שלום כבוד הרב יש לי שאלה
אם יהודי קיבל על עצמו קבלה מסויימת/הבטיח משהוא לה' וזה דבר שאינו קשור לתורה או מצוות,ובכללי זה לא נחשב נדר מה שהוא קיבל על עצמו מבחינת דין תורה,והיהודי רוצה להפסיק עם הקבלה/הבטחה שהוא הבטיח האם יש דבר מסויים שהבן אדם צריך לעשות כי בכל מקרה זה לא כל כך מכובד כזה
ועוד שאלה,אם יהודי מסתובב עם שני אנשים,אחד מהם גוי ואחד מהם יהודי שהוא לא שומר מצוות,האם מותר ליהודי לדבר עם חבר שלו על תורה וכו,ובכך גם הגוי ישמע אתזה?
כי שמעתי שאסור ללמד גויים תורה,ויש פעמים שיש חברים ששואלים שאלות בנושא של דת ויש חבר נוסף שמבחינת ההלכה הוא לא נחשב יהודי
ועוד שאלה אחת,אם גוי שואל שאלות ביהדות וזה מעניין אותו האם מותר לענות לו עלזה?
יש איזה חבר אחד שאני מכיר שלא מזמן הוא אמר לי שהוא לא נחשב יהודי,אמא שלו נוצרייה ואבא שלו יהודי,האם מותר לענות לו על שאלות ביהדות?
תשובה:
שלום רב
1. כל הבטחה שנאמרה בלשון מחייבת דינה כנדר, גם אם זה לא קשור לתורה ומצוות, ויש צורך בהתרת נדרים.
2. מותר לדבר דברי תורה עם יהודי כאשר הגוי שומע את שיחתם, כיון שהדברים אינם נאמרים לו בדוקא. שאלה זו מאוד מצויה לגבי עובד זר הנוכח עם הזקן בו הוא מטפל בכל סעודות השבת והחג ולעיתים גם מלווה אותו לשיעורים בבית הכנסת.
3. מותר לענות שאלות טכניות נקודתיות או ענינים שנוגעים גם לגוי. למשל כל עניני האמונה או מצוות שבין אדם לחברו נוהגים גם בגוי.
מקורות:
2. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קלב) דן, האם מותר לאדם ללמוד תורה בקול רם כאשר יושב באותו המקום גוי השומע דבריו ויכול להטות אוזנו ללמוד הימנו תורה. והעיר דהדבר מצוי בליל הסדר, כאשר האב ובני משפחתו מסובים לשולחן הסדר ומספרים ביציאת מצרים והמשרתת הנכריה יושבת עמהם. וכתב, דהדבר פשוט, דהא דאמר רב אמי "אין מוסרין ד"ת לגוי" זהו דוקא כאשר כוונתו ללמדו, אבל כאשר כוונתו ללמד לבניו והנכרי שומע מאליו אין בכך כל איסור. (ולפי זה יש להקל בזה רק במשרתת וכדו' שאין כוונתו לשתפה בלימוד ההגדה, אבל אם הזמין הגר את הוריו הגויים להסב עמו לשולחן הסדר יש להחמיר בזה לכאורה). והביא ראיה לדבריו, מהא דמצינו בדברי חז"ל דטבי עבדו של רבן גמליאל היה בקי בתורה, אף דקיי"ל דאסור לאדם ללמד תורה לעבדו הכנעני (ראה רמב"ם הל' עבדים פ"ח הל' יח). וע"כ, דמאחר שלא לימדו להדיא אלא שהיה שומע מה שלימד לתלמידים אין בכך איסור.
מיהו הקשה באגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צ), אף אי נימא שאין בכך משום "אין מוסרין ד"ת לגוי" כיון שאין כוונתו למוסרם לו, מ"מ הרי לגוי אסור להאזין לדבריו, שאף הוא מוזהר שלא ללמוד תורה, וא"כ מדוע לא נאסר הדבר משום "לפני עיור לא תתן מכשול".
וכתב לחדש, דאף איסור זה נאמר רק כשכל תכליתו לזמן האיסור לחבירו, אבל כאשר עושה דבר המותר לו עצמו וע"י כך מאפשר לחבירו להכשל באיסור, אינו בכלל לאו זה, דהוא עושה לעצמו ועל חבירו מוטל להזהר שלא יכשל.
והנה, מה שהוכיח באגרות משה מהא דטבי עבדו של רבן גמליאל תליא לכאורה בבאורי האחרונים לדברי הירושלמי (כתובות פ"ב הל' י): "אסור לאדם ללמד עבדו תורה". (ומקשינן): "לא כן אמר רבי זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה מז' קריות". (ומשני): "תיפטר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי".
ונחלקו המפרשים בביאור דבריו: בפני משה כתב: "שלמדו רבו כטבי עבדו של רבן גמליאל ומנהג עבדים נהג בו, אבל מתניתין קתני שיצא מבית הספר, דמשמע שנהגו בו מנהג בנים". ומבואר מדבריו דמותר ללמד תורה לעבד, אלא שלא כדרך הבנים הלומדים בבית הספר.
בשו"ת יוסף אומץ (סי' לג) פי', "כטבי – שעבד כשר היה ובכהאי גוונא לא אסרו". אולם בקרבן העדה פי', "כטבי – שהיה לומד רבן גמליאל עם תלמידיו ושמע טבי, וזה נמי כלומד מאיליו". והיינו ממש כדברי האגרות משה, אבל לפירוש הפני משה ויוסף אומץ אין כל הוכחה.
