אישה שהרתה לכהן שלא במסגרת נישואין – האם הילד כהן?

הרב זאב ליטקה
כ' חשון ה'תש"פ

שאלה:

כהן הבא על הפנויה והוליד ממנה בן . האם הבן מתייחס אחר אביו לכהונה . או חישינן דנבעלה לאחר ?
האם יחול על הכהן דין וכבדתו לכל דבר דבקדושה . נשיאת כפיים ? עלית ראשון ? או כיון דשביק היתירא ועביד איסורה לא שבקינן ליה ?
יפוצו מעינותיכם חוצה .
בברכת התורה ולומדיה

תשובה:

שלום רב,

לדעת רוב הראשונים מאחר שאנו יודעים שהוא בא עליה ולא יודעים על מישהו אחר ואין גם “דיימא” שהיתה עם אחרים. אנו מייחסים את הילד אליו וממילא הוא יחשב לבנו וככהן לכל הדברים הללו. בדעת הרמב”ם יש סתירות בפסקיו והאחרונים הרבו ליישב את דבריו. ולדעת הב”ח והבית שמואל יש הבדל בין דאורייתא לדרבנן, כאשר מדרבנן אנו מייחסים אותו אליו, ובעניינים שבדאורייתא אנו חוששים שמא זינתה עם אחרים והרי זה ספק. לכן, לשיטות הללו, יש מקום אולי להחמיר לגבי נשיאת כפים שזה יכול להיות דאורייתא ראה בב”ש בתחילת סי’ ג’.

מעבר לזה אם האישה טוענת שלא נבעלה למישהו אחר, וכי הוא ממנו, למרות הנאמר בסי’ ד’ סעי’ כו, ודאי היא נאמנת לפחות כדין ע”א לגבי כהונתו.

מקורות:

הסוגיא ביבמות (סט,ב) דנה באשה שאינה נשואה שילדה, באלו אופנים אנו נייחס את הילד למי שבא עליה, או למי שיצא קול שהוא בא עליה, וזה שורש הדיון בעניינינו, וז”ל הגמרא: “איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר (שחוששים שנולד מאחרים), ושמואל אמר הולד שתוקי. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא, אבל לא דיימא מעלמא בתרא דידיה שדינן ליה”.

ורבא הביא ראיה מדבריו מהמשנה שם. שדנה אודות כהן שבא על בת ישראל וילדה בן, והדין הוא שאם אכן הוא בנו של הכהן. אמו יכולה לאכול תרומה למרות שהיא עצמה אינה אשת כהן. ואומרת שם המשנה: ילדה, תאכל. כלומר אנו קובעים שהבן הוא בנו של הכהן. ואם המדובר הוא שהיה דיימא גם מאחרים (כלומר היה קול שזינתה גם עם אחרים) מדוע היא אוכלת תרומה, הרי יתכן שהוא נולד מאחרים שאינם כהנים. אלא ודאי שהמדובר הוא באופן שלא היה קול שהיא זינתה אלא מאותו כהן. ולכן ההנחה היא שהוא בנו, ומסיבה זו היא אוכלת תרומה. אם כך יש ראיה שבאופן שיש דיימא מאדם מסוים אנו מייחסים את הילד לבנו. ובפרט באופן שלארוסה היא מותרת ולאחרים היא אסורה, שודאי שיש סברא יותר לתלות בארוס. וממשיכה הגמ’:

“א”ל אביי, לעולם אימא לך כל היכא דדיימא מיניה, אע”ג דלא דיימא מעלמא אמר רב הולד ממזר, מאי טעמא? דאמרינן מדאפקרא נפשה לגבי ארוס אפקרא נפשה לעלמא, ומתני’ שהיו שניהם חבושים בבית האסורין”.

זה דעת הלישנא קמא במחלוקת אביי ורבא. כלומר, לדעת רבא בדיימא מאדם מסויים, אנו תולים שהולד ממנו. ורק אם דיימא גם מאחרים, אין אנו תולים שהולד ממנו. ולדעת לאביי, גם באופן שיש דיימא מאדם מסוים, אין אנו תולים שהולד ממנו, משום שאנו אומרים כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחרים. ובמשנה שמדברת על אשה שזינתה עם כהן וילדה שהיא אוכלת תרומה, עוסקת באופן שאין כל ספק שההיריון ממנו, כגון במקרה ששניהם היו חבושים בבית האסורים.

