שאלה:
האם יהודי יכול להשקיע בעסק של מסעדות לא כשרות ? באם לא יכנס לשם רק ישקיע ?האם משנה שהוא ישקיע וחצי מהרווח מגיע מדברים שהם לא טריפה כמו שתיה וכיוב
והוא מקבל לא כל הרווח אלא חלק
תשובה:
שלום וברכה
חנויות שמוכרים בהם דברים שאסורים בהנאה וודאי שאסור לסחור בהם שהרי הוא נהנה מדברים שאסורים בהנאה: בחניות של מקדולנס כמדומני שמוכרים שם בשר בחלב, ובשר וחלב שנתבשלו ביחד, אסורים בהנאה, (ואף שהבשר אינו בשר כשר, מכל מקום דעת הרבה פוסקים שבשר שהוא מבהמה טהורה, אף שלא נשחט כדין ואסור לאוכלו משום איסור נבלה, אם בישלו בחלב אסור בהנאה, וכמו שיתבאר במקורות), ולכן אסור להשקיע בחניות של מקדולנס וכדומה.
ובעניין חנויות שמוכרים מאכלות אסורות שאינם אסורים בהנאה: יש איסור לסחור במאכלות אסורות, ולדעת הרבה פוסקים זהו איסור דאורייתא, וגם במקרה שהיהודי אינו מוכר בחנות ואף פעם אינו מגיע לחנות, גם דעת הפוסקים שאסור לסחור במאכלות אסורות, ולכן מי שעדיין לא קנה חנויות כאילו וודאי שאסור לו לקנות, (ומי שכבר קנה ויש לו הפסד מרובה, לפעמים אפשר להתיר, וצריך לדעת בדיוק את המקרה, ולכן ישאל שאלת חכם).
ובעניין מסחר דרך האינטרנט: כמובן שלפי מה שכתבנו שיש איסור לסחור במאכלות אסורות גם כשאינו מגיע לחנות ואינו בא במגע עם האוכל, אסור גם כן לסחור דרך האינטרנט. אמנם ראה בהרחבה בשו”ת יביע אומר (ח”ח יו”ד סי’ יג) שכתב להתיר שותפות ברשת מלונות שיש להם מלונות רבים גם בחו”ל שיש שם מאכלות אסורות, מהטעם שאין כל אפשרות ליהודי לעסוק בזה בפועל. וראה עוד בשו”ת מנחת יצחק ח”ג סי’ א’ אות יא. וע”ע שו”ת משנה הלכות ח”ה סי’ קב. וראה עוד כאן. אבל שוב כל זה לא נוגע לנושא שלך בחנות פרטית מסוימת.
מקורות
בשו”ע יו”ד סי’ פ”ז מבואר שבשר שנתבשל ביחד עם חלב אסור בהנאה. אמנם מבואר שבשר מבהמה טמאה שבישלה עם חלב מותרת בהנאה, ובעניין בשר נבלה של בהמה טהורה שנתבשלה בחלב נחלקו בזה הפוסקים אם אסורה בהנאה או לא דעת הרמב”ם בפירוש המשניות (כריתות פ”ג) שמותר בהנאה, אמנם עיין בפמ”ג בפתיחה להלכות בשר בחלב שהביא שדעת הרשב”א ועוד הרבה פוסקים שאסור בהנאה, (ועיין בחזו”א יו”ד סי’ כ”ב), ומכיון שאיסור דאורייתא הוא ודעת הרבה פוסקים שאסור בהנאה ודאי שצריך להחמיר שאסור בהנאה, ובפרט בנידון שלנו שבלאו הכי יש איסור משום סחורה במאכלות אסורות וכמו שיתבאר.
בשו”ע יו”ד סימן קי”ז מבואר שאסור לעשות סחורה במאכלות אסורות ונחלקו הראשונים אם הוא איסור דאורייתא או איסור דרבנן, ולפי הדעה שהאיסור הוא מדרבנן, סיבת האיסור הוא משום שיש חשש שמא יבא לאכול, ולפי סברא זו, אם אדם קונה חנות ואינו מגיע לשם אף פעם, וכל העובדים שלו הם גויים, מותר לו למכור מאכלות אסורות, אמנם לפי הדעה שסוברת שאסור מדאורייתא לסחור במאכלות אסורות, לדעה זו אסור גם באופן שאין חשש שיבא לאכול, ועיין בפתחי תשובה סק”ו שהביא בשם החת”ס שכתב שמכיון שדעת רוב הראשונים והאחרונים שהוא איסור מדאורייתא, צריך להחמיר ולא לסחור גם כשאין חשש שיבא לאכול. ועיין בדרכי תשובה ס”ק י”ז שהביא שי”א שאפילו לדעה שאסור מדרבנן, לא פלוג רבנן ואסרו בכל מקרה גם כשאין חשש שיבא לאכול, אמנם עי”ש שכתב שיש חולקים בזה עי”ש. ומכיון שאיסור דאורייתא הוא כנ”ל, אין להקל בזה, אמנם מי שכבר השקיע את כספו ויש לו הפסד ממון צריך לדון כל מקרה לגופו, וצריך לשאול שאלת חכם.
