ראובן קנה משמעון אתרוג ושילם לו על כך ושמעון הבטיח לו שיניח לו האתרוג לפני החג בבית הכנסת במקום פלוני. והנה כדבריו כן הי', וראובן אכן מצא האתרוג שם. ועתה התעוררה שאלה בפיו, אי יכול ליטול לצאת ידי חובתו עכ"פ ביום הראשון דבענין "לכם" היות ולא עשה קנין משיכה וכדו' כתקנת חכמים, שאין מעות קונות אלא בקניינים שתקנו חכמים. ואת"ל יקנה כעת בהגבהתו ונענעו, הרי אין עושין קנין ביו"ט?
נושאים לדיון:
א. האם תקנת חכמים עוקרת קנין כסף מהתורה בקניית מטלטלין
ב. קנין בדבר מצוה ביו"ט
ג. מטלטלין שהם צרכי מצוה נקנין במעות
ד. מסקנא דמילתא
האם תקנת חכמים עוקרת קנין כסף מהתורה בקניית מטלטלין
תשובה: במס' בבא מציעא (מז:) קיי"ל כר' יוחנן שאמר דבר תורה מעות קונות אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכה, והוא משום דחיישינן שיאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מהל' מכירה הל' ה') ובשו"ע (סי' קצ"ח סעי' א' ה').
ולפי"ז הקונה אתרוג במעות ולא עשה קנין משיכה והגבהה אין האתרוג נקנה לו, היות ולא עשה כתקנת חכמים שיקנה בקנין משיכה וכדו' ולא במעות. נמצא א"כ שאין יכול לצאת ידי חובתו (עכ"פ מדרבנן) ביו"ט ראשון דבעינן "לכם".
איברא דמ"מ יש לחקור בתקנת חכמים זו אי כוונתם היתה לבטל קנין המעות ושיקנה דוקא ע"י משיכה וכדו' ולא ע"י מעות ומשום שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה, או דילמא לא ביטלו כלל קנין מעות שהוא מהתורה, אלא רק הוסיפו עוד קניינים שלולא אותם קניינים לא יקנה מדרבנן משום חשש הנזכר אלא רק מהתורה.
והנפ"מ בזה הוא לנ"ד – אי נימא שביטלו קנין מעות לגמרי בקניית מטלטלין א"כ ודאי שלא יצא יד"ח ביום הראשון, אבל אם נימא שרק הוסיפו קנין ולא ביטלו קנין מעות מהתורה א"כ יש לדון שיצא יד"ח עכ"פ מהתורה ביו"ט ראשון.
ובזה נלע"ד להוכיח בפשטות שחכמים לא ביטלו קנין מעות כלל אלא רק תיקנו שלא יקנה בכסף לבדו. והראיה מהא שמצינו אופנים מסוימים שבהם קונין מטלטלין בכסף כמבואר בשו"ע שם. ומיניה נחזה דעיקר קנין כסף עומד מהתורה בכל עניין. וכן ראיתי בס' אבני מילואים (אה"ע סי' כ"ח ס"ק לג) שכתב כן בפשיטות, שחכמים לא הפקיעו כח המוכר שיש לו במעות וא"כ מדרבנן נמי יש לו למוכר קנין במעות. וכן הבין במישור בשו"ת ויען יוסף לר' יוסף גרינוולד (תרס"ד – בנו של ה"ויגד יעקב" אחיינו של ה"קרן לדוד" או"ח סי שפ"ב אות ח'), שלא עקרו חכמים לגמרי קנין כסף, דלענין כמה דברים שבקו לקנין כסף כדאיתא בעירובין (פא:) ובחולין (פג.) ע"ש.
קנין בדבר מצוה ביו"ט
אמנם אי נימא כהצד שעקרו חכמים לקנין מעות נצטרך לומר שהקנין יחול כשיגביהה הלולב או ינענעו. וע"ז נצטרך לדון איך שייך שיעשה כן, והא קיי"ל אין קונין ביו"ט, ואף את"ל שיקנה עכשיו ע"י משיכה או הגבהת האתרוג ע"י שמנענעו, הוי מצוה הבאה בעבירה, וא"כ נצא לדון במי שעבר והגביה או משך באופן האסור אי מהני לקנותו שיחשב "לכם", דמ"מ עבר על דברי חכמים שאמרו אין עושין קנין ביו"ט. ובזה יש לדון אם העובר על איסור דבריהם כדי לעשות מצוה מצוה דאורייתא נחשב למצוה הבאה בעבירה, או דילמא נחשב עכ"פ למצוה אף שעבר איסור דרבנן.
