ובטעם החולקים על הרמב"ן וסוברים שהערב פטור, נראה שיש בזה שני טעמים, שמדברי הבית יוסף משמע שטעמו הוא משום שהמלוה פשע בכך שלא גבה חובו מהלוה "ואיהו דאפסיד אנפשיה" וכפי שכתב "ובאותו זמן היית יכול לגבות חובך ולא גבית כו'", וכן משמע מדברי הגר"א (סק"ד) שהביא שמקור דעת החולקים הוא מהמבואר בשולחן ערוך ((בסימן קיא סעיפים יב-יד.)) שלוה שמכר חלק מקרקעותיו וחלקם השאיר תחת ידו אלא שהמלוה אינו יכול לגבות מהקרקעות שנשארו תחת יד הלווה מחמת פשיעתו כגון שסילק שעבודו מהם אינו גובה מלקוחות ובסעיף יד כתב שאם זה היה מחמת התרשלות שלא גבה החוב שיכול לגבות מהלקוחות וסוברים הפוטרים בנדון דידן הוא שמכיון שהתרה במלווה לא נחשב שנתרשל אלא כפושע ((ואמנם בכנסת הגדולה (סימן קיא) שכתב לחלק בין ערב שחייב אף כשפשע המלוה, לבין לקוחות שפטורים כשפשע, ועוד כתב שהארכת הזמן נחשב להתרשלות ולא לפשיעה, וכן כתב בגדולי תרומה שער לה סימן יג ומכל מקום מבואר מדבריהם שסברת הפוטרים את הערב הוא משום שהארכת הזמן נחשבת לפשיעה וכן משמע משו"ת בעי חיי ח"א סימן נ"ב ד"ה ומכלל.)).
וטעם שני בדבר הוא מה שכתב החכם צבי הנ"ל וזה לשונו "ולענין אם להחולקים על הרמב"ן צריך דוקא להתרות הערב במלוה או אפי' בלא התראה כיון שהאריך הזמן הערב פטור נלע"ד ברור דאפי' בלא התרה בו פטור הערב לשיטה זו דכיון דס"ל דכל עיקר חיובו אינו אלא עד הזמן ההוא והחיוב קשור ואגוד בזמן שע"י כן יכול להתרות בו שיגבה בזמנו א"כ ממילא משמע דאפי' בלא התרה בו פטור שהרי לא נשתעבד לו אלא עד הזמן ההוא ועליה דמלוה רמיא להודיע להערב אם יתרצה ואפשר דאפי' ריצוי בפירוש לחוד לא סגי אלא צריך קנין כערב שלא בשעת מתן מעות שהרי השיעבוד ההוא שנשתעבד הערב בשעת מעשה כבר חלף הלך לו דאי ס"ד השיעבוד והחיוב הראשון קיים אף לאחר הזמן שקבעו האיך יכול הערב לכפות המלוה שיגבה בזמנו כיון שעדיין שיעבודו קיים אף לאחר הזמן וז"ב וכן מוכח בביאור מדברי מהראנ"ח ז"ל שם" עכ"ל.
ומבואר, שאין הטעם מחמת פשיעה של המלוה, אלא שהערב ערב לו עד הזמן שכתוב בשטר, וכמבואר היטב בדבריו, ואם כן אין צריך הערב להוכיח שבזמן הפרעון היה ללוה לשלם כיון דאינו משועבד היום.
ונראה שכטעם זה נקט הט"ז שכשבא לבאר מי הם החולקים על הרמב"ן כתב שהם הרא"ש והטור שהביא השולחן ערוך ((סי' קלא סעיף ג.)) לגבי ערב שרואה שהלוה מבזבז את נכסיו שיכול לתבוע מהמלווה שיוציאו מהערבות אפילו כאשר עדיין לא הגיע זמן הפרעון, וכתב הט"ז "כי לא נתרצה להתערב בשבילו אלא על אותו הזמן וא"כ לגבי מלוה נמי יכול לומר דאין אדם משתעבד יותר ממה שהתנה בפירוש עד אותו הזמן ואע"ג דרבינו כתב סברא זו נגד הלוה אפשר דרבותא קאמר דאע"ג דאין המלוה תובעו ס"ד דהוה כמו תוך זמנו קמ"ל" ((והגם שיתכן שלדעת הט"ז צריך הערב להתרות במלווה אין זה חולק על עיקר דבריו של החכ"צ, ולדעת הט"ז יתכן שכל שלא התרה ממשיך השיעבוד של הערב ולדעת החכ"צ פקע השיעבוד בזמן של הפרעון, עכ"פ מדברי שניהם נראה שאין טעם החולקים על הרמב"ן מטעם פשיעה אלא ששוב אינו משועבד יותר].)).
וכן מבואר משו"ת מהראנ"ח ח"א סי' ס' דדעתו כסברת החכ"צ שאין צריך התראה של הערב אלא כל שהאריך המלוה הזמן נפטר הערב, דכתב דהחולקים על הרמב"ן הם הרא"ש והטור כמ"ש הט"ז וכן משמע דנקט החכ"צ דהחולקים הם הרא"ש והטור וכשיטת הט"ז.
ובשו"ת עטרת שלמה (((להגרש"ש קרליץ זצ"ל) ח"א סימן סא.)) כתב שהחכם צבי מדבר רק באופן שהאריך את הזמן ללווה וקבע לו זמן פרעון חדש, שאינו יכול לגבות ממנו באמצע כמבואר בסימן עג סק"ה בש"ך, אבל אם לא קבע לו זמן פרעון שאינו יכול לגבות באמצע גם להחכם צבי אין הערב נפטר.
אלא שלכאורה דבריו נסתרים מדברי החכם צבי עצמו, שהרי כפי שנתבאר כל סברת החכם צבי היא שכל שיעבוד הערב אינו אלא עד הזמן הכתוב בשטר ולאחר זמן זה לא השתעבד כלל, ואם כן מה הנפקותא כשבא המלוה לגבות חובו שנה לאחר הזמן אם היה יכול לגבות כל זמן זה או שלא היה יכול לגבות חובו, ולא משמע מדבריו שכוונתו דעל ההלואה החדשה לא השתעבד.
וראיתי מי שכתב שאפילו אם תבע המלוה את הלוה זמן קצר אחרי מועד הפירעון דעדיין שיעבודו של הערב קיים כיון דזהו זמן סביר שהמלוה תובע חובו כל זה נכלל בזמן שיעבודו של הערב אבל אם עבר הזמן יותר מדאי אין הערב משתעבד.
נמצינו למידים שלדעת הפוסקים החולקים על הרמב"ן מטעם פשיעה א"כ צריך התראה של הערב או יתכן דמהני ג"כ אם המלוה האריך הזמן ללוה בפירוש (ולא רק נתרשל ולא גבה) שייחשב איהו דאזיק אנפשיה, אך לכאורה להפוסקים הנ"ל צריך שיהיה ברור שבזמן הפירעון יכול היה לגבות מהלוה ועתה אינו יכול.
משא"כ לשיטת המהראנ"ח והחכם צבי לעולם אין הערב משתעבד אחר זמנו גם ללא פשיעת המלוה, אך יתכן שכל שעבר פרק זמן סביר אחר זמן הפרעון נחשב עדיין לזמן הפירעון לגבי שיעבודו של הערב.
