בחור שנשכר לאסוף כספים ואירע טעות

וזה מה שכתבתי בענין זה
בשכרו סתם והפועל לא אמור לדעת שהגבאי צדקה ששכרו אינו הבעה"ב צריך הגבאי צדקה לשלם מכיסו עבור השעתים האחרות, ואם היה ידוע לבחור שיש בעה"ב מעל הגבאי ששכרו דינו כמו שיבואר באמר שכרכם על בהעה"ב, ואם הגבאי אמר לבחור כששכרו שהתשלום יעשה ע"י המשרד, לענ"ד יש מקום גדול לחייב השליח וטוב שיתפשרו בדבר.
נימוקים.
הנה ראשית כל יש להקדים דכפי המבואר במעשה זה הרי שמצד הפועל היה התחלת מלאכה שדינו כמבואר בהאומנין ע"ו: ונפסק להלכה בשו"ע סי' של"ג סעי' א' דבהתחילו במלאכה בכל אופן אין הבע"ה יכול לחזור בהם, ורק דהכי מיירי שהבע"ה שעושה בשבילו העובדה לא שכרו לכל הזמן ורק השליח טעה ושכרו ליותר זמן ושבזה דינו כמו שהבאנו לעיל דאם שכרו סתם באופן שאין לשליח לדעת שהגבאי אינו הבעה"ב הרי זה כמי שאמר שכרכם עלי כמבואר בשו"ע סי' של"ו סעי' א', ולכן כיון שהתחיל במלאכה עליו לשלם עבור כל הארבע שעות, ואינו יכול אפילו להפחית לו מצד פועל בטל כיון שהפועל המשיך לעבוד במשך זמן זה, ואם הבחור ידע שהגבאי אינו הבע"ה דינו כאומר שכרכם על בעה"ב שיבואר בהמשך הדברים.
ובאמר שכרכם על הבע"ה לענ"ד על אף שבפשטות הדברים דינו מבואר בסי' של"ב סעי' א' דבאמר בעה"ב לשליח שכור לי פועלים בג' והלך השליח ושכר פועלים בד' ואמר להם שכרכם על בעה"ב הדין הוא שאין הבע"ה חייב לתת לפועלים אלא כמנהג המקום, שעל כל פנים חזינן משם שכשאמר השליח לפועלים שכרכם על הבע"ה אין להשליח שום מחויבות לפועל כיון שלא חייב עצמו בכלום, ודין הבע"ה עם הפועל הוא כדין הבע"ה עם פועל בלי קציצה.
רק דהנה יעיון בסמ"ע שם בס"ק ג' שכ' שהטעם שאין השליח צריך לתת להם יותר מג' הוא מאחר ואמר להם שכרכם על הבעה"ב לא הוי ליה לסמוך על דבריו והיה להם לברר אצל הבע"ה מה בדעתו לתת, והנה יש לדון בדבריו אם מה שכ' שבזה שאמר להם שכרכם על הבע"ה היה להם לברר דבריו הוא בדגש, שהיות והדגיש ואמר להם שכרכם על בעה"ב באופן שהוא תוספת דברים ומשמעו הוא רק לכך, הרי שכוונתו להסיר האחריות מעליו, ושלפי"ז נמצא שהדין הוא כן רק באופן שהשליח צריך להבין מתוך דבריו שזה הוא כוונתו, ושבעלמא כל עוד שלא הדגיש זאת אף שהשליח ידע שאין הוא בעה"ב אבל מסתמא אם שוכרו יש לו לסמוך על השליח שהוא עושה מה שהבע"ה ביקש ממנו ומצד זה השליח יהיה חייב, וכן במקומות שדרך העולם הוא שיש שכירים הממונים מטעם חברות לשכור פועלים הרי ששם אף אם יאמר שכרכם על בעל הבית אין זה מוריד מאחריות השכיר, כיון שאין צד שבעולם לומר שכוונת השליח הוא שהפועל ילך לברר מה המחיר האמיתי שהבע"ה התחייב לשלם [ומצד מה דהדו"ד אינו מצד סכום התשלום אלא אם בכלל שכרו לעבודה, הרי שבסי' של"ו חזינן שדינם שוה] או שהכונה הוא שכ"ז שהשכיר אמר שכרכם על הבע"ה אף במקום שלא היה לו להפועל לאסוקי אדעתיה שלא לסמוך על דבריו מ"מ השליח השמיט עצמו מן החיוב ואין לפועל דין עם השליח כלל, [ועי' חזו"א אבן העזר סי' נ"ו ס"ק א' עיי"ש]
והנה יעיון ברמ"א בסי' י"ד סעי' ה' שכ' וז"ל מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו לך ואני אבא אחריך והלך, והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו והוא מדברי המרדכי בס"פ זה בורר עיי"ש, שמבואר בדבריו שמצד דינא דגרמי או מדיני ערבות מי שעושה דבר על סמך דברי חבירו "ובגלל" דברי חבירו מוטל על חבירו לשלם מה שהפסיד הנ"ל מצד מה שסמך על דבריו, שלכאו' לפי זה באופן דידן לכאו' אם המציאות הוא שבדרך העולם אנשים סומכים על שליח השוכר פועלים על אף שהוא אומר שאין הוא משלם המשכורת רק החברה, הרי שבודאי שלא יהיה גרע דינו מהדין המבואר ברמ"א ושדין השליח יהיה לשלם מעות אלו, כיון שבאמירת השליח שכרכם על הבע"ה אין הוא עושה שום דבר שמצד המציאות השליח לא יסמוך עליו, וגם לא יהני מה שהוא מצד עצמו מסלק ידו מהפעולה כיון שבגרמתו הפועל עשה את מה שעשה, והוה כמו זורק חץ על חבירו ואומר לו שאין הוא לוקח אחריות על המעשה, וצ"ל דבדברי הגמ' והשו"ע שכתבו דבשכרם עלי השליח פטור מיירי באופן שהפועל היה לו להבין מתוך דבריו שהיה לו לברר אצל הבע"ה.
