שליח שלא עשה את שליחותו וסיבב הפסדים למשלח

שאלה:

בס"ד לרבנים שלום. מה הדין אם אדם הבטיח לחברו דבר מסויים . ולא עמד בהבטחתו . כתוצאה מכך נגרם נזק לשני . האם יהיה מחוייב ממונית על כך ? לדוגמא יש מכרז וביקשתי מחבר שיגיש את הטפסים . הוא שכח וכתוצאה מכך לא זכיתי במכרז ? זה אמנם רק מניעת רווח . אבל אם כתוצאה מכך שלא הגיש בזמן חלטו את הערבות הבנקאית האם יחוייב בתשלום ? כלומר : אי קיום הבטחה כשנגרם נזק לשני מה דינו? יישר כוח יהודה

תשובה:

שלום וברכה,

שליח שנמנע ולא עשה את שליחותו וגרם למניעת רווח למשלח – פיצוי חיובי – לרוב הפוסקים פטור השליח, ולכן לא ניתן לחייב את השליח. אמנם בפיצוי שלילי – הפסדים בגין הוצאות שהוציא המשלח בגלל הסכמתו להיות שליח – חייב השליח לשלם. אמנם דווקא אם ידע השליח שהמשלח הוציא הוצאות, אבל אם לא ידע מהם, אינו חייב לשלם.

בהצלחה. 

מקורות:

פיצוי שלילי – הוצאות שהוציא בגין החוזה שנחתם

כתב הרמב"ם (זכיה ומתנה פ"ו הכ"ד): הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם. עכ"ל. מבואר שמאורסת שחזרה בה מהנשואים חייבת לשלם את כל ההוצאות החתונה שהוציא הארוס. וכ"פ השו"ע (אהע"ז סימן נ ס"ג).

והראב"ד שם השיג עליו וז"ל: א"א איני משוה עם רבותיו בזה וזאת הגרמה דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור.

דין של מוכר זרעוני גינה ולא צמחו, הובא בגמרא (ב"ב צג, ב) שנחלקו שם האם חייב המוכר לשלם את כל ההוצאה שהוציא הקונה לזרוע את הזרעונים, כיון שהוצאות אלו נעשו בגרמת המוכר. או שחובת המוכר לשלם את שווי הזרעים בלבד, ללא הוצאות נלוות שהיו לקונה. הרמב"ם (מכירה טז, א) והשו"ע (סימן רלב סעיף כ) פסקו שמשלם לו רק על שווי הזרעים. וא"כ קמה וגם נצבה קושיית הראב"ד על הרמב"ם והשו"ע שהרי פסקו שבזרעוני גינה אינו משלם הוצאות ואילו הוצאות חתונה חייבת לשלם את כל הוצאות החתונה.

ומצאנו כמה דרכים בפוסקים לישוב דברי הרמב"ם.

א. המגיד משנה (זכיה ומתנה שם) תירץ שבזרעונים כוונת המוציא הוצאות כדי להרוויח בהם, אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרוויח. משא"כ העושה סעודה לשם האירוסים שלא עשה לשם רווח חייבת האשה שבטלה. עכ"ד. אלא שלא ביאר לנו כוונתו, מדוע אם כוונת הקונה להרוויח נפטר המוכר מהוצאות שהוציא הקונה, ומאי נפ"מ אם קנה להרוויח או קנה להתכבד בנישואין. וכן הקשו השער המשפט והאבן האזל. וצ"ע.

ב. המקנה (אהע"ז שם) תירץ, שבזרעוני גינה שהברירה ביד הקונה שלא לזורעם עד שיבדוק אותם, פטור המוכר, שהיה לו ללוקח לבודקם. משא"כ בארוס שחייב לעשות הסעודה כמנהג, אין האשה יכולה לומר לא היה לך לעשות.

ג. שער משפט (סימן שפו ס"ק א) ובאור שמח (שם) תירצו שגרמי נחשב דוקא שהנזק נעשה מיד, ולכן במוכר זרעוני גינה שהנזק לא נעשה מיד בשעת המכירה, אלא אח"כ שהלך הלה והוציא הוצאות, לא נחשב לגרמי, משא"כ בארוסה שבטלה את השידוך מיד עם ביטול השידוך נעשה נזק להוצאות שהוציא עבור האירוסים ונישואים – ונחשב גרמי וחייב. ועיי"ש בשער משפט שהביא שהרשב"א (בספר תולדות אדם סי' נ"ג) כתב להדיא שחיובו של המוכר דוקא על נזקים שבאו מיד עם גמר דיבורו, ולא על נזקים שבאו לאחר זמן.