מביאה הגמרא איכא דאמרי. שבמקרה שבא עליה, כולם מודים שתולים שהולד ממנו. ולדעת רבא דברי רב בארוסה שעיברה שהולד ממזר נאמרו, רק באופן שדיימא מאחרים. אבל אם יש דיימא מהארוס וגם מאחרים, אנו תולים שהולד ממנו ואינו ממזר. וראיית רבא מהמשנה שכתוב: ילדה, תאכל תרומה. ודאי מדובר שהיתה דיימא גם מאחרים, שאם היתה דיימא רק מהכהן, פשיטא שתולים שהולד ממנו.

“א”ל אביי, לעולם אימא לך כל היכא דדיימא מעלמא, אע”ג דדיימא מניה אמר רב הולד ממזר, ומתני’ [שתולים שהולד ממנו, מדובר] בדלא דיימא כלל”.

נמצא, שלדעת הלישנא בתרא, אם הארוס בא עליה, ברור שאנו תולים שהולד ממנו. ואילו אם אין ידוע לנו שבא עליה, תלוי אם דיימא ממנו לדעת כולם תולים שהולד ממנו. ואם יש גם דיימא מאחרים, לדעת רבא תולים בארוס, ולדעת אביי תולים באחרים, ולכן אמר רב שהולד ממזר.

לסיכום:

א. באופן שיש דיימא מאדם מסוים. לדעת רבא הן לפי הלישנא קמא והן לפי הלישנא בתרא אנו מייחסים את הולד לאותו אדם. וכן לדעת אביי לפי הלישנא בתרא. אולם לפי הלינשא קמא לדעתו אין אנו יכולים לייחס את הולד לאותו אדם.

ב. באופן שיש גם דיימא מאחרים. לדעת הלישנא קמא, לעולם אנו תולים באחרים. ולדעת הלישנא בתרא, לדעת רבא, תולים באותו אדם שהוא מודה שהולד ממנו (עי’ רש”י שם ד”ה בבא עליה). ולדעת אביי אנו תולים שהולד מאחרים.

להלכה נחלקו הראשונים כיצד לפסוק. הרא”ש (תשובה כלל פב סי’ א’) פסק כדעת רבא לפי הלישנא בתרא. כלומר, באופן שדיימא מאדם מסוים ודאי שאנו מייחסים את הולד אליו. ואפילו אם היה דיימא גם מאחרים, באופן שודאי בא עליה (ופירש רש”י ששניהם מודים), גם כן מייחסים את הולד אליו. לכן פסק אודות אשה שהתאלמנה ללא ילדים, ולבעלה היה משרתת שילדה והיה קול שילדה ממנו ושניהם הודו בכך, כלומר, לאור האמור, לבעלה היה ילד, לכן אינה זקוקה לחליצה. וכך פסק הרשב”א (שו”ת ח”א סי’ תרי). ודבריהם הובאו בבית שמואל (סי’ ד’ ס”ק מ’). וכן דעת התשב”ץ (ח”ב סי’ רעג) לפסוק כרבא לפי הלישנא בתרא.

וכך היא גם הכרעת הרב המגיד (פ”ג מיבום הלכה ד’), כדעת הרא”ש והרשב”א. אולם יש סתירה בדבריו, שכן בפרק טו מאיסורי ביאה (הי”ב), שם דן הרמב”ם לגבי ממזרות, שפנויה שילדה וטענה שנבעלה לפלוני הממזר, והוא גם מודה לדבריה. אינם נאמנים לפסול את הילד ולייחס אותו אותו ממזר. וכתב שם הרב המגיד:

“ומה שכתב רבינו ואפילו אותו פלוני וכו’ [מודה שהוא בנו]. פשוט הוא, שהרי הוא עצמו אינו יכול לידע דשמא זינתה עם אחרים והוא לא ידע ואין זה אב שיהא לו היכר וחשש זה כבר נזכר בגמרא בכיוצא בזה”. [כוונתו לדברי אביי בלישנא קמא, שמא זינתה עם אחרים].

