שאלה:
א) כשאנו כועסים על חבר שעשה לנו עוולה, האין בזה משום סתירה לאמונה שהבורא יתברך שמו הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים? כי אנו אכן מאמינים בכך באמונה שלימה – האיך נוכל לכעוס על ההוא ש"עשה" לנו כשבעצם זה לא היה "ההוא" אלא רק ההוא האמיתי? מצד שני – זה הרי טבע האדם ומה מצופה ממנו? וכי באמת ובתמים מצפים מכל א' באשר הוא שם לקבל הכל באהבה ולא לשאול את חברו "מדוע ככה עשית"? ובפרט לאור מה שחז"ל אומרים לנו כי "כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו" וכי באמת זה נתון לשליטה ולבחירה חופשית? האם איננו מגזימים כשדורשים מכל א' להיות בדרגת הלל?
תשובה:
שלום וברכה
שתי תשובות בדבר: ראשית לא נכון לומר שבגלל שכך נגזר משמים אין כל טענה על החבר… נכון שכך נגזר אבל הוא בחר להיות השליח ויענש על כך, כמעשה הידוע בגמרא בפרק הנזקין בנירון קיסר שכל הסימנים אמרו לו שיצליח במלחמתו בירושלים, ואף על פי כן כששאל מה יהיה עונשו של ההוא גברא נאמר לו שבהחלט יענש אם יבחר להיות השליח לענוש את עם ישראל…
שנית, ברור שלא מצופה מאדם להיות בדרגתו של הלל הזקן, חז"ל מלמדים אותנו את האמת, כדי שנדע למה לשאוף ולאיזה כיוון להתקדם, וזו עבודת חיים, אלא שצריך לדעת מראש את המטרה והכיוון אליו הולכים… ובדרך יש הרבה שלבים…
יהיה רצון שנצליח בדרכנו ונתחזק כל אחד במקום שבו הוא נמצא!
