שאלה:
לגבי כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה.
ראיתי ביביע אומר שכתב שאומרים זאת דוקא כאשר לא ידע כלל שיכול להיות קפידא בדבר, אבל אם ידע אין זה נחשב. והביא את הנודע ביהודה שכתב מטעם זה שסומכים על דעת השואל לומר עד היכן הכניס את הכף. ומה שאמרו מילתא דלא רמיא וכו' זה דווקא כשלא ידע כלל, כמו שוחט שלא למד הלכות שחיטה, בזה אומרים מילתא דלא רמיא וכו.. ובזה סמך להתיר אשה שראתה דם על עד ואמרה שלא הרגישה, שסומכים עליה.
שאלתי היא, עד היכן אנו צריכים לדקדק באימרה זו? וכי נניח שאדם לא ידע שצריך לשים קודם דפנות קודם לסכך, האם בדיעבד לאחר שבנה הסוכה, למד את ההלכה שיש להקדים הדפנות לסכך, ועכשיו הוא אומר ברי לי ששמתי את הדפנות קודם הסכך, האם הוא לא נאמן לומר כך? האם הוא לא יכול לסמוך על זכרונו בזה? וכן אפשר לתת אלף דוגמאות אחרות. לכאורה יוצא שבדברים שאדם לא בקי בהלכה לגביהם ועשה משהו הקשור אליהם, אם בירר וראה שעשה בסדר, לא יכול הלכתית לסמוך על זכרונו שאכן עשה בסדר? יש כאן פתח מאוד מורכב שעלול להוביל לכפייתיות דתית..
אשמח לתשובתכם.
תודה
תשובה:
שלום רב
אתה נוגע בנקודה חשובה, אבל אין ספק שאתה צודק.
הנושא של מלתא דלא רמיא עליה דאיניש נאמר רק בדברים שאכן צריכים שימת לב מדוקדקת, כמו בהרגשה בבדיקת עד שזה דבר עדין שצריך הרגשה, או בדיקה שצריכה חורים וסדקים, שאם סתם קינחה כדי לדעת אם נגמר המחזור היא לא זוכרת אם עשתה לעומק ובעיון כמו שצריך בהפסק טהרה וכו'. אבל מה שלא צריך שימת לב מיוחדת, ברור שאדם רשאי לסמוך על זכרונו.
מה פירוש המשפט
דבר שלא מוטל על האדם הוא לא נותן ליבו לקיימו, כלומר גם אם הוא ביצע את המעשה הוא ידקדק בו לעשותו כראוי כיון שזה לא מוטל עליו.
השאר תגובה