ד. באבן האזל תירץ שבזרעוני גינה גם המוכר לא ידע שהזרעונים לא ראויים, ונחשב לאינו מכוון להזיק – ופטור. אבל בארוסה שחוזרת, שעתה בחזרתה מפסידה את הארוס, נחשב כוונה להזיק, למרות שאין בדעתה להזיק.

לפ"ז בביטול חוזה שהנפגע מפסיד הוצאות שהוציא בגלל החוזה, לדעת המגיד משנה יש לראות אם הוציא כדי להרוויח, או שההוצאות לא היו להרוויח – כגון תשלום שכ"ט של עו"ד לקניית דירה. ולשאר תירוצים שהבאנו כל נזק שנעשה בשעת ביטול חוזה, חייב הצד שמפר – לדעת האו"ש והאבה"ז כיון שהנזק הוא מידי בשעת הביטול נחשב לגרמי ולדעת המקנה שלא ניתן לצפות בשעת ההוצאה. בשונה מזרעוני גינה שההפסד הגיע אח"כ, או שיכל לבדוק האם הזרעונים ראויים לזריעה.

אך כל זה דוקא בהוצאות שמקובל להוציא וניתן לצפות בשעת כריתת החוזה. אמנם על הוצאות שמעבר למקובל לא ניתן לחייב את מפר החוזה, כמבואר ברמב"ם שחייבת הארוסה לשלם על ההוצאות שהוציא הארוס "ועשה כדרך שעושין כל העם" אבל הוצאות שלא מקובל במדינה, לא חייבת הארוסה שחזרה בה. והטעם לזה שמראש לא נכנס על דעת כן לשלם הוצאות שלא מקובלים.

אם נכתב בחוזה שישלם פיצויים על ההוצאות

אמנם אם כתוב בפירוש שיפצה עבור ההוצאות נראה שחייב המפר לשלם גם הוצאות שלא נהוג להוציא אם ידע שיוציא – לפי המבואר בשו"ע (סימן סא סעיף ה) שטר שכתוב בו שמתחייב שיפרע כפל מההוצאות שהיו לצד שכנגדו, אסמכתא הוא ואינו גובה בשטר. וכתב הסמ"ע דוקא אם התחייב כפל מההוצאות, אבל אם התחייב כשיעור ההוצאות, אינו אסמכתא, ודינו ככל תנאי שבממון קיים. ובסימן ע"א סעיף ג מבואר ברמ"א ששטר שכתוב בו שחברו יהיה נאמן על כל הוצאות שיוציא חייב לשלם כל הוצאות ושוחדים שהוציא חברו. ע"כ. ומשמע שטוענו הוצאות ושוחדים שלא מקובל להוציא, ואפ"ה נכלל בכלל שטר ההתחייבות של הוצאות.

ולכן אם התחייב בחוזה שאם יחזור יתחייב בכל ההוצאות, חייב המפר גם בהוצאות שלא נהוג להוציא. ואם סכום הפיצוי גבוה ההוצאות וההפסדים, הרי זה אסמכתא ולא חייב לשלם.

אלא שעדיין יש לדון כאשר סכום הפיצוי גבוה מההפסדים, האם חייב לשלם לפחות את חלק ההפסדים, או שמא כיון שהפיצוי נחשב לאסמכתא, לא חל ההתחייבות כלל, ופטור מהכול.

ומצאתי באורים ותומים (אורים שם ס"ק יא) כתב שפטור גם כנגד ההוצאות, שכל שיש בהתחייבות משום אסמכתא אינה מחייבת כלל. ושונה מסימן שכח במתחייב אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי שכתב המחבר שחייב לפחות לשלם את המיטבא, דשאני התם שנהוג לשלם במיטבא, וגם אם לא נכתב כנכתב דמי, ולכן חייב לשלם במיטבא. אבל כאן שאין חייב בהוצאות אלא משום התחייבותו שבשטר, וכל שיש בהתחייבות משום אסמכתא לא חל החיוב כלל. עכ"ד. [להלן הובא מחלוקת רי"ף ורא"ש באם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי האם חייב לשלם את החלק שאינו אסמכתא, וכאן שההתחייבות מחמת השטר סובר התומים שלכו"ע אינו חל].

פיצויי חיובי – מניעת רווח

בגמרא (שם עג, ב): אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה – משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט. והגמרא דנה שם האם התחייבות השליח יש בה משום אסמכתא. אמנם הקשו הראשונים מדוע הרי בלא טעם אסמכתא פטור השליח שהרי הוא רק מנע רווח מהמשלח, וקי"ל המבטל כיסו של חברו פטור.

