וראה בשו"ת שואל ומשיב ((מהדורה א ח"ג סימן קסב.)) שהביא משו"ת יריעות האוהל שלא רק בערב רגיל יכול לפטור את עצמו מערבותו לאחר שהגיע הזמן והאריך לו את זמן הפרעון, אלא אף בערב קבלן הדין כן .
אמנם בשו"ת מהרשד"ם ((חלק חו"מ סימן קכא ד"ה תשובה)) כתב "גם אין לפטור לראובן מטעם שהאריך הזמן ללווים שהרי כתב הריב"ה סי' קל"א ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו בפני עדים שיתב' חובו וכו' עד והאריך לו הזמן אי' הערב נפטר בכך ולא הביא חולק ורבנו ירוחם ז"ל כתב ג"כ זה בשמו נמצא שלא זכה ראובן מטעם זה גם כן".
וכן מבואר בשו"ת מהרש"ך ((חלק ב סימן קא.)) שכתב בתוך דבריו לגבי גדר שעבוד הנכסים של הלוה למלוה והביא ראיה שהשיעבוד עדין ישנו גם בהארכת הזמן וז"ל "והטעם הוא דכל זמן שלא נתפרע השטר, השעבוד שנשתעבד במקומו עומד, ומנא אמינא לה מהא דכתב הטור חושן משפט בסימן קל"א בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל בתשובה ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרו בו בפני עדים שיתבע ממונו מהלוה ואם לא יפטר מהערבות ולא רצה המלוה והאריך הזמן ללוה אין הערב נפטר בכך ואין צ"ל בקבלן שתובע למי שירצה שאם האריך המלוה ללוה זמן הפרעון לא נפטר הקבלן בכך וכו' ומה שכתב בעל התרומות שיראה מדברי הראב"ד שהוא חלוק בדין זה ופליג על סברתו, אינו אלא דווקא לענין שיכול הערב לומר למלוה הוציאני מן הערבות ואם רצה להאריך זמן ללוה ונשתדפו נכסי הלוה אחר כך לאו כל כמיניה לתבוע מן הערב כיון שהתרה ומיחה בו שלא יאריך זמן ללוה אמנם אם לא התרה ומיחה באריכות הזמן והמלוה האריך זמן ללוה ואחר כך נשתדפו נכסי הלוה גובה מן הערב דכל אנפין שוין דלאו כל כמיניה דערב לומר ולטעון על המלוה כיון שבשעת הגעת זמן הפרעון הכתוב בשטר היו נכסים מזומנים ללוה והיית יכול ליפרע ממנו את הוא דאפסדת אנפשך שלא נתפרעת ממנו ואני לא נתחייבתי רק עד זמן הגעת הפרעון הכתוב בשטר וכו'" עכ"ל והוא במפורש שלא כדעת החכם צבי.
יתירה מכך כתב המהרש"ך ((חלק ב סי' קנ"ו.)) "אבל מכל מקום יראה דאפשר דמכל מקום לא פליג הראב"ד ז"ל (הסובר שאי אפשר לגבות מהערב) אלא בערב שאינו ערב קבלן כיון שדינו על הלוה תחילה יש מקום לומר שתועיל התראתו שיגבה ממונו מן הלוה אבל בערב קבלן שדינו הוא שתובע למי שירצה ובזמן שירצה" וכיון שסתם ערבים כיום יורדים לערבות על דעת קבלנות הרי פשיטא שלכו"ע אינם יכולים לטעון קים לי, כיון שבזה לא מצינו שהמהרנ"ח והחכם צבי חולקים, וק"ל.
אולם באמת אף בדעת הרמב"ן המחמיר שהערב אינו יכול להשתמט מערבותו לאחר זמן הפרעון, מכל מקום מצינו בדברי הרבינו ירוחם (סוף נתיב ה') שהביא מהרמב"ן עצמו "ובלבד שיהיה מדעת הערב ולא באונס" והביאו הראנ"ח (סי' ס') ע"ש, ומשמע מהראנ"ח שהכוונה בדברי הרבינו ירוחם הוא שכל כמה שהערב לא ידע בשעת הארכת הזמן מהדבר נחשב שלא מדעתו והוי כאונס ובפרט אם הלוה נעלם וא"א לתובעו בב"ד, ולכאורה בזה אין נפקותא בין קבלן לערב.
ובטעם הדבר נראה שאף הרמב"ן מודה שהארכת זמן ההלואה נחשבת כעין הלואה חדשה, אלא שבאופן שהערב יודע מכך ולא מוחה במלוה, סובר הרמב"ן שהדבר היה מונח כבר בשעת ההלואה שאם ירצה להאריך את הזמן יעשה זאת, והרי בדרך כלל זמן הפרעון הוא דרישת המלוה שלא יהיה יותר מאוחר, שהלוה הרי ודאי רוצה כמה שיותר לאחר את הזמן, ומשום כך נחשב כאילו הערב מרוצה מעצם ההלואה ללוה, והזמן אינו מתנאי ההלואה מחמת הלוה, ולכן כיון שעל אותם המעות היה כבר שטר אין זה בדין של שטר מוקדם, ולכן גם כן מועילה הערבות שנחשב כערב בשעת מתן מעות וכד', אך אם הערב אינו מודע להארכת הזמן, הרי לא נעשית כאן הלואה מחודשת על דעתו ולכן סובר הרמב"ן שלא יכול לתבוע הערב.