כלומר, גם באופן שיש דיימא רק מאותו ממזר, עדיין אנו חוששים שמא זינתה גם עם אחרים, וממילא אינו יכול לדעת האם הוא אביו. וזה לא כשיטת הרא”ש והרשב”א שאם היא זינתה עם אדם מסוים אין לחשוש שמא זינתה גם עם אחרים, ולעולם אנו תולים שהולד מאותו אדם.

וכבר עמד בסתירה זו הגרע”א בתשובה (קמא, סי’ קכח). וליישב את דבריו דקדק את אריכות לשונו של הרב המגיד: “שהרי הוא עצמו אינו יכול לידע וכו’ וחשש זה כבר נזכר בגמ’ וכו”. למה כוונתו לומר וחשש זה נזכר כבר בגמרא? וביאר, שאמנם להלכה אנו לא פוסקים כאביי שחושש שמא זינתה עם אחרים. ולכן באופן שאנו יודעים שבא עליה לא חוששים שמא היו גם אחרים וכמו שכתבו הרא”ש והרשב”א. אולם באופן שאין אנו יודעים שבא עליה, אלא הידיעה מבוססת על הודאתו, אנו חוששים שמא זינתה עם אחרים. דהיינו שהודאתו יכולה להועיל רק באופן שיש לו ידיעה ודאית. [וכך כתב גם בחזו”א אבה”ע סי’ א’ ס”ק ו’, וראה עוד בברכת שלמה הגר”ש טנא זצ”ל אבה”ע סי’ ט’ אות יט-כ].

העולה מן האמור, שלדעת הרא”ש הרשב”א והתשב”ץ וכן הרב המגיד. באופן שיש דיימא מאדם מסוים אנו תולים שהולד ממנו ולא חוששים שמא זינתה גם עם אחרים. וכדעת רבא לדעת הלישנא בתרא. וכך פסק הרמ”א בסוף סי’ ג’ לגבי כהן הבא על פנויה כפי ששאלת במקרה דנן.

דעת הרמב”ם והסתירות בפסקיו

בדעת הרמב”ם יש מבוכה בפוסקים, משום שלכאורה יש סתירות בפסקיו האם דעתו כרבא או כאביי, כלישנא קמא או כדעת הלישנא בתרא.

בפ”ג מיבום (ה”ד) דן הרמב”ם באשה שהתאלמנה ללא ילדים מבעלה. ויש חשש שהיו לו ילדים מאשה שלא היתה נשואה לו. וכך כתב שם:

“מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו אע”פ שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום, כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת”.

אמנם לא מבואר בדבריו אם כוונתו רק באופן שאין דיימא מאותו אדם, או אפילו במקום שיש דיימא, גם מחמירים שמא הוא נולד מאחר. אולם ברור שהרמב”ם לא פסק כרבא לפי הלישנא בתרא כפי שפסקו הרא”ש והרשב”א, שכן גם באופן שאין ספק בכך שהוא זינה עם פלונית עדיין חושש הרמב”ם שמא זינתה עם אחרים. וכך גם בפרק טו מאיסורי ביאה (הלכה י”ב) בענין פנויה שילדה ואין אנו יודעים ממי התעברה, כתב הרמב”ם:

“ואם לא נבדקה אמו עד שמתה או שהיתה חרשת או אלמת או שוטה או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי זה הילוד ספק ממזר, כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר וזה הוא הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי”.

אולם בהלכה יז-יח אנו מוצאים שהרמב”ם מחלק בין אופן שיש דיימא שזינתה עם אדם מסוים, לבין מקרה שאין דיימא, וכך כתב שם:

“ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת. וכו’ היו העם מרננים אחריה והיא ארוסה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אע”פ שבא עליה ארוסה בבית חמיו הרי זה ספק ממזר, כשם שהפקירה עצמה לארוסה הפקירה לאחרים, ואם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי הרי זה כשר כמו שביארנו”

כלומר, הרמב”ם פסק כרב שארוסה שהתעברה, הולד בחזקת ממזר. ולפי פירושו של רבא לדעת הלישנא קמא. שהרי הרמב”ם הדגיש, שבאופן שהיה דיימא מארוסה ומאחרים, הולד ספק ממזר. דהיינו רק באופן הזה. אבל אם היה דיימא רק מהארוס, הולד מתייחס אחריו. ואילו לדעת אביי, גם באופן הזה אנו אומרים שמא זינתה עם אחרים. וכך גם נראה מדבריו בהלכות מתרומות (פרק ח’ הלכה יד):

“מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה או שפיתה אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה, ואע”פ שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין היא שמא מאחר נתעברה הרי הולד בחזקת זה שבא עליה. והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה בזה הכהן”.