הריטב"א ביאר את הגמרא: "ומורי הרב תירץ דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב, וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול. עכ"ל. היינו כיון שסמך עליו בהבטחתו שיקנה לו סחורה חייב השליח אף על ההפסדים. וכן בשכירות פועלים שסמך עליהם שיעשו את מלאכה נתחייבו לשלם זה כל מה שיפסיד כל אחד.

ובשו"ת חת"ס (חו"מ סימן קעח), כתב שאין מי שיחלוק על דברי הריטב"א. ולכן חייב שם את השליח שקיבל מעות ולא הביא סחורה, שאם יש הפסד ברור חייב השליח. גם הנתיבות (סימן שו ס"ק ו ועוד) הלך בדרכי הריטב"א.

אמנם רבו החולקים על הריטב"א –  משפט שלום סימן קעו סעיף יד, והביא שבמראה פנים על הירושלמי (ב"מ פ"ה ה"ג) כתב שהוא שיטת יחיד, ושליח שלא ביצע שליחותו אין עליו אלא תרעומת. וכ"כ לדינא בשו"ת בית מאיר (סימן י) ושו"ת מהרש"ם (ח"א סימן עז) ישועות מלכו שם. אמרי בינה (סימן לט) דברי חיים (שומרים סימן יח) ובנחלת צבי (סימן רצב סעיף ז) וחזו"א ריש סימן כב.

ודעת רוב הראשונים – רמב"ן רא"ש נמו"י ריטב"א בשם ר"י – שמדובר שהשליח התחייב בשעת קבלת המעות, שיקנה יין, ואם לא ישלם את מניעת הרווח. ולפ"ז אם אין התחייבות בחוזה על מניעת רווח, לריטב"א ודעימיה חייב המבטל את ההפסד. ואם פורש בחוזה שהמפר ישלם הפסדי הרווח שנמנעו, לכו"ע חייב המצד שהפר את החוזה.

התחייבות בחוזה על ההפסדים ולא פורש איזה הפסדים

בשו"ת הרשב"א (ח"ג סימן רכז) כתב שהמתחייב לחברו שישלם לו את כל הפסדים והוצאות, לא נכלל בהתחייבות מניעת רווח, שהרי המבטל כיסו של חברו פטור. בדרכי משה (סימן סא אות ד) כתב שטעמו של הרשב"א שפטר משום שהתחייבות על מניעת רווח נחשב לאסמכתא, ולכן לא חייב לשלם. ולפ"ז הקשה עליו הרי התחייבות לשלם הפסד אינו אסמכתא, כמו שאמרו בגמרא אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ותירץ הב"ח ( ס"ק ו) שבאוביר ולא אעביד הרווח מזומן. ואילו במבטל כיסו אין הרווח מזומן, ולכן המבטל כיסו של חברו פטור, שאין הרווח מזומן. ועוד שבפירות של שדה עבידי דאתו, וההפסד ברור, ואילו במבטל כיסו מי אמר שיהיה רווח, שמא לא יהיה רווח.

ובשער משפט הקשה על דברי הב"ח. על טעם הראשון שכתב שמבטל כיסו אין הרווח ברור, הרי בירושלמי למדו שמבטל כיסו פטור מהמשנה שאם התנה אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, שרק משום שהתחייב בפירוש חייב לשלם, אבל אם לא התחייב פטור. הרי שדימה הירושלמי מבטל כיסו לרווח של שדה, ורק אם התנה חייב ואם לא התנה פטור. ועל טעם השני של הב"ח שכתב מי אמר שיהיה רווח, קשה הרי בסוגיא ששלחו למכור יין בזולשפט, שם היא מכירת סחורה ומחייבים לשלם את מניעת הרווח אם התנה בפירוש על החיוב.

ובשער משפט ביאר את דברי הרשב"א שבהתחייבות לשלם הפסדים הכוונה רק על הפסד הקרן, ואין בדבריו התחייבות לשלם רווחים שנמנעו, וכדי להתחייב במניעת רווח, יש להתחייב בפירוש שמתחייב בהפסדים ומניעת רווח. וכ"כ באמרי בינה (הלכות הלוואה סימן לט ד"ה ובנתיבות).

מבואר שהתחייבות חוזית על הפסדים לא מחייב את הרווחים שנמנעו, אלא את הוצאות הקרן בלבד, אא"כ מפרש שישלם את ההפסדים שנמנעו. על כן יש לפרש בחוזה מפורש שהצד שיפר ישלם את הרווחים שנמנעו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל