1. לכאורה משמע מלשון המחבר שהוא סובר כדעת קצות החושן בסימן מ' ואם כן קשור מה טעמו של נתיבות המשפט?
2. לשיטת נתיבות המשפט – האם שייך קניין אודיתא באמירה בינו לבין עצמו?
תשובה:
שלום רב,
מדוע הינך סבור שיש ראיה מדברי השו"ע כדעת הקצוה"ח? כוונת הנתיבות דווקא בהודאה גמורה שאין הוא יכול להשתמט ממנה מצד הודאת בעל דין, רק הודאה כזו יכולה לחייב אותו גם כקנין. והמחבר לא דיבר דווקא בהודאה גמורה. (ראה סי' פא סעי' ח' חילוק בין הודאה סתם להודאה גמורה).
לכאורה באמת אין כל הבנה שאדם יוכל להתחייב באודיתא כשאין שום עדים. הרי כל מהות הקנין אם בכלל יש קנין זה רק מתבסס על הודאת בע"ד, כלומר, כשיש הודאת בע"ד זה יכול לחייב אותו גם כקנין. אבל אם אין הודאת בע"ד אין בסיס לקנין כלל. לכן כוונת הנתיבות ל'אתם עדי', דהיינו שאין צריך דוקא לומר אתם עדי כמבואר בסי' פא שרק עי"ז יש הודאת בע"ד אחרת הוא יכול לטעון טענת השטאה, אלא גם בהודאה גמורה אז אין צריך לאמירת אתם עדי, וגם זה מחייב אותו כהודאת בע"ד, וממילא יכולה לחייב אותו גם בקנין אודיתא.
האם תוכלו להתייחס בפירוש לשאלה השניה?
אני חושב שהתייחסתי מפורש בנושא: לענ"ד גם לשיטת הנתיבות לא שייך קנין אודיתא באמירה בינו לבין עצמו.
האם יש ראיה מהשו"ע (סימן מ' ס"א) שסובר קנין אודיתא?
או אולי החידוש שאפשר להתחייב גם ללא מעשה קנין, ולא שיש קנין מחודש הנקרא 'אודיתא'?
והאם הוא הדין באודיתא ני ים פסולים כגון חש"ו קרוב או קטן
לכאורה כך מפרשים כל הפוסקים שסוברים שאודיתא זה רק הודאת בע"ד, את דברי הרמב"ם בסי' מ'.
אכן כן גם חש"ו אינם מספיקים לאודיתא. למעשה הכל תלוי בדיני הודאת בע"ד המפורטים בסי' פא. כל הרעיון של קנין אודיתא לדעת הפוסקים הללו הוא שבמצב של הודאת בע"ד שאין הוא יכול לחזור בו כלל, זה עצמו יכול ליצור קנין. אבל אם אין הודאת בע"ד. כל הבסיס לקנין אודיתא נשמט.
השאר תגובה