (ב"י חו"מ סי' שנו; סמ"ע סק"ג; ועוד) שעל בית הדין מוטלת החובה לקנוס כל אדם המסייע בדבר שסביר להניח הוא נועד לשם פעולה לא ישרה והוגנת. וכמובן שיש איסור גמור לסייע לכך.

איסור הנאה מדבר גזול

יתירה מזו גם אם האדם אינו מסייע כלל לגנב אלא הוא רוצה לשאול מהגנב חפץ מסוים, או שהגנב רוצה לארח אותו, ולכבד אותו בדבר מה, וידוע שהגנב השיג את ממונו ע"י גניבות, אסור להנות ממנו. אולם אם ידוע שחלק מהממון הגנב השיג בדרכים ישרות, ויש לו ספק האם דבר זה הושג ביושר או במרמה, מותר מחמת הספק להנות מכך. (שולחן ערוך חו"מ סי' שסט סעיפים ב-ג).

קנה בתום לב והתברר שהיא גנובה

אדם קנה מכשיר טלפון סגור ארוז היטב, והיה משוכנע שהוא קנה מכשיר חדש, אולם כאשר הוא בא להפעילו הוא מגלה כי יש בטלפון כבר אנשי קשר, ואחד מהם הוא 'אבא', בשיחה לאותו מספר, הלה מספר לו כי אכן המכשיר הוא של בנו, והוא נגנב ממנו. כעת בעל המכשיר תובע את המכשיר חזרה, שהרי הוא בעליו החוקיים, בעוד שהקונה טוען שהוא קנה את המכשיר בתום לב, ואין זה הוגן שהוא יפסיד בחינם.

אימתי החפץ שייך לקונה

לענות על שאלה זו עלינו לברר קודם הלכה אחרת האם הלכתית החפץ שייך לבעליו המקוריים או לקונה, להלכה נפסק (חו"מ סי' שנו סעיף ג) שחפץ גנוב או גזול נקנה ביאוש ושינוי רשות, כלומר תנאי ראשון צריך שבעלי החפץ יתייאש ממנו, וכל עוד בעל החפץ לא התייאש מלמצוא את החפץ הגנוב ולהשיבו לרשותו אין שום אפשרות לקנות את החפץ הגנוב, והתנאי השני הוא שלאחר שהבעלים התייאש מהחפץ החפץ עבר לרשות ממונית אחרת.

לדוגמא אם ביום ראשון נגנב חפץ מביתו של ראובן, ובאותו יום הוא מכר את החפץ לשמעון, ביום שני ראובן הבין שאין לו אפשרות לגלות את הגנב והוא התייאש, מכיון שהחפץ היה ברשותו שלהגנב שמעון לפני יאוש שמעון אינו יכול לזכות בחפץ הגנוב למרות שראובן התייאש ממנו, ולמרות ששמעון קנה אותו בתום לב, אולם אם ביום שלישי שמעון ימכור את החפץ ללוי, כיון שהחפץ שינה רשות ונכנס לרשותו של לוי לאחר שהבעלים התייאש לוי אכן קונה את החפץ.

בדומה לכך אם מיד לאחר הגניבה הבעלים של החפץ התייאש, הגנב אינו יכול לקנות את החפץ שהרי הוא נכנס לרשותו לאחר יאוש, אמנם אם הוא מוכר את החפץ לאחר יאוש, הקונה הראשון כבר קונה את החפץ.

אמנם נחלקו הראשונים לגבי מה נחשב שהחפץ נקנה לקונה, דעת הרמב"ם שהחפץ עדיין בבעלות הבעלים, אולם הוא נקנה לקונה לכך שאם הבעלים יתבעו ממנו את החפץ חזרה הוא יכול לשלם להם את שוויו של החפץ והוא אינו חייב להחזיר את החפץ עצמו. וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שנו סעיף ג). אולם דעת הר"י (הובא בטור חו"מ סי' שנג סעיף ה) שהחפץ קנוי לכל דבר, והקונה אינו חייב לתת שום דבר לבעלים, ורק הגנב חייב לשלם לבעלים את שווי החפץ שגנב. וכן פסק הרמ"א (שם).

