תבעתי לדין תורה אדם שגזל אותי בסכומי כסף עצומים ובית הדין פסק שעליו להשיב את הכספים שגזל (לווה/הוציא במרמה) אך הנתבע לא החזיר שקל, לאחר שנתיים בית הדין הוציא עליו כתב סירוב חמור בו כתוב שחלים עליו כל הדינים הנוגעים למנודה ומוחרם.
שאלתי היא כדלהלן אותו אדם הוא בעל מפעל המייצר מוצרים שיש עליהם השגחה ומקבל תעודת כשרות גם מהרבנות וגם מגוף כשרות פרטי מפורסם, האם מותר לאותם גופי כשרות לתת הכשר ולעשות עסקים ואף לסייע (לולא התעודות כשרות הוא כמעט לא יצליח למכור את מוצריו) לגזלן שמסרב לציית לבית דין,
והוא מנודה ומוחרם? האם אוכל לפנות אליהם בדרישה שיסירו ממנו את ההכשר?
בתודה ובברכה
תשובה:
בזמנינו לא נהוג לנדות סרבן דין ומה שכותבים עליו "ודינו מבואר ביורה דעה סי' שלד" אינו לשון נידוי אלא רמז שהיו אמורים לנדות אותו.
לגבי ההכשר, אפשר להראות את כתב הסירוב לרבני הכשרות ולבקש מהם לשקול להסיר את ההכשר, אבל אין מקום לדרוש מהם לעשות כן.
מקורות:
לעניין נידוי לסרבן דין בזמן הזה עיין בספר סדר הדין פרק א אות לב.
מסתבר שיש שותפים נוספים במפעל חוץ מהסרבן-דין ואין מקום לקנוס את כל השותפים עבור חטאו של אחד מהם. בנוסף לכך, גוף הכשרות כנראה מקבל תשלום על מתן ההכשר ולא ברור אם אדם חייב להפסיד כסף כדי למחות ביד עוברי עבירה ובפרט עבירה שבין אדם לחבירו, עיין בשו"ע יו"ד סוף סי' שלד.
אדם שלא ציית דינא הוא עבריין פלילי ואסור לצרף אותו למניין ואסור לעשות איתו שום עסק, ויש אוסרים אף למול את בניו, ומוזר מאד הדבר שגופי כשרות פרטיים המקבלים כסף עבור מתן שירותי כשרות מסייעים לגזלן "המצפצף" על בית דין, ובכך הם שמים עצמם ללעג וקלס שהציבור יראה שביד ימין הם כותבים כתב סירוב על אדם וביד שמאל הם מעניקים לאותו אדם הכשר תמורת בצע כסף, גם אם נניח שהדבר מותר ע"פ הלכה[ומסתבר שזה אסור!], תמוה מאד שעד שיש הזדמנות לבי"ד להטיל סנקציה על סרבן דין הם נמנעים מלעשות זאת בגלל אינטרסים כספיים. והדבר יגרום לזלזול בבתי הדין, וזלזול בגופי הכשרות "המהודרים…" שאם הם לא מסוגלים להפסיד קצת כסף בעניין כזה מי יודע אם הם לא מכשילים את הציבור באכילת דברים מפוקפקים בעבור בצע כסף.
בשו"ע חו"מ סי' יא סעיף א מבואר שסרבן לדין מנדין אותו. היום לא מנדים, אבל גם אם היו מנדים, מותר לעסוק במשא ומתן עם המנודה, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שלד סעיף ב.
כמובן, שככל שיש צורך להחמיר על הסרבן כדי לאלץ אותו לשמוע לדין תורה, כל האפשרויות פתוחות, אבל אין מקום להחליט על פעולה מסוימת שאותה חייבים לבצע ולשפוט אחרים.
הלכה מפורשת היא בסימן של"ד "והמוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו וכן אסור להנותו יותר מכדי חייו".
ונתינת הכשר לבעל חברה/מפעל ודאי מהנה אותו הרבה יותר מכדי חייו, כיוון שבשל כך מוצריו נמכרים הרבה יותר וגורף הון.
תגובת כבוד הרבנים שליט"א מתבקשת.
סרבן דין חייב נידוי ולא חרם, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' יא סעיף א.
כאמור, היום לא מנדים, כך שלא חל נידוי בפועל. גם שאר עוברי עברה היה מן הראוי לנדות או להחרים ואעפ"כ מעניקים הכשר למפעלים שבעליהם עוברי עבירות.