והנפ"מ בזה הוא לנ"ד שאם לא נחשב לדין מצוה הבאה בעבירה יצא י"ח מדין "לכם" אבל אי נימא דאין הקנין מועיל בעבירה ממילא לא קנה מצד המשיכה שהוא עיקר הקנין לתקנת חכמים. וע"ע במשנ"ב (סי' תרמ"ט ס"ק ג') מ"ש בשם הלבושי שרד.
אמנם אין צריך לכל זה היות ובמתני' (ביצה פ"ה) מתבאר שעכ"פ חל הקנין, וכמו שאמרו לא דנין ולא מקדישין וכו', וכולן שעשו שוגגין ובין מזידין בין מוטעין מה שעשה עשוי בשבת ואין צריך לומר ביו"ט, ע"כ. וכך פסק ברמב"ם סוף הל' מכירה (פ"ל הל' ז') וז"ל: המוכר או הנותן בשבת ואין צריך לומר ביו"ט אע"פ שמכין אותו, מעשיו קיימין כו' עכ"ל. ומבואר שהקנין חל ביו"ט אף אם עשה כן במזיד, וא"כ ה"ה נימא בנ"ד שאף שעושה הקנין כשמגביה האתרוג מ"מ שפיר מקרי "לכם" היות דעכ"פ חל הקנין. ורק שבזה י"ל לדון אם מכין אותו דאפשר שבמקום מצוה לא עונשין וצ"ב.
אך אמנם עי' עוד בזה במג"א (או"ח סי' ש"ו ס"ק טו) במה שהרחיב בענין מכירת חפצי שמים וכמ"ש בענין מכירת אתרוגים לצאת י"ח ביו"ט ראשון דמהני שהרי לא קונה לגמרי היות וצריך להחזירו, אבל לקנות ממש ממוכר אתרוגים או קניית שופר אסור אפי' שזה לצורך מצוה, ועי' ב"לבושי שרד" שם שביאר דכוונת המג"א שאינו קונה החפץ אלא המצוה וקונה ע"מ להחזיר עכ"ד. לכן שפיר מותר אף שאין קונין ביו"ט.
אמנם יש מקום לדון ולהתיר לעשות קנין ביו"ט באתרוג ע"י שמנענע ומגביה ומושך שיקנה לו גם לפי תקנ"ח, ואין כאן משום קנין ביו"ט, היות והוי דבר מצוה, ובמרדכי (הו"ד בב"י סי' תקכ"ז) כ' דאסור ליתן דבר מתנה לחבירו ביו"ט ושבת אא"כ לצורך מצוה, ע"כ. וא"כ י"ל דה"ה בנ"ד שהוא לצורך מצוה שפיר שרי אפי' שעיקר הקנין נעשה עכשיו בשעת המצוה.
וגדולה מזו ראיתי למה שכתב הנשר הגדול בפירוש המשניות להרמב"ם (סוכה פ"ג מי"א) שסיים שם וז"ל: ומותר לתת מתנה ביום טוב עכ"ל. הא לך מפשטות לשונו שם, שאין בכך איסור ואפילו אינו לדבר מצוה, שהלא סתם בזה, ואף שמתחילה איירי לענין עצם המצוה של לקיחת לולב שהי' בגדר לכם וכתב שמהני ע"מ להחזיר. מ"מ כשסיים וסתם דבריו בלשון הנזכר, משמע שהוא בכל אופן שרי.
וזה צ"ע ממ"ש בסוף הלכות מכירה (פ"ל הל' ז') – שהמוכר או הנותן מתנה בשבת ואין צריך לומר ביו"ט אע"פ "שמכין אותו" וכו' ע"כ. דמשמע שיהי' אסור לתת מתנה ביו"ט שהרי אמר "מכין אותו". ודוחק לומר מהא שכתב, "ואין צריך לומר ביו"ט"- שביו"ט מותר לתת מתנה ולמכור, ומה שכתב אע"פ שמכין אותו, קאי על ענין השבת. דא"כ לא הי' לו לכלול יו"ט עם שבת יחד וצ"ע. (וע"ע בס' שדי חמד מערכת כללים מערכת ה' פאת השדה סי' י"ד ד"ה ולי).