ולענ"ד נראה שזה הוא ג"כ ביאור דברי הב"ח שכתב בהא דכתב הטור והרא"ש באמר הרינו כמו שאמר בעל הבית ,וז"ל ואם הבע"ה אמר לו בג' והוא אומר להם בד' ואמרו כמו שאמר בע"ה, ודאי לא היה דעתם לפחות ממה שאמר להם, אלא כוונתם לומר מאמינין אנו לך שהב"ה אמר כך, ואם אמר להם שכרכם עלי נותן להם ד' וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו, ואם אמר להם שכרכם על ב"ה נותן להם ד', אם יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' או אם מלאכתן שוה ד' אפילו כולן נשכרין בג', ועי' בב"ח שכתב שכוונת הטור הוא שבזה שאמרו הרינו כמו שאמר בעל הבית למעליותא הוא, שעל אף שבעלמא באמר שכרכם על בעה"ב משלם ג' הכי אם יש נשכרים בד' משלם ד', ובש"ך בס"ק י"ב תמה על דבריו וז"ל וגם הדבר תמוה דהא כיון ששינה השליח ואמר להם בד' בטל שליחותו, והרי כאלו לא שכרם בע"ה כלל ומה לו לבע"ה בכך שאמרו הפועלי' כמו שאמר בע"ה והלא הבע"ה לא אמר רק ג' אלא ודאי כדפי' וכ"פ הע"ש וכן הוא בחדושי מהר"מ מלובלין ר"פ האומנין והוא פשוט רק מפני שהב"ח שם לגדולי' טועים הוכרחתי לברר שנהפוך הוא עכ"ל ועי' שם שהגיה מכח זה את דברי הרא"ש.
ולענ"ד יש לומר דהמעיין בדברי הטור יראה שמעולם לא כתב שמי שנותן ד' באופן שאמר הרינו כמו שאמר בעה"ב הוא הבע"ה, ומה עוד שמסתימת דבריו משמע ש"נותן" קאי על השליח שבו מיירי, וגם שלעיל מיניה כתב נותן וקאי בשליח, ושלדברינו לעיל באמת יש מקום לומר שניתינת הד' מוטל על השליח והטעם הוא שבזה שאמרו לו הרינו כמו שאמר וכו', הרי שהם אומרים לשליח שהם סומכים על דבריו למעליותא, ואם הוא בא ושוכר אותם אח"כ הרי שדינו כמו שמבואר ברמ"א בסי' י"ד שהבאנו לעיל, וזה הוא ביאור דברי הב"ח שבתוספת דברים אלו יש מעליותא כיון שבזה גילו דעתם שהם סומכים עליו, והרי"ף שעל דבריו קאי הרא"ש שכתב שנוטל מבעל הבית לא מיירי רק בשוי עבידתיהו כמו שכתב במפורש בדבריו, ודברי הב"ח לא קאי אלא על הרא"ש שהוסיף שאף בלא עבדו עבידתא שפירתא, אם יש שנשכרים בד' ויש שנשכרים בג', ואמרי כמו שאמר וכו' הרי שבזה הם גם מקבלים ד' ובזה באמת דינם לקבל המעות מהשליח ולא מהבע"ה וכמו שביארנו לעיל, [ובאם אף אחד אינו נשכר בד' הרי שלא שייך לומר ע"ז שהוציאו מעות על פיו ואין בזה גרמי ולכן אין חייבים אלא ג' ודו"ק] וכ"ז כדברינו שבאמירת שכרכם על הבע"ה אין זה פוטר את השליח רק אם מצד השוכרים הוא מובן שאין להם עליו כלום, ואין הם באים מחמתו, אבל כל עוד שאין זה כך דינם על השליח.
ומה דהש"ך פליג על דברי הב"ח הוא רק מצד שהבין שכוונת הב"ח הוא לחייב את הבע"ה, או שדעתו שבאמירת הרינו כמו שאמר בעה"ה אין די בזה להשים האחריות על השליח, אבל נראה דכל עוד דדרך העולם אינו כך בודאי שדינו יהיה על השליח, ורק דהיות ועדיין לא מצאתי כדברי במפורש בראשונים ואחרונים לכן די עם התפשרו בזה.