פרשת נשא: האם מותר לישראל לעלות לברכת כהנים פתיחה בפרשת השבוע מביאה התורה את ברכת הכהנים, בה יברכו הכהנים את בני ישראל. חז"ל במספר מקומות הדגישו את החשיבות של ברכת כהנים, ובמסכת סוטה (לח ע"ב) הם כתבו, שהקב"ה מתאווה לברכתם של הכהנים. נחלקו הראשונים האם בשביל שהברכה תתקבל יש עניין שהכהנים יהיו צדיקים, או שמא כל הברכה תלויה בקב"ה בלבד. א. הרמב"ם סבר (תפילה ונשיאת כפיים טו, ז), שזה לא משמעותי אם הכהנים צדיקים או לא, והכל תלוי בברכת הקב"ה: "ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו." ב. ספר החינוך (מצווה שעח) חלק על דברי הרמב"ם, וסבר שקבלת הברכה כן תלויה ברמה הרוחנית של הכהנים, וככל שהם יהיו צדיקים יותר, כך הברכה תשפיע יותר: "כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות, כי בכח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו". כמובן שגם הוא סובר, שבסופו של דבר הברכה נובעת מהקב"ה, אבל יש משמעות לרמה הרוחנית של הכהן. בעקבות פסוקי ברכת הכהנים שמופיעים בפרשה, נעסוק בשאלה האם מותר לישראל לעלות לברך את הכהנים. כפי שנראה, דיון זה משליך על השאלה, האם אבות יכולים לברך את בניהם בברכת כהנים, כאשר הם חוזרים מבית הכנסת בשבת בערב. מעמד הכהנים מעמדו של כל כהן כקדוש היה נכון בזמן בית המקדש, אז לא היה ספק בקדושתם של הכהנים, כפי שאומרת המשנה בקידושין (ד, ד – ה), שבשביל לבדוק האם כהן הוא 'מיוחס' (ויכול לעבוד בבית המקדש, ולזכות בזכיות הכהונה) היו בודקים את אבותיו. במידה וגילו שהם נשאו כפיים, עבדו בבית המקדש, היו בסנהדרין וכדומה, אז גם הכהן מצאצאיהם שבדקו נחשב מיוחס. הספק אודות מעמדם של הכהנים, התעורר כבר בחזרה מגלות בית ראשון (עיין כתובות כה ע"א, קידושין עט). החשש היה שמא במהלך הגלות, התחתנו הכהנים עם נשים הפסולות להם (גרושה, זונה וכו'), ופסלו את עצמם מהכהונה, או שאנשים קראו לעצמם כהנים למרות שהם לא (עיין למשל יביע אומר אבה"ע ז, ט שדן במקרה כעין זה). א. הגמרא במסכת כתובות (כד ע"ב) מביאה מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים, האם כהן שאוכל תרומה יכול לעלות ליוחסין ולשאת כפיים. כלומר, האם במידה ויש כהן שאוכל תרומה (ששייכת כמובן לכהנים), זאת ראייה מספיקה בשבילנו לומר שהוא אכן כהן בוודאי, ויחולו עליו כל דיני הכהונה, כמו הזכות לעלות לברכת כהנים. לדעת ר' יהודה במידה והוא אכל תרומה, זה מספיק בשבילנו כדי להעלות אותו ליוחסין, ולקבוע שהוא כהן. ואילו לדעת חכמים לעומת זאת, זה לא מספיק. ב. לאחר מכן הגמרא מביאה ספק נוסף בכיוון ההפוך. האם כהן שנושא כפיים אפשר להעלות אותו ליוחסין, ושיאכל תרומה מהתורה. למסקנה כותבת הגמרא, שגם לדעת ר' יהודה שכפי שראינו לעיל סובר שמעלים מתרומה ליוחסין, אפשר שמנשיאות כפיים ליוחסין