עוד יש להבין דאם באמת פסקינן שאין נותנין מתנה ביו"ט ואפי' לצורך מצוה, א"כ איך מקנה אחד לחברו האתרוג ביו"ט ראשון בקנין מתנה ע"מ להחזיר, וכמו שכתב השו"ע או"ח סי תרנ"ח סעיף ד'. שמהני היות ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ע"כ. והא מ"מ קנין הוא, שאם לא כן איך יוצא ידי חובתו מדין "לכם".
אלא שבזה נצטרך לומר כמ"ש המג"א (או"ח סי' ש"ו ס"ק טו) וכנ"ל, דיש לחלק בהכי, שבמתנה ע"מ להחזיר אינה מתנה גמורה אלא ע"מ להחזיר, לכן אין נחשב לעשיית קנין ביו"ט וכמו בקנה ממש ממוכר אתרוגים. וצ"ב.
אלא שמדבריו יש לדקדק שבאופן שנותן לו במתנה הוי קנין ואסור, אם לא שנאמר שבדבר מצוה שרי וכמו שכתב שם בהמשך דבריו. וזה דלא כדעת הרמב"ם בפי' המשניות כנ"ל.
והנה הי' נראה להוכיח דעת מרן השו"ע כדעת הרמב"ם מהא שכתב בסי' תרנ"ח (סוף סעיף ג') "שאם נתנו לו במתנה יצא" (ואיירי שם על יו"ט ראשון). ומוכח מדבריו שאין בעיה קנין ביו"ט וסתם בזה כהרמב"ם. אלא שמ"מ יש לדחות שבדברי השו"ע אין ראיה לכל יו"ט אלא אפשר כאן שהוא לדבר מצוה וכמו דאיירי שם. ואזיל לשיטתו מה שכתב להביא בב"י (סי' תקכ"ז) את דברי המרדכי שבדבר מצוה עושים קנין ביו"ט.
מטלטלין שהם צרכי מצוה נקנין במעות
אלא שבזה י"ל שבאמתאף ע"י קנין כסף לחוד נחשב לגדר "לכם" ושפיר יכול לצאת בו יד"ח אף ביום הראשון, והוא עפ"י הא דאיתא במסכת חולין (דף פג.) בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפילו שור שווה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר – כופין אותו לשחוט; לפיכך, אם מת – מת ללוקח, אבל בשאר ימות השנה אינו כן, (דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח. רש"י). לפיכך, אם מת – מת למוכר. ומפסיד הדינר רש"י. וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' קצ"ט סעיף ג') דיש זמן שמעות קונות שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה וכמו בבשר בד' פרקים בשנה ואלו הן ערב יו"ט אחרון של חג וכו' ע"כ וע"ז כתב הרמ"א ד"יש מי שכתב" (מהרי"ל מנהגים ליקוטים אות לב') דה"ה הנותן מעות על יין לקידוש בערב שבת דקנה, דכל כה"ג העמידו דבריהם על דין תורה ע"כ. ובס' קצות החושן שם (ס"ק ב') כתב דה"ה פרוטה לנחתום על חלת לחם ולשבת דקנה כיון דמקדשין נמי על הפת ע"ש.
ולפי"ז י"ל גם בנ"ד ששילם על האתרוג למוכר עבור האתרוג קנהו אף שלא עשה שום קנין אחר המועיל שזהו דבר מצוה מהתורה ועדיף טפי מיין לקידוש ופת דאפשר לקדש עליה בדיעבד וכמ"ש בקצוה"ח. ולפ"ז א"ש דאין בעיה לעשות קנין ביו"ט כדי שיכנס לרשותו והוי שפיר "לכם".
