ת"ר: הנשאל לחכם וטימא – לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר – לא ישאל לחכם ויתיר.
א)כיצד תקף הדין הזה לגבי שאלות באתר דין?
ב)אם יש בעיה וכו.. האם מועיל לפטור אותה על ידי כוונה שלא לקבל את התשובה בתור פסיקה
תשובה
א. אין שום הבדל בין אם שואלים את הרב בפניו או בטלפון או דרך מכתב או דרך האינטרט הדין תקף בכל מקרה.
ב. לכאורה נחלקו בזה הפוסקים אם אדם יכול לעשות תנאי שלא לקבל את הפסק של הרב, (אבל אין הכרח ויכול להיות שלדעת כולם מותר וכמו שיתבאר במקורות), ונראה שאדם שאינו תלמיד חכם, אינו ראוי לו להתנות כך, שהרי כשבא לשאול את שאלתו הוא אינו יודע מה הצדדים לאסור ומה הצדדים להתיר ואינו בקי באותו נושא, ואם כן אני לא מבין בכלל איך אדם מחליט לעצמו שהוא מכוון לא לקבל את הפסיקה בתור פסק, למה שלא יקבל את דבריו? הרי הוא אינו יודע את ההלכות, ואין לו שום ראיה או טענה כנגד דברי הרב, ומפני מה אינו רוצה לקבל את הוראתו?
ואם כוונתו של האדם לשאול כמה וכמה רבנים עד שימצא איזה רב שיתיר לו, הוא צריך לדעת שאם יש לך איזה רב שבכל הפסקים אתה הולך כמוהו, אז מותר לך גם ללכת כמוהו בכל הפסקים שהוא פוסק לקולא, אבל אדם שהולך מרב לרב לשאול כדי למצוא איזה רב שיתיר לו, ובכל פעם הוא מוצא רב אחר שיתיר לו, על אדם כזה אומרת הגמרא במסכת יבמות שהוא נקרא רשע.
אמנם באדם שהוא תלמיד חכם וכשיש לו שאלה הלכתית, יש לו כמה צדדים וסברות למה לאסור ולמה להתיר, ויש סברות שברור לו שהם לא נכונות, והוא בא לדבר עם הרב על השאלה שלו, ודאי שיכול להחליט לעצמו שאינו מקבל את הפסק של אותו רב בעיניים עצומות, אלא הוא בא לשמוע את הטענות של הרב ואם הוא יחדש לו סברות שישכנעו אותו, או שיהיה לו איזה ראיה או ידיעה שהוא לא ידע קודם אז הוא יקבל את פסקו, ואם לא יהיה לו ראיה אלא הוא יאמר לו סברא שלאדם הזה נראה כסברא מופרכת, אז הוא ילך לברר אצל רב אחר.
מקורות
ובתלמיד חכם שיש לו ספק ובא לשאול את הרב נראה שמותר לו לכווין מראש שאם הנימוקים של הרב יהיו מופרכים בעיניו לא ישמע לו, שהרי כל מה שאמרו חז"ל שחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר זה רק כשבא לשאול הלכה למעשה, אבל כאן הוא אינו שואל הלכה למעשה אלא הוא שואל בדרך לימוד איזה צד מהצדדים שלו נכונים והוא בא לקבל הסכמה לאחד מהצדדים שלו ולא הוראה למעשה, ואף שאין הכרח בדברינו, ואפשר אולי לדחות סברא זו, מ"מ וודאי שאפשר לצרף את דעת היד שאול שלדבריו וודאי שמותר להתנות כן אפילו כשבא לשאול בדרך הוראה למעשה. וגם לדעת החולקים יתכן שמותר וכמו שנתבאר.
ובפרט שיש לצרף את דברי הערוך השולחן ביו"ד [שם] שכתב שהרמב"ם והטור השמיטו דין זה, מפני שבזמנינו כמעט כל הפסקים אינם מסברות של רבנים אלא הם פוסקים על פי דעתם של הדורות הקודמים או שמביאים ראיות מדבריהם, ובמקרה כזה ודאי שאם רב אוסר והרב השני מביא ראיות מפורשות שלא כדבריו, מבואר להדיא בפוסקים ביו"ד שם שאפשר לשמוע לדברי הרב השני, וכל מה שאין שומעים לדברי הרב השני, הוא רק כשהם חולקים בסברות, שזהו דבר שלא כל כך שכיח בזמנינו עכ"ד.
