שאלה:
כבוד הרבנים, מה זה תולעת השמיר? האם זה באמת קיים פעם בימי משה רבינו או בימי שלמה לשימוש בבית המקדש למשל? האם הוא היה תולעת או אבן וכו'?!
תשובה:
שלום וברכה,
תולעת שמיר הוא תולעת שהייתה עולה מהים פעם בהרבה שנים, וכאשר היא זוחלת על אבן האבן נחרצת. בעזרת התולעת השמיר משה רבנו שולמה המלך בנו את האבנים של המזבח. מאחר ואסור לחצוב אבנים בברזל במקדש, לכן נעזרו בתולעת השמיר. כמו כן כתיבת שמות השבטים באבני החושן נעשו על ידי תולעת השמיר.
בהצלחה.
מקורות:
בגמרא גיטין דף סח מביאה את המעשה איך שלמה המלך הצליח להשיג את התולעת השמיר, וכיצד הגביה אותה והביא אותה לירושלים. [התרגום מתוך הספר חברותא של הרב יעקב שולביץ, המופיע באתר תורת אמת]
"והבית בהבנותו, אבן שלמה מסע נבנה. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, לא נשמע בבית בהיבנותו".
אמר להו שלמה המלך לרבנן: היכי אעביד [כיצד אעשה] שהאבן תהיה חלקה ושלמה בלא פגימה בלי להשתמש בברזל?
אמרו ליה: איכא שמירא [יש תולעת שמיר] שהחומר הכי קשה נבקע מפניו.
דתולעזו אייתי [הביאה] משה לחתוך בו את אבני האפוד, שהיה צריך לכתוב עליהם את שמות בני ישראל, ואי אפשר לכתוב אותם בדיו, כיון שנאמר "פתוחי חותם", שצריכות האותיות להיות חרוטות באבנים, אך אסור לחרוט בהן בברזל, לפי שאמר הכתוב "במילואתם", מלמד שאסור שתהיינה האבנים חסרות, והחריטה מחסירה את האבן במקום חריטת האותיות. אלא, היו כותבים עליהן אותיות בדיו, והיו שמים כנגדן מבחוץ שמיר, והיו האבנים נבקעות מאליהן כפי צורת הדיו שעליהן, מבלי שיחסר מהן מאומה.
אמר להו שלמה המלך לחכמים: היכא אישתכח [היכן אמצא] את אותה תולעת שמיר?
אמרו ליה: אייתי [הבא] שידה ושידתין, כבשינהו אהדדי [כפאם יחד] ביסורים, כדי שיגלו לך היכן היא התולעת, כי אפשר דידעי [שהם יודעים היכן היא], ומגלו [ויגלו] לך.
אייתי [הביא] שלמה המלך שידה ושידתין, כבשינהו אהדדי.
אמרי [אמרו] לו: אנן לא ידעינן [אנחנו לא יודעים] היכן היא התולעת שמיר, דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע [אולי אשמדאי מלך השדים יודע].
אמר להו: היכא איתיה [היכן נמצא אשמדאי מלך השדים]?
אמרי ליה: איתיה בטורא פלן [הוא נמצא בהר פלוני].
כריא ליה בירא ומליא ליה מיא ומיכסיא בטינרא וחתמיה בגושפנקיה [וכרה לו שם אשמדאי המלך בור ומילא אותו במים, וכיסה אותו בסלע, וחתם אותו בחותמו].
וכל יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיעא [ובכל יום הוא עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה], ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא [ויורד אחר כך לארץ ולומד בישיבה של מטה].
ואתי [וכשחוזר ובא לבור] סייר ליה לגושפנקיה [בודק את חותמו] שהוא שלם ושאף אחד לא נגע בו לפתחו, ומגלי ליה, ושתי, ומכסי ליה, וחתים ליה ואזיל [ומגלה את הבור ושותה מהמים, ומכסה אותו וחותם אותו שוב והולך לו].
שדריה [שלחו] שלמה המלך לבניהו בן יהוידע, לאותו הר שבו נמצא בורו של אשמדאי מלך השדים. יהב ליה [נתן לו] שלמה המלך שושילתא דחקיק עלה שם, ועזקתא דחקיק עלה שם, וגבבי דעמרא, וזיקי דחמרא [שלשלת שחקוק עליה שם המפורש, וטבעת שחקוק עליה שם המפורש, וגיזות צמר, ונאדות יין].
