בס"ד
שלום רב
הארחות שבת: "אפילו לא בישל המאכל כל צרכו, הרי זה חייב משום מבשל אם הביאו לדרגה כזו שאפשר לאוכלו על ידי הדחק. שיעור בישול זה נקרא מאכל בן דרוסאי'…" (ארחות שבת, עמוד ו')
השאלה היא מהו השיעור הזה בדבר לא נוזלי שנאכל כמות שהוא חי.
למשל: עגבניה, תפוח, טוסט עם גבינה וכו'. האם הכוונה היא:
* שמיד שהוא מגיע לחום יד סולדת זה בחינת ה'בן דרוסאי' שלו לענין בישול מינימאלי שיש בו כבר עבירה על בישול בשבת (חו"ח)?
* או שמא גם בו דרגת 'בן דרוסאי' היא רק כשהוא מגיע לשליש / מחצית דרגת הבישול שאתה מעונין שהוא יגיע אליה?
תודה רבה ותבורכו
תשובה:
שלום רב
מהות הבישול גם בדבר שנאכל כמות שהוא חי, הוא שהבישול משביח את המאכל ומקנה לו טעם אחר. ברור שתפוח עץ חי ותפוח עץ אפוי אלו שני מאכלים שונים. ממילא מאכל בן דרוסאי יהיה כאשר התכלית הזו הגיעה לחצי או שליש בישולה. החימום לבד מהווה שבח רק בנוזל. וכ"כ במנוחת אהבה לרבי משה לוי עמ' שיב.
מקורות:
איתא בגמ’ (שבת מ’ ע”ב): “תנו רבנן, מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפיג צינתן. רבי יהודה אומר, מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, וסכה לבנה קטן, ואינה חוששת. איבעיא להו, שמן מה הוא לתנא קמא, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא, רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא, שמן אף על פי שהיד סולדת בו מותר, קסבר תנא קמא, שמן אין בו משום בשול, ואתא רבי יהודה למימר, שמן יש בו משום בשול, והפשרו לא זה הוא בשולו, ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר, שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא, שמן אף על פי שאין היד סולדת בו אסור, קסבר שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא רבי יהודה למימר, הפשרו לא זהו בשולו, ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר, שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא, איכא בינייהו כלאחר יד”.
בגמ’ לא נתבאר, מהו טעמם של הסוברים שאין איסור בישול בשמן. הרמב”ם (שם ה”ג) פוסק: “המבשל על האור… דבר שאינו צריך בישול כלל פטור”. מפרש המגיד משנה: “פשוט הוא, ונלמד ממה שנחלקו שמן אם יש בו משום בשול אם לאו, מכאן שדבר שאינו צריך בשול, אין בו בשול לדברי הכל”[2].
רבי עקיבא איגר (בהג’ לאו”ח סי’ רנ”ד מג”א ס”ק י”ג) מפרש שלדעת הרמב”ם, בישול תפוחים אינו אסור מן התורה. למדנו מדבריו, שמפרש בדעת הרמב”ם, שאפילו דבר המשתבח ע”י הבישול, אין בו איסור בישול, אם היה ראוי גם ללא הבישול (וכך הביא באגלי טל אופה סי’ י”ט ס”ק ט’ מספר מנחת כהן). וכך יש להוכיח מדברי מרכבת המשנה (שם), שכתב: “כל שהוא נאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בשולי עכו”ם, והוא הדין לענין שבת. והרי לענין בישולי עכו”ם הדין הוא, שכל דבר שניתן לאוכלו בלא הבישול, אף שהבישול משביחו, אין בו איסור בישולי עכו”ם.
אבל המשנה ברורה (בשעה”צ סי’ שי”ח ס”ק קי”ד) כתב על דברי הרמב”ם: “פשוט לענ”ד דהיינו דבר שאינו משתבח כלל ע”י הבישול, ולאפוקי פירות וכה”ג שהוא משתבח ע”י הבישול. ותדע, שהרי מוכח בגמ’ (שבת מ’ ע”ב) דמים יש בו משום בישול. והרי מים ג”כ שותה אותו כשהוא חי [ויש לדחות קצת, דמים לא עדיף כמו פירות – עי’ מג”א בסוף סי’ רנ”ד לחד תירוצא]”. וכ”כ האגלי טל (אופה סי’ י”ט ס”ק ח’)[3].
וכך סובר גם הריב”א המובא באור זרוע (ח”ב סי’ ס”ב): “כתב ריב”א… ירקות שנאכלין כשהן חיין, כגון כרישא ולפת, וכן פירות האילן, כגון תפוחין ושאר פירות, אע”פ שנאכלין כשהן חיין, יש בהן משום בישול, שהרי מתמקמק טעמם ומשתנה לטעם אחר כשהם מתבשלין. ואע”ג דלענין בישולי עכו”ם אמרינן – כל דבר שנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי עכו”ם, משום דבשולי עכו”ם דרבנן, אקילו בהו רבנן, אבל לענין שבת לא שנא. דהא חמין אמרינן במסכת ע”ז דאין בהם משום בשולי עכו”ם, והכא כדברי הכל משמע דמים יש בהם בישול, והמבשלו חייב חטאת”.
לפמשנ”ת מסתבר, שהנחת מלפפון חמוץ ליד קוגל חם, אינה נחשבת לבישול לכולי עלמא (עכ”פ מדאורייתא), שהרי טעמו של המלפפון אינו משתבח ע”י החימום.