[להשלמת התמונה רק נעיר כי יש אפשרות נוספת של יאוש ושינוי מעשה, אולם הוא פחות מצוי בקניית סחורה גנובה ולכן לא נכנסנו לנושא זה במסגרת מאמר זה].

דין קניית סחורה גנובה שהבעלים טרם התייאשו

לאור הדברים הללו נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' שנו סעיף ב) שכל עוד הבעלים לא התייאשו מהחפץ, בכל מקרה הבעלים יכולים להוציא את החפץ המקורי מיד הקונה, ולהשיבו לרשותם, אולם מכיון שהדבר יגרום לכך שאנשים יפחדו לקנות חפצים בשוק שמא יתברר שבעבר החפץ נגנב אף שהוא עבר כבר ידים, והבעלים יכולים להוציא מהם את החפץ, והדבר יפגע בחיי המסחר התקינים, תיקנו חכמים 'תקנת השוק' שאמנם הבעלים יכולים לקחת את רכושם חזרה, אולם עליהם לשלם לקונה כמה שהוא שילם לגנב, בין אם החפץ מצא חן בעיני הקונה והוא שילם עליו יותר משוויו בשוק, ובין אם הגנב מכר את החפץ בזול, בכל מקרה על הבעלים להשיב לקונה את מעותיו ללא קשר למחיר החפץ בשוק, כיון שתקנה זו אינה מחייבת את הבעלים לרכוש את החפץ מהקונה, אלא רק לפצות אותו על הנזק הכספי שנגרם לו בתום לב.

במקרה כזה בעלי החפץ יכולים לתבוע מהגנב את התשלום שהוצרכו לשלם ללקוח מכח תקנת השוק.

אמנם במקרה והגנב רכש את החפץ מאדם שמוחזק כגנב, רכישה זו אינה בתום לב, ובמקרה זה אין תקנת השוק, והבעלים יכולים ליטול את החפץ מהקונה ללא כל פיצוי כספי. (שולחן ערוך חו"מ סי' שנו סעיף ב, וכהכרעת הש"ך והט"ז שם). המהרי"ל דיסקין (פסקים סי' רכז) כתב שכל רכישת חפץ שהיתה אסורה ע"פ הלכה משום שיתכן שהוא מסייע לגנב, אף שהיה ספק שמא אדם זה אינו גנב, לא תיקנו על כך חכמים את תקנת השוק, משום שאין לחכמים ענין שאנשים יסחרו בחפצים אלו.

קניית סחורה גנובה לאחר יאוש

אולם אם הבעלים כבר התייאש מהחפץ, הבעלים אינו יכול להוציא מהקונה את החפץ המקורי, ולדעת התוספות אין לבעלים שום תביעה על הקונה, שהרי הוא קנה את החפץ כדין, והתביעה של הבעלים הוא רק כלפי הגנב.

אולם לדעת הרמב"ם למרות שהבעלים אינו יכול להוציא את החפץ המקורי מיד הקונה, מכל מקום הוא יכול לתבוע ממנו את תשלום דמי החפץ, ומאידך מחמת תקנת השוק עליו לדאוג שהקונה שקנה בתום לב לא ינזק מכך, ולכן יש שני מקרים שבהם הבעלים יכולים לתבוע תשלום מהקונה:

לדעת הרמ"א (חו"מ סי' שנו סעיף ג) במקרה והקונה רכש את החפץ השווה בשוק 100$ במחיר של 50 $, בעלי החפץ יכולים לתבוע מהקונה 100$, אולם עליהם להביאו לו 50$ כדי שהוא לא ינזק מחמת תקנת השוק, ולכן יש להם זכות לתבוע 50$, אולם אם הקונה שילם את מחירו המלא או יותר מכך אין עליו חיוב תשלום כלשהו.

במקרה והקונה קנה מאדם שמוכר כגנב, שאין לו תקנת השוק, על הקונה לשלם את מחירו המלא של החפץ לבעליו, בלי קשר כמה הוא שילם את החפץ. (שולחן ערוך חו"מ סי' שנו סעיף ג).