אזל [הלך] בניהו בן יהוידע, כרא בירא במורד ההר מתתאי [למטה] מהבור של אשמדאי, ושפינהו למיא [והריק את מי הבור] העליון לתוך הבור התחתון דרך נקב שנקב בשפה שבין שני הבורות. וכיון שהיתה תחתית הבור התחתון נמוכה מהבור העליון, נתרוקנו המים מהבור העליון, מאליהם.
וסתמינהו [וסתם] את הנקבים שבין שתי הבורות בגבבי דעמרא [בגיזות הצמר] כדי שיוכל למלאות את הבור העליון של אשמדאי ביין ולא יזוב לבור התחתון.
ואחר כך כרא בירא אחר מעילאי [מעל לבור] של אשמדאי, ושפכינהו לחמרא [ושפך את היין] מהבור העליון דרך נקב לתוך בורו של אשמדאי.
ואחר כך טמינהו [סתם], מילא את אותם שני בורות שחפר בעפר, כדי שאשמדאי לא ישים לב לשינוי.
סליק יתיב באילנא [עלה בניהו בן יהוידע וישב בעץ].
כי אתא [כשבא] אשמדאי, סייריה לגושפנקא [בדק את חותמו] ומצאו שהוא שלם, גלייה [גילה] והסיר את האבן שמכסה את הבור, אשכחיה חמרא [מצא שיש יין] בבור.
אמר אשמדאי: כתיב "לץ היין הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם" [משלי כ א]. וכתיב "זנות ויין ותירוש יקח לב" [הושע ד יא], לכן מוטב להזהר ממנו.
לא אישתי [לא שתה].
כי צחי [כאשר צמא], לא סגיא ליה [לא יכל להתאפק], אישתי, רוה וגנא [שתה, השתכר ונרדם].
נחית [ירד] בניהו בן יהוידע מהעץ, אתא, שדא ביה שושילתא, סתמיה [בא וזרק על אשמדאי את השלשלת וסגר אותה] סביב צווארו כדי שלא יוכל להוציא את ראשו ממנה.
כי אתער, הוה קא מיפרזל [כשהתעורר אשמדאי, היה "משתגע"], מתעסק לנתק את השלשלאות ממנו.
אמר ליה בניהו בן יהוידע: שמא דמרך עלך! [שם אדוניך – הקב"ה עליך] שמא דמרך עלך! חקוק על השלשלת שם המפורש!
כי נקיט ליה ואתי [כשלקח אותו בניהו בן יהוידע ובא] להביאו לירושלים, לארמונו של שלמה המלך, מטא דיקלא, חף ביה, שדייה [הגיע לדקל, והתחכך בו אשמדאי, והפילו].
מטא לביתא שדייה, [הגיע לבית, הפילו] אשמדאי.
מטא גבי כובא דההיא ארמלתא [הגיעו ליד צריף קטן של אלמנה אחת] שהיתה גרה בו,
דף סח – ב
נפקא [יצאה] האלמנה, איחננא ליה [התחננה בפניו] שלא יתחכך בצריף להפילו.
כפא לקומתיה מיניה [כפף את קומתו מהצריף] לצד אחר, והתרחק בעובי כתפיו מהבית.
איתבר ביה גרמא [נשברה לו לאשמדאי עצם].
אמר אשמדאי היינו דכתיב: "ולשון רכה תשבר גרם" [משלי כה, טו], שעל ידי לשון רכה שחננה מענה רך, נשברה העצם שלי.
חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה אשמדאי עוור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה].
חזא רויא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה [ראה אשמדאי שיכור שהיה תועה בדרך, העלהו על הדרך הנכונה].
חזא חדוותא דהוו קמחדי לה [ראה אשמדאי שמחה של חתונה שהיו שמחים בו], בכה.
שמעיה לההוא גברא דהוה קאמר לאושכפא: עביד לי מסאני לשב שני [שמע לאדם אחד שהיה אומר לסנדלר: עשה לי נעלים שיהיו טובים לשבע שנים], אחיך [צחק].
חזא ההוא קסמא דהוה קסים [ראה קוסם אחד שעושה קסמים], אחיך [צחק].