אין הנדון דומה לראיה, בעלי מפעלים עוברי עבירה מצווה וחובה לקבור אותם,ולמול את בניהם, ולהכניס בניהם לתלמודי תורה על טהרת החינוך הטהור, משא"כ במנודה שאסור בכל אלו.
כל מטרת הנידוי/חרם היא הוקעה מהחברה היהודית/חרדית עד שיחזור מסורו, הענקת הכשר וע"י כך לסייע למנודה בעסקיו, היא ההפך הגמור מהוקעה.
כתבתי על בסיס מה שכתבתי בתשובה שלא מנדים בפועל אדם שאינו נשמע לבית דין, אלא כותבים שהיה ראוי לנדות אותו. לכן כתבתי שאף עוברי עבירות אחרים היה מן הראוי לנדות ואם כן שניהם הם באותה קטגוריה.
אני ראיתי כתבי סירוב שכתוב שם כהאי לישנא "דינו כמסרב לדין המבואר בשו"ע וכו' " ואף לשונות חמורים יותר.
כל זה רק היה מן הראוי היה לעשות? ולא באמת חלים עליו דינים אלו?
כך נראה לי. אין בלשון זה משמעות של הטלת נידוי, גם אינני יודע אם ניתן לנדות בכתב (כמדומני שיש תשובה של הג"ר אשר ווייס בעניין).
לפי הידוע לי כבר יותר ממאה שנה שבתי דין נמנעו לגמרי מלנדות ולא עושים כן אלא לעתים נדירות ביותר.
בשו"ת בנימין זאב סימן תי"ט כתב [הובא בספר סדר הדין הנ"ל] וז"ל "ומי שבורח ונשמט מהיות ציית דינא, עונשו רב וראוי לייסרו בסילוא דלא מבע דמה, דהיינו נידוי. והעוזרו ראוי להתלקות על העמוד, וה' האל הנוקם ינקום נקמת תורתו ממנו וממי שעוזר לו. קנאת ה' צבאות תעשה זאת וכל ישראל הכשרים יהיו מבורכים".ע"כ.
א"כ ברור שאף אם לא החרימוהו או נידוהו מחמת כ"מ סיבות [חשש מהמלכות וכו'] אסור בשפו"א לעזור וליתן הכשר לאדם שלא ציית דינא וראוי לנדותו.
לתת הכשר למוצר שאינו קשור עם פסק הדין, אינו בכלל סיוע, אלא הימנעות מלכפות לקיים פסק דין. סיוע הוא אם בית דין פסק שאסור לפלוני למכור מוצר מסוים וגוף כשרות מעניק לו הכשר על אותו מוצר ובכך מסייע בידו לעבור על פסק הדין.
בעל הבנימין זאב לא מדבר על סיוע לעבור על פסק דין ספציפי, [גוף כשרות שנותן הכשר על מוצר שבית דין אסר למכור, איננו יכול להתקרא גוף כשרות] מדובר כאן בהיבט עקרוני על סיוע לסרבן דין, ועל זה כותב שמי שעוזר לו ראוי להתלקות על עמוד וה' ינקום נקמתו ממנו.
בשו"ת שבות יעקב חלק ג' יו"ד סימן צז' בדבר אדם שחייב נידוי ושמתא ויש לו בת שהייתה נשואה ובעלה נפטר ללא ילדים והיא זקוקה לחליצה, ושאלוהו האם יש רשות לבי"ד לעכב החליצה עד שיקבל אביה לציית לבית דין. וענה שלכאורה נראה שפשוט שיכולים לעכב את החליצה, ומצטט מדברי הגאונים: אדם שנתחייב לחבירו בבי"ד וסירב ועבר על גזירות ב"ד כותבין לקהילות ישראל פלוני גזרנו עליו דין, וסרב ולא השגיח, והחרמנו אותו, שלא יתפלל בעשרה, ולא יזמן בשלשה, ולא תמולו לו בן, ואל תקברו לו מת, ותוציאו בניו מבית הספר, ואשתו מבית הכנסת, וחתכו ציצית שלו, ועקרו מזונותיו וכו' ע"כ.
ומסיק בסוף שאם החלוצה עצמה ג"כ הייתה במעל, ודאי לא לאפשר את החליצה, על אף שהחלוץ לא שייך לעניין, ועל אף שחששו חכמי הש"ס ראשונים ואחרונים לתקנת עגונות, ועל אף שע"פ קבלה אין לנפש מנוחה כל זמן שלא עשו חליצה.
א"כ לא נראה שראוי שיתנו הכשר.
השאר תגובה