כלומר, גם כאן, חילק הרמב”ם בין דיימא מהכהן ולא מאחרים שאז אנו תולים שהולד ממנו לבין אופן שיש דיימא גם מאחרים, שאז אינה אוכלת תרומה.

הרב המגיד כתב בדעת הרמב”ם (איס”ב פט”ו הי”ח. וכן בפ”ג מיבום ה”ג). שדעתו לפסוק לחומרא כדעת הלישנא קמא וכרבא, לכן באופן שיש דיימא שזינתה עם אדם מסוים ולא עם אחרים, תולים שהולד ממנו. אולם אם יש גם דיימא מאחרים, הספק נשאר בעינו מיהו אביו של הילד. ומשום כך, תמה על הרמב”ם מדוע בהלכות יבום לא חילק, ומשמע שגם באופן שיש דיימא שזינתה רק עם האיש שמת, אין ודאות שהילד ממנו, ואשתו זקוקה לחליצה. רבים מהפוסקים עוסקים בסתירה זו, ותירצו כמה תירוצים, שכמובן יש בהם נפקא מינא לשורש הדיון בעניינינו, וכפי שיתבאר.

הרדב”ז (בתשובה סי’ תתקסא) כתב שאכן דעת הרמב”ם כרבא לפי הלישנא קמא שבאופן שיש דיימא מאיש מסוים, מייחסים את הולד אליו לכל דבר וענין. וכך כתב גם בביארו על הרמב”ם בהלכות תרומות שם. וביאר (בתשובתו) את דברי הרמב”ם בהלכות יבום, וז”ל:

“ונראה לי שהרב ז”ל לא איירי הכא בהלכות יבום אלא באשה דדימא מעלמא כנד”ד. ודקדקתי כן מלשונו ז”ל שכתב מי שזינה עם אשה ולא כתב מי שבא על אשה משמע דבאשה זונה איירי. ותו דמדכלל אותה עם אשת איש, ואשת איש רוב בעילות אצל הבעל והוי כדימא מעלמא ועדיפא מיניה. ותו שכתב ומאין יודע הדבר שהוא בנו ודאי הרי אין לו חזקה ובשלמא אי דימא מעלמא היינו דאין לו חזקה….אבל אי לא דימא מעלמא היכא דאיתרע רעותא דהיינו לגבי האי איתרע לגבי עלמא דלא איתרע מוקמינן לה אחזקתיה ולא נבעלה אלא לזה וא”כ היכא דלא דימא מעלמא בין לענין תרומה בין לענין יבום הרי הוא בחזקת בנו דבתר דידיה שדינן ליה. ונמצא בחלוקה זו מסכים הרב עם שאר הפוסקים”.

וכך גם דעת המהר”ם בן חביב (שו”ת אבה”ע סי’ יא). והביא שכך כתב גם בספר בני אהרן (דף ע”ג ע”ב). וראה עוד שם בד”ה והנה יש להסתפק ואילך, שהוכיח שאין הבדל אם החשד שיצא עליה הוא עם אדם פסול, או עם אדם כשר, ולעולם כשיש דיימא למישהו מסוים ולא לאחרים, תולים שהולד ממנו. וכן כתב בחלקת מחוקק (סי’ ד’ ס”ק כ”ה), שהעלה לדינא שבמקום שדיימא מאותו חשוד לבד, אין להסתפק שמא זינתה עם אחרים. ומה שכתב הרמב”ם בהלכות יבום שחוששים שמא זינתה עם אחרים, מדובר באופן שהיה חשד שזינתה גם עם אחרים.