כי מטא להתם, לא עיילוה לגביה דשלמה עד תלתא יומי [כשהגיעו לירושלים, לא הכניסוהו אצל שלמה המלך עד אחרי שלשה ימים].
יומא קמא [יום ראשון] אמר להו: אמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה [מדוע לא רוצה אותי המלך שאבוא אליו]?
אמרו ליה: אנסיה מישתיא [היה אנוס ולא יכול לראותך מחמת השתיה], ששתה יותר מדאי.
שקל לבינתא אותיב אחברתה [לקח אשמדאי לבינה ושם על חברתה].
אתו [באו] אמרו ליה לשלמה מה שעשה אשמדאי.
אמר להו שלמה המלך, הכי אמר לכו [כך רמז לכם]: הדור אשקיוה [חזרו והשקוהו] את המלך.
למחר אמר להו אשמדאי: ואמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה [ומדוע לא רוצה אותי המלך שאבוא אליו]?
אמרו ליה: אנסיה מיכלא, שאכל יותר מדאי.
שקל לבינתא מחברתה אותבה אארעא [לקח אשמדאי לבינה שהיתה מונחת על גבי חברתה, והורידה לארץ].
אתו [באו] אמרו ליה לשלמה מה שעשה אשמדאי.
אמר להו שלמה המלך: הכי אמר לכו [כך רמז לכם]: נגידו מיניה מיכליה [הרחיקו ממנו מאכלו].
לסוף תלתא יומי [שלשה ימים] עייל לקמיה [הכניסו את אשמדאי לפני המלך].
שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה [לקח אשמדאי קנה ומדד בו ארבע אמות וזרק לפניו].
אמר ליה לשלמה המלך: מכדי, כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא אלא ד' גרמידי [הרי כשימות האדם אין לו בעולם אלא ארבע אמות] של קבר, השתא, כבשתיה לכולי עלמא, ולא שבעת עד דכבשת נמי לדידי [עכשיו כבשת כבר את כל העולם, ולא שבעת עד שכבשת גם אותי!?]
אמר ליה שלמה המלך: לא קא בעינא מינך מידי [איני רוצה ממך דבר], בעינא דאיבנייה לבית המקדש, וקא מיבעי לי שמירא [רצוני רק לבנות את בית המקדש, ואני צריך תולעת שמיר].
אמר ליה אשמדאי: לדידי לא מסיר לי [לי עצמי לא נמסר] השמיר, אלא לשרא דימא מסיר ליה [לשרו של הים נמסר] השמיר, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה [ואינו מוסר את השמיר אלא לתרנגול הבר שהוא נאמן לו בשבועתו] כשנשבע לו להחזירו לו.
ומאי עבד ביה [ומה עושה בו] תרנגול הבר?
ממטי ליה לטורי דלית בהו [מביא אותו להרים שאין בהם] ישוב של זרעים ואילנות להתפרנס שם.
ומנח לה אשינא דטורא ופקע טורא [ומניח את השמיר על שן ההר, וההר מתבקע] מעט כמין חריץ,
ומנקיט מייתי ביזרני מאילני, ושדי התם, והוי ישוב [ולוקח ומביא זרעים מאילנות וזורק שם בחריץ, וגדלים שם אילנות להתפרנס מהם].
והיינו דמתרגמינן [וזהו שאנו מתרגמים]: "דוכיפת" – נגר טורא [חותך הרים] [ויקרא יא, יט].
בדקו שלוחי שלמה המלך עד שהיו בקיאים היכן יש קן של דוכיפת שהוא תרנגול הבר, ומצאו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני [שיש לו אפרוחים], וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי [וחיפו את הקן בזכוכית בהירה].
כי אתא, בעי למיעל, ולא מצי [כשבא התרנגול רצה להכנס לקן ולא היה יכול].
אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה [הלך והביא את השמיר, והושיבו על הזכוכית] כדי שתיבקע.
רמא ביה קלא [הרים שלוחו של שלמה את קולו על התרנגול], נבהל התרנגול ושדייה [והפיל את השמיר].
שקליה [לקח השליח את השמיר].
אזל [הלך] התרנגול, כשראה שלקחו את השמיר, חנק נפשיה אשבועתיה [חנק עצמו, על שלא קיים את שבועתו] שלא החזיר את השמיר לשרו של ים.
