מתנצל על השאל הארוכה, אבל בימים האלו של חודש אלול תמיד יש לי מחשבה שמעסיקה ותי ביחס להסתכלות על ימים אלו, אני שאלתי הרבה שאלות אבל לכולם עיקרון דומה ואשמח אם ההיתיחסות תהיה באופן כללי.
ביחס ללימוד ספרי מוסר ובכלל על איך יהודי אמור להתנהל מבחינה אמונית ומחשבתית- האם נכון יהיה לומר שלא כדאי לאדם מסוים(צעירים,וכו) ללמוד בספרי מוסר מסוימים ( גם כאלו ואולי במיוחד של גדולי ישראל ומקובלים גדולים), שעלולה לגרום לו בגלל חוסר ידע וחוסר בגרות להסתכל על העולם במבט של טוב- ורע שכר- ועונש ומכניסה אותו למבט "מיסטי" על החיים,לא לכל אדם ובמיוחד לאדם צעיר, יש את היכולת לעשות את ההבחנה בין מה שכתוב בספר לאיך מקיימים את זה בהדרגה בחיים של כל אחד ואחד. מה גם שלא כל אחד בנוי לדרגות כאלו.
אדם שרוצה להיות יהודי מאמין ולשוב בתשובה שלמה אבל מתוך ראייה ומתן מקום לכל החיים-איך ניתן לעשות זאת ועל ידי אילו ספרים? כי בשעה שכשקוראים ספרי מוסר שכביכול אמורים להיות האידיאל של כל יהודי ויהודי – ובפועל מתקבלת (אולי לא בכל המקרים-אבל אני שואל את זה כי נתקלתי בכמה מקרים של אנשים כאלו) תוצאה של אדם מפוחד שלא יודע מה האיזון הנכון ואיך להתייחס לזה בצורה הנכונה.שכאילו רק תורה זה מה שחשוב ואין עוד מקום לעוד דברים כשזה לא למטרת עבודת ה' ושגם אם יחיה כל חייו לא יכופר לו על מה שחטא.
איפה האיזון הנכון בין יראת ה' ויראת החטא וכל מעשיך יהו לשם שמיים, לבין המצב של חיים בריאים מבחינה נפשית והנהג בהם מידת דרך ארץ?
איך ניתן לדעת שאדם בשביל הזהב כמו שאומרים על דרך האמצע והוא מאוזן מבחינה רוחנית, לבין מצב שאדם לוקח את זה למקומות קיצוניים והחשש הוא אמיתי ולא סתם ממקום של אי איזון פנימי – אני שואל איפה בדרך עצמה ניתן להבחין כי ברור שלפי התוצאה גם ניתן לדעת, אבל בשעת מעשה כשאדם בא לטוות לעצמו דרך במיוחד עכשיו בימי חודש אלול, איך ידע שזה בא ממקום נכון ולא ממקום של קיצוניות והחמרה מיותרת? או אפילו לא מיותרת- אבל שלו במצבו ולחיים שלו לא כדאי לקחת את ההנהגות האלה וההסתכלות הזאת על העולם.כי כשאדם מסתכל על העולם במבט כזה אז בהכרח כל ההתנהגות שלו תשתנה וגם המחשבות.
אדם שכבר עסק בספרים האלו והוא מבחינתו מרגיש שזו האמת וזו המציאות והוא מרגיש על עצמו את דברי המוסר האלו כאמיתיים ושבאמת הכל נכון ומדבר אליו, איך ניתן להחזירו למסלול חיים "נורמלי" לא חלילה מתוך זלזול- אלא כי התוצאה של זה גורמת לו לחוסר חשק לעשות דברים מחשש שיחטא וכל מצב נראה לו כפוטנציאל לחטא?ואולי באמת בכל מצב אמורים לחפש את הפוטנציאל לחטא ולהישמר- אבל עד איזה רמה?
תשובה:
שלום רב.
אם הבנתי נכון, הנקודה העיקרית המטרידה אותך בכל העניין היא ההתנגשות החדה של קווי המיתאר של חיי התורה המושלמים עם חיינו אנו. ואכן, לצערנו הרב חיי היום יום של רבים – וגם של טובים – מאיתנו רחוקים מרחק רב ממתכונת החיים המושלמת שמתווה לנו התורה. לא זו בלבד שאנו מוצאים את עצמנו נכשלים שוב ושוב בדברים שידענו ורצינו להשתפר בהם, אלא שאנחנו לפעמים לא ממש מצליחים לראות את עצמנו משתלבים ומתאימים את עצמנו למסגרת המחייבת של חיי התורה. לשם כך נצטרך, לכאורה, לוותר על כל כך הרבה דברים – שחיינו, כך נראה לנו בכל אופן, לא יהיו חיים בלעדיהם.
ובכן, אם אכן הבנתי נכון את הבעיה, הבה ננסה להתקדם לנוסחה שתהיה קרובה אולי לפיתרון.