זאת ועוד י"ל דבלא"ה גם באופן שלא עשה עדיין קנין המשיכה וכדו' שתקנו חכמים הוי שפיר מקרי "לכם" מה"ת. היות ובטור (חו"מ ריש סי' קצ"ח) כתב לפסוק כדברי ר' יוחנן וז"ל: דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין כו' לפיכך משקיבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם קידש בהם את האשה מקודשת, וחכמים תקנו שלא יהיו מעות קונות עד שיגביה וכו'. וכאן צ"ב למאי האריך הטור בזה וכתב הנפ"מ בכך שמעות קונות מהתורה בקידש אשה והא בלאו הכי חכמים עקרו לקנין מעות ותקנו משיכה. אלא צ"ל שבא להורות בזה שאף שפסקו כר' יוחנן מ"מ כשקנו עכ"פ במעות והמוכר הלך וקידש בהם אשה מקודשת דמעות אלו שלו מן התורה. ושו"ר ראיתי ב"בית חדש" שהרגיש בזה וכתב כן בקצרה שהטור כתב ענין זה לומר שזה יהי' הנפ"מ בין ר"ל לר' יוחנן – שלר"ל לא תהי' מקודשת, ולר"י מקודשת מהתורה ע"ש. (וזה עוד ראיה להנ"ל שחכמים לא עקרו קנין מעות לגמרי אלא הוסיפו ותקנו קנין משיכה בזה)
ואם אחרת יקח לו הי' נראה לעניות דעתי דיש לקיים המקח בידו ושפיר מקרי "לכם" אפילו מדרבנן ויוצא יד"ח ביו"ט ראשון. דב"בית יוסף" שם, כתב לחדש מדעתו הרחבה שבאופן שהתנו שתגמר קנייתם במעות, מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו, וכדאמרינן (קדושין כו.) גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא ויקנה קנה. וכמ"ש בסי' ק"צ סעיף ח' עכ"ד.
וא"כ י"ל דה"ה בנדון דידן שנתן לו הלוקח מעות וידע שלא יעשה קנין המועיל על כך דהלא לא נתן לו המוכר את האתרוג, אפשר דהוי כמו שהתנו ביניהם וכעין מ"ש בביאור דין זה בהגהת דרישה ופרישה (אות א') דאף אם התנה המוכר בתחילה דהמעות המכירה יקנה, כיון שקנה סתם ודאי הסכים לתנאי וכאילו התנה הלוקח דמי, ע"ש.
והנה אף שבדרכי משה (אות א') כתב בתחילה להסתייג מדברי הבית יוסף וכתב דאין להשוות לקנין בקרקע שיכולים להתנות אם רוצים לקנות בכסף גם במקום שרגילים לכתוב שטר דמועיל קנין כסף. דיש לחלק דבקרקע הוא רק מנהג, משא"כ בקנין מטלטלין בכסף הוא תקנ"ח שלא יקנה, ולא פלוג חכמים וכו'. מ"מ סיים שם וכתב: שהדין דין אמת וטעמו מאחר שתקנו חכמים לטובת הלוקח והוא אומר אי אפשי בתקנ"ח כגון זו שומעין לו כן נראה לי, עכ"ד. ושכן פסק להדיא בסוף סעיף ה' (בשם ב"י) ועי' סמ"ע שם (ס"ק יא). אמנם בש"ך (ס"ק י') כתב לחלוק על דין זה וכ' שאינו דומה כלל לסי' ק"צ בענין קנית קרקע בכסף, דהתם מדינא קונה כסף או שטר אלא שבמקום שכותבים שטר לא סמכה דעתיה והיכא דסמיך סמיך, משא"כ הכא כיון דתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג, וע"ש שהביא ראיה מהש"ס לדבריו. אמנם כבר בקצות החושן (ס"ק ג') כתב לחזק דברי הבית יוסף והרמ"א והוכיח כן מגמ', ויסודו הוא – דכל מקום שהוי קנין לענין אחד מהני ליה תנאיה שיהי' מועיל וה"ה בקנין כסף ע"ש.
מסקנא דמילתא: ראובן הקונה ד' מינים רק ע"י קנין כסף שפיר יכול לנענע לכתחילה ביו"ט הראשון ויוצא בזה ידי חובה ושפיר מקירי "לכם". וכן אין בזה ענין של איסור קנין ביו"ט ולית דין צריך בשש.