הוא יודה לשיטת חכמים שלא מעלים. לעומת זאת הגמרא מעלה אפשרות הפוכה, שגם לדעת חכמים שסוברים שלא מעלים מתרומה ליוחסין, אפשר שדווקא בנשיאות כפיים הם כן יודו לשיטת ר' יהודה שמעלים, ובלשון הגמרא: "מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין? תיבעי למאן דאמר מעלין (= ספק זה גם לר' יהודה), הני מילי תרומה דעון מיתה היא (= אכילת תרומה היא עוון חמור, לכן אם הוא מעיז לאכול בתרומה, ככל הנראה הוא באמת כהן), אבל נשיאות כפים (שרק) דאיסור עשה – לא, או דלמא לא שנא (או שמא לא משנה, וגם מנשיאת כפיים יעלו)? תיבעי למאן דאמר אין מעלין (= ספק זה גם לדעת חכמים), הני מילי תרומה דמיתאכלא בצנעא (= תרומה אוכלים בשקט, ולכן הגיוני שהוא שקרן, ולא נעלה מתרומה ליוחסין), אבל נשיאות כפים דבפרהסיא (וכולם רואים שהוא עולה לדוכן), אי לאו כהן הוא כולי האי לא מחציף אינש נפשיה (= מכך שהוא בפרהסיא נושא כפים כנראה שהוא כהן), או דלמא לא שנא (= או שמא לא משנה)?" עלייה לדוכן אם כן כפי שראינו הגמרא מעלה אפשרות, שר' יהודה סובר שלא מעלים מנשיאת כפיים לאכילת תרומה, כי זר שעולה לדוכן עובר רק על איסור עשה. על איזה עשה הוא עובר? נחלקו בכך הפרשנים:
- רש"י (ד"ה דאיסור עשה) פירש, שהחובה על הכהנים לברך נלמדה מהפסוק 'כה תברכו'. ממילא נגזר, שמי שלא כהן אסור לו לעלות לדוכן ולברך. אמנם יש כלל בגמרא, שכאשר לא כתוב בפירוש את האיסור, אלא רק לומדים אותו מציווי חיובי לא עוברים על לאו אלא על איסור עשה. למשל במקרה שלנו, לא כתוב בפירוש שאסור לישראל לעלות לברכת כהנים, אלא מכך שרק הכהנים צוו לעלות ולברך ברכת כהנים, ממילא האיסור לישראל לעלות ולברך הוא איסור עשה ולא לאו, ועל כך מדברת הגמרא.
- בשערי תשובה (או"ח קכח, ב) הביא אפשרות נוספת בשם ההפלאה להסביר, כיצד ישראל שעולה לדוכן עובר על איסור עשה. בניגוד לדעת הריטב"א (בסוכה), לדעת ספר חרדים לא רק על הכהנים יש מצווה לברך, אלא גם על הישראלים יש מצווה להתברך.
ממילא מסיק ההפלאה, שכאשר ישראל עולה לדוכן לברך – הוא לא יכול להתברך (כי בשביל להתברך צריך להיות מול הכהנים) והוא מבטל מצוות עשה של קבלת ברכה מהכהנים, וזה האיסור עשה שאליו התכוונה הגמרא, ובלשונו: "ועיין בספר ההפלאה בתשובות שם שכתב בשם ספר חרדים שיש מצות עשה על הישראל שיתברך וכוון שהוא זר ועולה לדוכן אינו מתברך כדאמר לקמן עם שאחורי הכהנים." הקושי בפירושו הוא, שהגמרא לא אומרת שהעולה מבטל עשה, אלא עובר על איסור עשה.
- החזון איש (אבה"ע ב, טז) כתב, שכאשר הישראל עולה לדוכן הוא כאילו מכריז על עצמו ככהן שלא כדין. ידוע שיש מצווה לקדש את הכהנים ולא את הישראלים ('וקדשתו'), כאשר ישראל עולה לדוכן, הוא מקדש את עצמו שלא כהוגן, ועובר על הציווי לקדש את הכהנים בלבד, ולא את הישראלים (לאו הבא מכלל עשה).
דברי ר' יוסי במסכת שבת אם כן עד כה ראינו בפשטות, שאסור לישראל לעלות לברכת כהנים. אמנם לכאורה, דין זה נסתר מהגמרא בשבת (קיח ע"ב). הגמרא בשבת מביאה מספר דברים בשם ר' יוסי, אחד מהם הוא: "אמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן, אני עולה." לכאורה עולה מלשון הגמרא, שלמרות שמעמדו של ר' יוסי היה ישראל, הוא היה עולה לברכת כהנים בציווי חבריו, וקשה, שהרי כפי שראינו לעיל בגמרא בכתובות, אסור לישראל לעלות לדוכן לברכת כהנים, אז כיצד ר' יוסי אמר שהוא היה עולה לדוכן לברך?! א. אפשרות אחת לתרץ, שאין כוונת ר' יוסי לומר שהוא באמת היה עולה לדוכן אם חבריו היו אומרים לו, אלא שהוא כל כך סמך/ציית לדברי חבריו, שהוא היה עושה אפילו דברים גדולים בשביל חבריו. כדוגמא לגודל ההתמסרות לדברי חבריו, הוא אמר שהוא היה עולה לדוכן, וכך ביאר התוספות רא"ש במקום (ד"ה אילו): "דבר גדול הייתי עושה בשבילן". ב. אפשרות שניה הביא בתורה תמימה (נשא ו, כג) בשם רבינו ירוחם. הוא טען, שיש לגרוס אחרת בדברי הגמרא. לפי שיטתו ר' יוסי אומר 'יודע אני שאיני ראוי לעלות לדוכן', ולא כגרסתנו 'יודע אני שאיני כהן'. לפי פירוש זה, חבריו של ר' יוסי מבקשים ממנו לעלות לדוכן לדרוש, ואף על פי שהוא יודע בעצמו שהוא לא ראוי לדרוש, משום כבוד חבריו הוא עולה. לפי שיטתו ר' יוסי בכלל לא בירך ברכת כהנים, וברור למה אין סתירה בין דברי ר' יוסי, לגמרא במסכת כתובות. ג. התירוץ הקשה מבין התירוצים ובו נעסוק, מופיע בתוספות במקום (ד"ה אילו). התוספות הביאו את דברי ר"י שתמה על דברי הגמרא, מה ר' יוסי מתפאר בכך שהוא היה עולה לדוכן בציווי חבריו?! הרי חוץ מאיסור ברכה לבטלה שלדעת התוספות הוא רק מדרבנן (ר"ה לג ע"א ד"ה הא), אין בכך שום איסור, אז מה הרבותא בדבריו?! על דברי התוספות תמהו רבים, שהרי כמו שראינו לעיל, יש גמרא מפורשת בכתובות, שישראל שעולה לדוכן עובר באיסור עשה, אז מדוע ר"י אומר שהוא לא מבין איזה איסור יש בכך?! בוודאי שיש בכך איסור! נאמרו בקושיה זו מספר תירוצים:
- הרמ"א (או"ח סי' קכח, א) כתב לתרץ, שאולי האיסור לעלות לברכת כהנים נוהג רק במידה וישראל אחד עולה לברכת הכהנים, אבל כאשר הוא עולה עם כהנים אחרים, אין בכך איסור עשה. למעשה הוא נשאר בצריך עיון. גם המשנה ברורה במקום (ס"ק ו) כתב, שלדינא הסכימו האחרונים, שגם אם הישראל עולה עם כהנים נוספים לדוכן, עדיין יש בכך איסור עשה.
- הפני יהושע (כתובות כד ע"ב ד"ה בגמרא) תירץ, שכל האיסור על ישראל לעלות לברכת כהנים ולברך, נהג רק בזמן בית המקדש, שבירכו ברכת כהנים עם שם השם המפורש, אבל בשאר המדינה אין בכך איסור עשה, אלא רק ברכה לבטלה. לכן אומר ר"י, שהוא לא יודע איזה איסור יש בכך חוץ מברכה לבטלה, כי באמת בגבולין אין בכך איסור.
- תירוץ נוסף בשם הב"ח (קכח, א). הוא סובר שבאמת ר' יוסי עלה לדוכן, אבל הוא גם לא בירך את ברכת הכהנים, וגם לא הרים את כפיו בצורה שהכהנים מרימים. אם כן מה ר' יוסי בא לחדש בכך שהוא עלה לברכת כהנים?! הרי הוא לא עשה כלום מהברכה!
הב"ח כותב, שלמרות שאנשים היו תמהים על מעשיו, ומוציאים עליו לעז שהוא עולה לדוכן למרות שהוא לא כהן ועובר על איסור עשה, מפני כבוד חבריו שביקשו ממנו, הוא הסכים לסבול את הביזיונות והחשדות, ובלשונו: "וצריך לומר דר' יוסי לא קאמר אלא לעלות לדוכן ולעמוד לשם בלא שישא את כפיו כלל ואף לא לברך יברכך וגו' וליכא (= ואין בעיה בכך) אלא מפני הרואים שיוציאו עליו לעז לומר דעובר על איסור עשה, וכדי שלא יעבור על דברי חבריו עולה לדוכן ונושא עליו הלעז." ברכת האבות למעשה המסקנה העולה מרוב המפרשים, שאכן אסור לישראל לברך ברכת כהנים. אמנם לפי זה צריך עיון על מנהג העולם, שבחזרה מבית כנסת בשבת, ההורים סומכים ידיהם על בניהם ומברכים אותם ברכת כהנים, וכפי שהביא בסידורו רבי יעקב עמדין (הנהגת ליל השבת): "מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל השבת אחר התפילה או בכניסה לבית, שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים במיוחד, שאין בכחם להמשיך שפע במעשיהם… אבל גם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם ונכון הוא. ומניחים ב' ידיהם על ראשיהם כמו שמצינו בכל המברכים…" אפ כן כיצד ההורים בכל זאת מברכים? לכאורה היה מקום לומר, שכל האיסור הוא רק לברך ברכת כהנים בזמן התפילה, אבל במידה ומדובר בזמן אחר, אין בכך איסור. אך הביאור הלכה דחה תירוץ זה, שהרי נוסח התפילה הוא רק מדרבנן, וברכת כהנים בירכו עוד לפני שהתפללו, וגם כבר אז היה אסור לומר ברכת כהנים סתם, לכן אי אפשר לומר שהאיסור נוהג דווקא בזמן התפילה, אם כן כיצד יש ליישב את מנהג העולם? נאמרו בכך מספר תירוצים:
- הביאור הלכה (או"ח קכח ד"ה דזר) לאחר שהביא את הקושיה תירץ, שלדעת הב"ח שראינו לעיל, האיסור לשאת כפיים הוא רק בתנאי שמרימים את הידיים כמו הכהנים, לכן במידה והאב מברך את בנו בלי שהוא מרים את ידיו, אין בכך איסור. לפי פירוש זה של הביאור הלכה, ההורים צריכים להיזהר כאשר הם מברכים את בניהם, שלא לעשות את צורת ידי הכהנים.
בדומה לכך מופיע בתורה תמימה (נשא ו, כג), שהביא מעשה בשם הגר"א, שכאשר הוא היה מברך מישהו בברכת כהנים, הוא היה מניח על ראשו רק יד אחת, וכל האיסור הוא רק כאשר מניחים שתי ידיים (אם כי קשה לסמוך על סיפור להלכה).
- תירץ שני שכתב הביאור הלכה, שברכת כהנים היא מצווה מדאורייתא, ולהלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה (או"ח ס, ד). כאשר ההורים מברכים את בניהם בברכת כהנים, הם מכוונים (אפילו שלא ביודעים) שלא לברך ברכת כהנים ממש כמו הכהנים, אלא כסתם ברכה, בכהאי גוונא אין איסור לומר ברכת כהנים, וכן כתב גם בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל א, סי' יג).
שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה שעוד אנשים יקראו[1]… [1]מצאת טעות? רוצה לקבל כל שבוע את הדף למייל, לחלק את הדף במקומך, או להקדיש לע"נ? מוזמן: [email protected]