ראשית, כיהודים מאמינים, ברור לי וגם לך שהקושי הגדול הניצב לפנינו אינו נובע מחוסר התאמה של מערכת החיים האלוקית המורכבת מתרי"ג מצוות התורה – לחיים בשנות האלפיים. כולנו יודעים שבורא העולם ברא את עולמו מתוך כוונה שהחיים יתנהלו בו דווקא במתכונת המסויימת של התורה והמצוות. יתרה על כך, כשרצה הבורא לתת הזדמנות לברואיו לקנות לעצמם את הזכות להגיע לטוב הניצחי שהכין למענם, ברא עולם מושלם שהותאם בכל פרטיו להיות סביבת עבודה אופטימלית בה יוכלו הברואים לקיים את מצוות הבורא, ולזכות בכך לשכר שרצה להעניק להם.
העולם בו אנו חיים קיים רק בשבילנו, ולכן הוא המקום הטוב ביותר והמתאים ביותר לקיים בו את מצוות התורה בשלמות מקסימלית. לא יתכן מצב בו "אי אפשר" – במובן המוחלט של המילה – לקיים מצוות בשלמות בעולם.
מדוע אנו לא מרגישים כך?
אנסה להסביר נקודה זו בעזרת משל.
פעם אמר לי חבר: "לאחרונה סגרתי שתי עיסקאות חשובות, צפוי שתהיה להן השפעה גדולה על מצבי בשנים הבאות. בשני המקרים גלום בעיסקה הסכם שותפות רחב ומפורט, בשניהם סיכויי ההצלחה הגדולים אינם מאפילים על אחוז הסיכון הגבוה. האמת היא שבאחת העיסקאות אני ממש מהמר על כל הקופה. אם טעיתי ואני עתיד להכשל, חיי לא יהיו חיים. וראה זה פלא; בעיסקה בה הסיכון אינו רב כל כך השקעתי הרבה מאמץ וכסף בחתימת החוזה, התייעצתי עם עורכי דין ומומחים, החוזה עצמו נערך בידי עורך דין מפורסם שזה הוא תחום התמחותו ובין עשרות סעיפיו ביטחתי את עצמי כמעט על כל צרה שלא תבוא. לעומת זאת, ההסכם השני, שאין ערוך למכלול המחוייבויות הכלולות בו ולהיקף השפעתו על התנהלותי בשנים הבאות, נחתם על כוס יין במסעדה נהדרת על חוף הים".
אמרתי לו, "אני באמת מאחל לך הצלחה בעסקים, אבל הרבה יותר שמח מכך שהתארסת סוף סוף.."
אם היו נותנים לעורך דין לנסח חוזה שיקיף וימצה את כל פרטי הפרטים הכלולים בהסכם השותפות שאנו מכנים – נישואין – יש להניח שמי שהיה קורא את הנוסח המלא היה מוותר על כל התענוג. חיי הנישואין דורשים משני בני הזוג נכונות וזמינות כמעט בלתי מוגבלים, נפשית, רגשית ופיזית
במשך 24X7X365X120 (=24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, במשך 365 יום בשנה, לאורך 120 שנים טובות) הסיפור הזה עולה גם המון המון כסף ושעות עבודה, וזה עוד בלי לחשב את גידול הילדים המשותפים..
אף אחר לא מתחתן כך. מדוע? משום שנישואין אינם חוזה של שותפות עיסקית למטרות רווח כזה או אחר, מוסד הנישואין אינו מבוסס על תחשיבים ותשקיפים אלא על קשר!!! קשר עמוק, פנימי וחזק מאין כמוהו אותו מכיר כל מי שזכה להיות חלק ממנו. כשבונים חיים משותפים מתוך קשר שכזה – הכל אפשרי!!
נחזור לנמשל. כשאנו עומדים "מבחוץ", שקועים עד צוואר בחוויות, הרגלים וצרכים שאין ביניהם לבין הקדוש ברוך הוא ולא כלום, וחושבים איך נכניס לתוך סדר יומנו העמוס מידי עוד תרי"ג מצוות על פרטיהן ודקדוקיהן, וזה בלי לדבר על לימוד תורה וגמילות חסדים, זה נראה פשוט בלתי אפשרי.
אבל יהודי אינו עובד במפעל של בורא העולם, יהדות היא קשר מולד בלתי ניתן להפרדה בינינו לבין בורא העולם.
התנ"ך מלא בדימויים שונים שנאמרו לתיאור הקשר בין עם ישראל ככלל וכל יהודי בפרט ובין בורא העולם. ישראל נקראים בשמות כמו אם, אחות, רעיה, יונה, בנים, בכורים ועוד ועוד, בורא העולם מתואר כאב, כאח, כדוד, כרע (ר' צרויה) ועוד ועוד. חכמינו ז"ל קובעים כי "כל השירים [- הכתובים בתנ"ך] הם קודש. ושיר השירים- קודש קודשים"!! שיר השירים הוא כולו שיר אהבה עמוק המשורר על קשר האהבה הבלתי נתפסת שבין כנסת ישראל היונה-האחות-האהובה ודודה-האהוב- בורא העולם.
יהודי שחי מתוך תחושת שייכות וקשר לבורא העולם, והקשר הזה הוא בראש מעייניו, מרגיש כיצד כל מצוה מקרבת ומחברת אותו יותר ויותר לבוראו, ומיצר על כל הזדמנות שהחמיץ מכורח המציאות המחייבת אותו לעסוק גם בדברים אחרים, כמו אכילה ושתיה ובוודאי פרנסה או בילוי. הוא אינו מתמודד עם השאלה כיצד יכניס לסדר יומו את קיום המצוות, אלא להפך, כיצד יצליח לצאת ידי חובת זוטות הכרחיות כמו חובת השתדלות לפרנסה ושמירת בריאות הגוף והנפש בלי לפגוע במטרה העיקרית של חייו – עבודת השם. יהודי כזה רואה בכל ניסיון שמעמידים לפניו החיים, את הסכנה העצומה לאבד את היקר לו מכל – את הקשר עם אלוקים. הוא נזהר ללכת על חבל דק ולהשמר מכל מה שיכול להרחיק ולנתק אותו ממשאת חייו.
אבל, כמו במשל, בעל היוצא את הבית השכם בבוקר וחוזר אליו מאוחר בערב סחוט וטרוד מעמל יומו, בלי כל אפשרות פיזית או ריגשית להתעניין באשתו ובענייניה, בעל המציב את הקריירה שלו בראש סדר העדיפויות ובכל מקרה של התנגשות בין דרישותיה לדרישות הקשר הזוגי שלו הוא מכריע לטובת העבודה, וכשאי אפשר הוא מייחל רק לרגע שיוכל לחזור לעניינים "שלו" – יש לצפות שמהר מאד יזדקק לשרותיו של יועץ נישואין, אם לא של עורך דין.
אם אנו נסחפים אחרי מיליארדי הגירויים, האתגרים, החוויות, המטלות, היעדים וכו' וכו' שהעולם שסביבנו מפציץ אותנו בהם, אם אנחנו מציבים כיעד קרוב ומאתגר הצלחה כלכלית, למשל, ונסחפים אל מערבולת הדרישות שיעד כזה מחייב לעמוד בהם, תשומת הלב שלנו נתפסת. הקשר עם בורא העולם נזנח בצד ומחוסר השקעה, כמו כל קשר, הוא מתנוון ונחלש עד שהוא הופך להיות בלתי מורגש. תרי"ג ההזדמנויות לקרבת אלוקים, שרק אתמול הסעירו את ריגשותינו בכיסופים, הופכות להיות תרי"ג דרישות מעיקות לקיום מונוטוני של פעולות שאינן "מדברות" אלינו, ממש כאילו הוכרחנו לטפל בילדי השכנים..
למעשה: בימים אלו של חודש אלול המטרה אינה רק קיום מוקפד יותר של המצוות, אלא השקעה אמיתית בביסוס והעמקת תחושת הקשר הפנימי עם בורא העולם. לא לחינם נתנו קדמונים סימן לחודש אלול בראשי התיבות של הפסוק "אני לדולי ודודי לי". פסוק זה הוא תמציתו המזוקקת של החודש, התקרבות והתחברות לדודנו – אבינו מלכנו בורא העולם.
הנקודה העיקרית היא שהקשר עם הבורא יתפוס אצלנו מקום בראש סדר העדיפויות.
כל אחד יודע שקשה להגיע למצב בו מציאות זו מתבטאת בחיי היום יום, אבל אין להתייאש. עבודת ה' מתנהלת במסלול דומה למין סליל, קו היוצא מנקודה מרכזית אחת ומתמשך סביב עצמו במעגלים מתרחבים והולכים. אנו עושים את הדרך על הקו הזה, מבחוץ – פנימה. בתחילת הדרך המעגל שלנו רחב מאד ובתוכו כלולים דברים רבים, הנאות וצרכים, הרגלים ושאיפות שאינם קשורים למטרה המרכזית שלנו. אבל כיון שאנו מכוונים את צעדנו במסלול המדויק המוביל פנימה, אל נקודת המרכז של חיינו, אנו יודעים שעם הזמן יצטמצם המעגל ונוכל להיות ממוקדים יותר ויותר, קשורים ומחוברים יותר אל מה שחשוב לנו באמת ומשאירים מחוץ למעגל ההתעניינות את מה שלא.
החכמה היא לא לסטות מהמסלול. לא רק סטיה החוצה מוליכה אותנו הרחק מנקודת היעד שבתוכנו, גם אם ננסה "לחתוך" אליה פנימה ונסלול דרכים חדשות לא שקולות דיין, אנו עלולים לא להגיע.. רק התקדמות בלתי פוסקת, אך מדודה ומדויקת תוביל אותנו לשלמות של חיי קרבה וקשר עם בורא העולם שיותירו את כל השאר הרחק הרחק מאיתנו.