וראה גם במהראנ”ח (מים עמוקים ח”ב סי’ לו) שביאר שכוונת הרב המגיד אינה להקשות סתירה בפסקי הרמב”ם. אלא כוונתו לומר שהרמב”ם בהלכות יבום לא חילק בין דיימא ממנו לדיימא גם מאחרים משום שסמך על מה שכתב בהלכות תרומות ובהלכות איסורי ביאה (פט”ו הי”ח). כלומר, לגבי כל הדינים באופן שיש דיימא רק ממנו, אכן תולים שהולד ממנו. כיוצא בזה כתב גם המהרח”ש (ח”ג סי’ נה), אלא באופן מעט שונה, משום שלדעתו מה שכתב בהרמב”ם בהלכות יבום לחשוש שמא זינתה עם אחרים, מדובר באופן שלא היה דיימא כלל. אבל בהלכות תרומות מדובר באופן שהיה דיימא מהכהן. ולמעשה, ברור מדברי המהרח”ש שבמקום שיש דיימא מאדם מסוים, לעולם לא חוששים שמא זינתה גם עם אחרים.

ובשו”ת דברי חיים (אבה”ע ח”א סי’ צו) כתב לתרץ את פסקי הרמב”ם כנ”ל. אלא שהוסיף, שאפילו אם נאמר שהרמב”ם ביבום מדבר גם באופן שדיימא ממנו, ובכל זאת חוששים שמא מאחרים, זה רק לגבי חיוב חליצה, משום שכנגד החזקה שיש באופן שיש חשד שזינתה עם אותו אדם שאכן הילד הוא בנו, יש כנגדה חזקה חזקה שהיא זקוקה ליבום, ולכן חוששים, ומצריכים אותה חליצה. כלומר גם לדעתו, באופן שאין חזקה כנגד החשד שהולד ממנו, לא חוששים שמא זינתה עם אחרים.

ויש שתירצו באופן אחר, אולם גם לשיטתם, במקרה שיש דיימא מאחד ולא מאחרים, מייחסים את הולד אליו. בים של שלמה (יבמות פ”ז סי’ י’) וכתב שדעת הרמב”ם כלישנא בתרא. ראה גם בשער המלך (פט”ו מאיסורי ביאה הי”ח) שכתב שלדעת הרמב”ם אין מחלוקת בין רבא לאביי. רבא אמר סברא עפ”י מה שהיה נראה לו מדברי המשנה, ולאחר שאביי השיב לו שאין ראיה, לא מוזכר בגמרא שרבא ענה לו. לכן נראה שאין מחלוקת ביניהם, ופסק הרמב”ם כלישנא בתרא, שאם יש דיימא גם מאחרים הולד ספק ממזר. כלומר, לעולם הולד ספק, אלא אם כן אין דיימא מאחרים, ויש דיימא לאדם מסוים, אז אנו מייחסים את הולד אליו.

ובאבני מלואים (סי’ ד’ ס”ק יט) חילק בין תרומה ליבום. עפ”י הכלל שטענת ברי מועילה רק לבעל דין עצמו, ולכן בתרומה שהיא עצמה גם טוענת שנבעלה רק לאותו כהן, היא נאמנת. ומטעם זה לגבי יבום, הפנויה שילדה, גם אם היא טוענת שילדה מאותו אדם שמת, אינה נאמנת לפטור את אלמנת האיש  מחליצה, משום שטענת ברי מועילה רק לבעל דין עצמו. ובשו”ת נודע ביהודה (תניינא אבה”ע סי’ כז) תירץ בדרך מעט שונה, שבתרומה מאחר שזה לגבי אכילת תרומה לעצמה היא נאמנת. [וראה בשו”ת חתם סופר אבה”ע סי’ ט’ מה שכתב על תירוצו. וראה עוד במרחשת ח”ב סי’ כא שתירץ בדרך נוספת].

הכלל העולה מיישובי האחרונים הנ”ל, שבעצם אין הבדל בין תרומה, יבום, ממזרות, לעולם באופן שיש דיימא מאדם מסוים ולא מאחרים, אנו מייחסים את הולד אליו.

נמצא איפוא, שלדעת הרדב”ז, מהרש”ל, מהראנ”ח, מהרח”ש, בני אהרן, חלקת מחוקק, שער המלך, מהר”ם בן חביב, דברי חיים, אבני מלואים, וכך משמע בדברי הרב המגיד בדעת הרמב”ם. פנויה שילדה ויש חשד שזינתה עם אדם מסוים ואין חשד על אחרים, לעולם אנו תולים שהולד ממנו, ולא חוששים שמא זינתה עם אחרים. הן לקולא והן ולחומרא, ואפילו באופן שזינתה עם אדם פסול, אנו אומרים שהולד נולד לאותו פסול כפי שכתב במהר”ם בן חביב הנזכר.

יש אחרונים שחילקו בין דברי הרמב”ם בהלכות תרומות, לדבריו בהלכות יבום שבה החמיר יותר. על פי דרך זו: שיש הבדל בין נושאים שהם מדאורייתא לבין נושאים שהם מדרבנן. בהלכות תרומות הרמב”ם עוסק בתרומה בזמן הזה שלשיטתו הוא רק מדרבנן (תרומות פ”א הלכה כו). לכן לא חוששים שמא זינתה גם עם אחרים, ותולים שהולד מהכהן. אולם בהלכות יבום, שהנושא הוא מדאורייתא האם היא זקוקה ליבום או לא, לא תולים בודאות שהולד ממנו, אלא חוששים שמא זינתה עם אחרים, והאשה זקוקה לחליצה. כך תירץ הב”ח (סי’ ד’ סעי’ כו), ודבריו הובאו בבית שמואל (סי’ ד’ ס”ק מ’ וסי’ קנו ס”ק טו).

ומה שכתב הרמב”ם (פט”ו מאיס”ב הי”ח) לגבי ארוסה, שאם היה דיימא גם מאחרים הולד ספק ממזר, משמע מדבריו שאם היה רק דיימא מהארוס ולא מאחרים לא חוששים שמא זינתה עם אחרים, למרות שמדובר באיסור ממזרות שהוא מדאורייתא. תירץ הב”ח, שבארוסה יש סיבה נוספת לתלות שזינתה איתו, שהרי למרות שעדיין אינה נשואה לו, אבל היא מותרת לו, משא”כ לאחרים היא אסורה באיסור אשת איש. לכן יש סבירות גבוהה יותר שאם אנו יודעים שהיא זינתה איתו, אין זה יוצר חששות שמא זינתה גם עם אחרים.

ובבית שמואל שם תירץ באופן אחר. מאחר שספק ממזר מותר מן התורה, ואינו אסור בקהל רק מדרבנן. דהיינו גם באופן שאנו חוששים שמא זינתה עם אחרים, אינו יותר מספק ממזר, ולכן לא החמיר הרמב”ם בממזרות לחשוש שמא זינתה עם אחרים משום, שלכל היותר הוא איסור דרבנן.

הרבה אחרונים הביאו את התירוץ של הב”ח והב”ש להלכה. ראה בבית מאיר (שם סעי’ כו). שו”ת ושב יעקב (אבה”ע ח”ב סי’ ג’). שו”ת גבעת פנחס [סי’ יח. וראה שם שהביא תירוץ נוסף, שבאופן שודאי אדם בא עליה, וגם היה דיימא ממנו, אין מקום לחשוש שמא זינתה עם אחרים. ומה שהרמב”ם חושש בהלכות יבום שמא זינתה עם אחרים, מדובר שודאי האיש בא עליה, אולם לא היה דיימא ממנו].

נמצא, שלדעת הב”ח, הבית שמואל, בית מאיר, שב יעקב, גבעת פנחס, באופן שיש דיימא מאיש מסוים מעיקר הדין לא חוששים שמא זינתה עם אחרים, ורק בנושאים שעניינם דאורייתא, מחמירים לחשוש שמא זינתה עם אחרים. וכך הוא גם הכרעת הגרע”א (קמא סי’ פה). והטעם, משום שממילא רוב הראשונים חולקים על הרמב”ם, כפי שהובא לעיל אות א’ שפסקו כלישנא בתרא לדעת רבא. וגם הרמב”ם עצמו לא החמיר אלא בדארייתא, לכן מעיקר הדין במקום שיש דיימא לאיש מסוים, אין חוששים שמא זינתה עם אחרים, ומייחסים את הולד אליו לכל דבר.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *