בעלונים הקודמים התבאר אם השוכר יכול לבטל את השכירות שלא מחמת אונס אישי שלו, כגון אם הבית לא היה ראוי בתחילת השכירות (עלון 84 דין 5), או שהבית נהרס או התקלקל – וא"א לתקנו (שם דינים 7-8), או כשאפשר לתקנו (עלון 85 דין 7 ו11). כמו"כ מה הדין אם השוכר ביטל את השכירות שלא מחמת אונס (עלון 86 דינים 12-13). בעלון הזה נדון אם השוכר יכול לבטל את השכירות כשקרה אונס אישי לשוכר או אונס ציבורי.
ביטול השכירות מחמת אונס השוכר
1. נחלקו הראשונים מה הדין אם קרה אונס בלתי צפוי לשוכר[1] שמחמתו מוכרח השוכר לעזוב את הבית[2]. י"א ששכירות בתים דומה לשכירות פועלים והשכירות בטלה מיד[3] והשוכר פטור מלשלם על המשך השכירות[4]. וי"א ששכירות בתים דומה למכר, והשכירות קיימת והשוכר חייב להמשיך לשלם[5], (אלא אם כן הצליח המשכיר להשכיר את הדירה לאחר שאז מנכים לשוכר את הרווח). ולהלכה, כיון שגם הפוסקים נחלקו בזה[6], הוי ככל ספיקא דדינא שאי אפשר לחייב את השוכר לשלם, אבל אם תפס המשכיר מנכסי השוכר אי אפשר להוציא ממנו[7].
2. אם השוכר שילם מרצונו מראש עבור כל תקופת השכירות, אינו יכול לבטל את השכירות[8], אפילו אם שילם בצ'ק דחוי שזמן פרעונו הוא אחרי האונס[9], ולא יועיל בזה תפיסת השוכר. אבל אם השוכר שילם עבור כל התקופה אחר תחילת השכירות, והתשלום לא היה מרצונו הוא אלא מחמת ההכרח, בזה נחלקו הפוסקים אם מגיע לו החזר על התקופה שאחרי האונס[10], ולכן יועיל בזה תפיסת השוכר.
דוגמאות לאונס השוכר
3. אם מת שוכר הבית והיורשים אינם מעוניינים בהמשך השכירות, הדין תלוי. אם שכר את הבית לעצמו והשאיר נכסים לגבות משם, הדין תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל וא"א להוציא מהמוחזק. ואם שכר את הבית עבורו ועבור בני ביתו, נחלקו הפוסקים אם המשפחה הם בכלל השכירות וכיון שהם לא נאנסו א"א לבטל את השכירות, או שהולכים אחר השוכר עצמו וכיון שמת נחשב לאונס השוכר (ותלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל)[11]. ומכל מקום אם המת לא השאיר אחריו נכסים כלשהם[12], פטורים היורשים מלשלם חובות אביהם[13].
4. דוגמאות נוספות שנחשבות לאונס: אם השוכר או אחד מבני ביתו[14] חלו ואינם יכולים לגור בבית המושכר, וכגון שחלה באסטמה חמורה והוא חייב לגור במקום אחר, או שאין מעלית בבניין והחולה אינו יכול לעלות במדרגות[15]. וכן אם פוטר השוכר מעבודתו ואין לו אפשרות לשלם את שכר הדירה[16]. וכן אם שכר דירת נופש ונפטר לו קרוב והוא צריך לשבת עליו שבעה[17]. כל אלו הם מקרי אונס שתלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל.
5. דוגמאות שאינן נחשבות לאונס: אם השוכר קיבל עבודה במקום אחר שמחייב אותו לעבור למקום העבודה[18], או אם ירש דירה ואין לו צורך בדירה ששכר, מקרים אלו אינם נחשבים לאונס והשוכר אינו יכול לבטל את השכירות[19].
מכת מדינה
6. "מכת מדינה" הוא אונס שקרה לכלל האוכלוסייה, כגון שפרצה מגפה[20] או מלחמה באזור. אם אירעה מכת מדינה שמונע מאנשים לגור באזור הזה – אבל הבית עצמו לא נפגע[21], אם השוכר עדיין לא שילם אי אפשר לחייבו לשלם וכמו בשאר אונס. אלא שבזה גם אם שילם מראש נחלקו הפוסקים אם המשכיר חייב להחזיר לו כסף עבור התקופה שלא היה בבית. י"א שהמשכיר צריך להחזיר לו את כל הסכום[22]. י"א שיתחלקו בסכום שווה בשווה[23]. וי"א שהמשכיר אינו צריך להחזיר לו כלום כיון שהבית קיים ועומד[24].
7. בקיץ של שנת תשס"ו פרצה מלחמת לבנון השנייה שבה נורו טילים לאיזור הצפון בא"י, וחלק גדול מהזמן הוצרכו התושבים לשהות במקלטים, ועקב כך הרבה אנשים ששכרו דירות נופש באיזור ביקשו שהמשכיר ייתן להם החזר, ונחלקו הפוסקים אם המשכיר אכן חייב לתת להם החזר או לא[25].
8. אם שכר שטח מסחר והרשויות אסרו למכור את הסחורה שהשוכר מכר, והשטח אינו מיועד לעסק כזה דווקא, נחלקו הפוסקים אם זה נחשב מכת מדינה, י"א שמכיון שהאונס הוא על כלל האוכלוסייה ולא רק על השוכר זה נחשב למכת מדינה[26], וי"א שכיון שרק סחורה זו נאסרה והוא עדיין יכול למכור סחורה אחרת אין זה נחשב למכת מדינה[27].
9. אם לא נאסר להתעסק עם הסחורה הזאת אלא שהרווחיות שלה נפגעה, וכגון שהעלו את המיסים על הסחורה הזו, או שהוסיפו תקנות מחמירות לגביה, או שפתחו את השוק להרבה מתחרים. במקרים אלו[28] – כל שעדיין אפשר להרוויח קצת[29], אין זה נחשב למכת מדינה[30].
הערות
- הדינים שלהלן שייכים כשקרה אונס בלתי צפוי לשוכר או שהיה צפוי וידוע לשוכר ולמשכיר באותה מידה, אבל אם האונס היה ידוע רק לשוכר ולא למשכיר, לכל הדעות השכירות נמשכת. וכן מוכח מהמהר"ם הסובר שהשכירות מתבטלת במקום אונס השוכר (ראה הערה הבאה), שלמד דינו משכירות פועלים "מאן דאגר אגירא לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים, פי' כיון דהבעל הבית אניס ולא צריך לאתנויי", ובדין שכירות פועלים מבואר בגמ' ושו"ע (שלד, א. לשון הרמ"א שם) ש"בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין הוי פסידא דפועל, אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע הוי פסידא דבעל הבית". ↑
- דייקנו לכתוב שמדובר באונס שמכריח לצאת מהבית, אבל אם האונס אינו מכריח לצאת מהבית ורק מקשה את הדיורים אינו נחשב אונס, וכמו שמצאנו לגבי אונס שקרה לחמור שכור, שאם עדיין אפשר להשתמש בו אלא שהשימוש הוא בדוחק אינו נחשב לאונס לבטל את השכירות, וכמבואר במשנה (עח, א) "השוכר את החמור והבריקה [חלתה]… אומר לו הרי שלך לפניך", והטעם שאינו נחשב לאונס לבטל השכירות כתב בטור (סי' שי) כיון ש"ראוי עדיין למלאכה אלא שניתוסף בו טורח לשוכר לישרו לילך בדרך". וביטול השכירות באונס המושכר פשוט יותר מביטול השכירות באונס השוכר, וכמוכח מדעת הרשב"א (ראה להלן) שדעתו באונס השוכר שהשכירות קיימת, משא"כ באונס המושכר שודאי מבטל את השכירות כמבואר בגמ' (קג, א) בנפל הבית, וא"כ אם באונס המושכר צריך דוקא שא"א להשתמש בחמור או לגור בבית, כ"ש באונס השוכר שנחשב אונס רק אם מוכרח לצאת מהבית.יסוד מחלוקת הראשונים באונס השוכר הוא, אם שכירות בתים דומה לשכירות פועלים ובאונס הוי פסידא דפועל (שהוא המשכיר – את עצמו), או ששכירות בתים דומה למכר ואומרים בה שכירות ליומיה ממכר הוא. שהנה מבו' בגמ' (עז, א) "האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא, פסידא דפועלים", כלומר, שאם שכר פועלים להשקות שדה ובסוף ירד גשם, אזי כיון שהמעביד – השוכר – הוא אנוס, הפועלים מפסידים. ומזה הקשו הראשונים על גמ' אחרת (עט, א) שמבו' שם שאם שכר ספינה סתם להובלת יין זה וטבעה הספינה בחצי הדרך שבעל היין צריך לשלם את כל השכר לבעל הספינה, מטעם שבעל הספינה אומר לו "הב לי ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא" (שהרי השכירות הייתה דווקא ליין זה ובעל היין אינו יכול להביא יין אחר, משא"כ בעל הספינה שהשכיר ספינה סתם), ולכאו' קשה, שהרי באוגיר לדוולא מבואר שבאונס של השוכר (השוכר את הפועל) פסידא דפועלים, וא"כ גם בספינה היה הדין צריך להיות שבאונס השוכר (שוכר הספינה) פסידא דפועל (בעל הספינה).ותירצו בתוס' (עט, א ד"ה אלא בספינה) בשם הריב"ן שבדר"כ הדין הוא באמת שבכל אונס השוכר פסידא דפועלים, ורק בספינה יש טעם מיוחד שהפועל צריך לשלם, כיון שבעל הספינה הפסיד את ספינתו. והנה המהר"ם מרוטנברג (פראג תתרב, הובא במרדכי ב"מ שמה וד"מ שלד, א) נשאל "בלאה ששכרה בית ומתה ועתה היורשין אינן רוצין לפרוע למשכיר אלא כפי מה שדרה בתוכה", והשיב "אם לא נתנה כל השכירות היורשין פטורין מכל מה שלא דרה בו כיון שנאנסה… מיתה אין לך אונס גדול מזה", ולמד דינו מהדין של אוגיר לדוולא וכתירוץ הריב"ן, שבכל מקום חוץ מספינה אם אירע אונס לשוכר מתבטלת השכירות והשוכר פטור לשלם על ההמשך.עוד הביאו תוס' (עט, ב, ד"ה אי אתה) לתרץ בשם הריב"ם, שאפילו בספינה פטור השוכר על ההמשך, והוא צריך לשלם רק על החלק שכבר נסע עם הספינה, וכדבריו כתב גם הרא"ש (ו, יא) והביאו הטור וכך פסק הרמ"א (שיא, ג), ולתירוץ זה פשוט שאף בשכירות בתים פטור השוכר לשלם על ההמשך.אכן הרשב"א (תשו' א, אלף כח: ב, רכח, והובא בד"מ שם) חלק על כל הנ"ל, שבאמת לא קשה כלל קושיית התוס' ואי"צ להגיע לתירוצים הנ"ל, כי יש חילוק בין שכירות פועלים לשכירות ספינה, שרק בשכירות ספינה נאמר הדין ש"שכירות ליומיה ממכר הוא", ולכן גם אם קרה אונס לשוכר צריך לשלם על ההמשך כמו בכל מכר, אבל באוגיר לדוולא שהוא שכירות פועלים אין דין שכירות ליומיה ממכר ולכן במקום אונס פסידא דפועלים. ולפי הרשב"א גם בשכירות בתים, כיון ששכירות ליומיה ממכר הוא, לכן אף במקום אונס של השוכר צריך לשלם על ההמשך. (והא שפסק הרשב"א בתשו' (ו, רכד והובא בב"י בסי שלה) שאפי' בפועל אין פטור של אונס כשמת המעביד, תי' הנתיה"מ (שלה, א) שהרשב"א חייב רק בקבלן, אבל בפועל גם הוא מסכים שאם המעביד מת יש פטור מחמת אונס, ולהלכה קיי"ל שגם בקבלן הוי פסידא דפועלים באונס המעביד, וכ"כ גם רע"א (ד"ה סמ"ע אות ז) שדברי הרשב"א אלו אינם להלכה לדידן).וכדברנו כתב המחנ"א (שכירות סי' ה סד"ה והיכא), והוסיף שהרי"ף והרמב"ם (שכירות ה, ג) שפסקו בספינה שהשוכר חייב לשלם לבעל הספינה גם על ההמשך סוברים כמו הרשב"א, ודלא כמו שביארו הסמ"ע (שיא, ה וכ"כ בדרישה שיא, ב בסוף) והש"ך (שיא, ב) שהם סוברים כמו הריב"ן, וכדברי המחנ"א כתב גם האבן האזל (שכירות ה, ג ד"ה ונראה עפ"מ) לבאר את שיטת הרי"ף והרמב"ם (אמנם, הקובץ הערות (נג, יא) טען שהרמב"ם סובר שגם בשכירות פועלים אומרים שכירות ליומיה ממכר). גם השו"ת פרח מטה אהרן (א, צד ד"ה ומיהו) כתב שהתוס' (וה"ה הרא"ש לפי חשבונו) סברי כמהר"ם. ↑
- וכיון שיוצא מחמת אנסו אינו צריך לשלם עבור שלושים יום בדומה למי שיוצא מבית ששכרו סתם (ראה שו"ע שיב, ה). ↑
- זו שיטת המהר"ם הנ"ל, ומזה שדימה מת השוכר לאונסים אחרים מוכח שסבר כך בכל האונסים ולאו דווקא במת השוכר, וכן אפשר להוכיח בדעת הרשב"א שכתב (תשו' ב, רכח) "דשכירות כמכר, ומכור הוא לו לימי שכירותו ואפילו מת", ומשמע שסבר שהשכירות קיימת בכל האונסים, וכן התה"ד (שכט) השווה מת התלמיד לאונס אחר, וכן החינוך בית יהודא (סי' ק) השווה שינוי אויר למת השוכר, והוא כמו השו"ת מהרי"ל (סי' מא) שהשווה מת התלמיד לברח התלמיד מחמת שינוי האויר במקום של סכנה. ↑
- זו דעת הרשב"א הנ"ל וז"ל (ב, רכח) "כיון ששכר שמעון הבית ממנו לשנה בסך ידוע וירד בו וקנאו בחזקה, אפילו לא נתחייב על שכירתו בקנין חייב הוא בדמי שכירתו בין דר בו כל השנה בין לא דר בו, דשכירות כמכר ומכור הוא לו לימי שכירתו, ואפילו מת אין אומרין בכי הא טענת אונס, שזה לא מחמת דירתו שלו ממש מתחייב לו, אלא מפני שזה מכר לו ביתו לשנה שאם ירצה לדור בו הוא או הבא מכחו יעשה". ↑
- הב"י (שיב, כב) הביא את שיטת הרשב"א וכתב שגם התוס' (ב"ב נא, ב ד"ה במתנה) סוברים כן, והמשיך שבא לאפוקי שיטת המר' שהבאנו לעיל, ונראה שכך הוא סובר לדינא. גם המנחת פתים (שלד, א ד"ה מי ששכר) הכריע כן כי כתב שהמהר"ם הוא דעת יחיד. אכן הרמ"א (שלד, א) פסק כהמהר"ם (ראה הערה 8), וכן הב"ח (ס"ס שיב) הביא את הב"י ודחה כל דבריו, כי טען עפ"י תוס' (ב"מ נו, בד"ה והאי) ששכירות ליומיה ממכר נאמר רק לגבי אונאה, וגם דחה את ראיית הב"י מהתוס' (וכן דחה דבריו החזו"א (ב"ק כג, יב סד"ה עט) והקובץ הערות (ס"ס נג) והפרח מטה אהרן שם). גם הש"ך (שלד,ב) הסכים עם פסק הרמ"א, וכן היה פשוט לרע"א (ג, לט) שפוסקים כמו הרמ"א, וכן פסק הנתיה"מ (שלה, א), וכן היה פשוט לאבני נזר (חו"מ כה בהתחלה) שפוסקים כהש"ך. ומה שכתב המנחת פתים שהמהר"ם הוא דעת יחיד אינו נראה כלל, שהרי כפי שנת' לעיל זו היא שיטת התוס' והרא"ש, וכן הוא לפי פסק הטור והרמ"א בדין ספינה.והנה לפי המחנ"א והאבן האזל (הנ"ל הערה 2) יוצא שמחלוקת הרשב"א והמהר"ם הוא מח' הרי"ף והרמב"ם נגד התוס' והרא"ש, והרמ"א והפוסקים האשכנזים פוסקים כמהר"ם, וכן פסק החינוך בית יהודא (תשו' ק) בפשיטות כמהר"ם אחרי שהביא שנחלקו בזה המהר"ם והרשב"א, וז"ל "שכל האחרונים פסקו כמרדכי דאם מת השוכר א"צ לשלם", והיה נראה שהפוסקים הספרדים יפסקו כמו הרשב"א כיון שהיא שיטת הרי"ף והרמב"ם והב"י, וכן באמת הכריע המחנה אפרים (שם ד"ה אבל). אמנם, מצאנו שהרבה מהפוסקים הספרדים (שלא הבינו כמו המחנ"א והאבה"א שהיא מחלוקת רי"ף ורמב"ם נגד התוס' והרא"ש) פסקו שאי אפשר להוציא ממון נגד דעת המהר"ם, כי השו"ת פרח מטה אהרן (שם) פסק שאפשר לומר קים לי כמהר"ם מרוטנברג כיון שתוס' סוברים כמוהו ואין מבואר שהרי"ף ורמב"ם חולקים עליו ושכן פסק הרמ"א, וכן החקרי לב (חו"מ ב, פב ד"ה לדידי) פסק שאפשר לטעון קים לי כמהר"ם (גם הוא כתב שהריב"ן סובר כמותו), וכן המשפטים ישרים (ב, ק) הגם שהוא פוסק ספרדי פסק לגמרי כמהר"ם, וכן המהרש"ך (ד, יג ד"ה ואין לטעון) פסק בסתם כמו המהר"ם. ↑
- כיון שמועיל תפיסה בספיקא דדינא כמש"כ הנתיה"מ (כללי תפיסה סעיף כ), ובנידוננו כתבו הפוסקים (חזו"א שם) שהוא ספיקא דדינא, וכן פסק הערך שי (שלד, א) שתפיסה מועילה. ↑
- לפי שיטת הרשב"א פשוט שהשוכר חייב על ההמשך בכל אופן, אכן במקרה שהשוכר שילם מראש על כל התקופה, מודה גם המהר"ם שהמשכיר אינו צריך להחזיר לו כסף לתקופה שאחרי האונס, אא"כ הרוויח המשכיר כסף על התקופה הזאת, וז"ל המהר"ם (שם) "ואם [*לא] ימצאו יחזרו ליורשים כפי חשבון כמה אדם רוצה ליקח פחות כשלא היתה דרה בו" (הוא מדבר במקרה של שכירות פועלים אבל מקודם הוא השווה שכירות פועלים לשכירות נכס וכמש"כ בהערה 2), והיינו שאם שילם מראש הוא מקבל החזר רק עבור החיסכון של המשכיר אבל היתר מפסיד, וכ"כ התה"ד (שכט) שפסק כמותו, והוא הסביר שהטעם של המהר"ם הוא משום ש"כיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיו שלו אפילו יארע אונס", והיא סברת התוס' (ב"מ עט, ב ד"ה אי, שהסבירו כך במקרה של "יין זה וספינה זו" למה הדין הוא ש"אם נתן לא יטול", ומסתבר שזה המקור למש"כ המהר"ם), ולפי"ז מדינא לכו"ע לא מגיע לשוכר החזר יותר ממה שחסך המשכיר.הרמ"א (שלד, א), אחר שהביא את שיטות המהר"ם והרשב"א, פסק "לכן אם קבל השכר כולו אין צריך להחזיר כלום". הש"ך (שלד, ב) בהסבירו את פסק הרמ"א התקשה בזה, כי מצד אחד הלשון "לכן" מורה שפסק כן מספק כיון שיש מחלוקת רשב"א ומהר"ם, ומצד שני בד"מ פסק כך הרמ"א בגלל שכ"כ התה"ד שפסק כמהר"ם. הש"ך פסק שאיך שתהיה דעתו של הרמ"א, הוא עצמו סובר שהעיקר כדעת המהר"ם. הוא הוסיף שגם במקרה ששילם מראש יש נפ"מ אם פוסקים לגמרי כמהר"ם או שפוסקים כך מספק, אם המשכיר חסך כסף מזה שהשוכר לא היה בבית, כי אם פוסקים כמו המהר"ם צריך המשכיר להחזיר את החיסכון, אבל אם הוא משום שחוששים לשיטת הרשב"א לא צריך המשכיר להחזיר את החיסכון.לדינא, הגם שהש"ך הכריע כמו המהר"ם ופסק שהמשכיר צריך להחזיר את החיסכון, בכ"ז היות שהרבה חולקים, לכן לדידן אי אפשר לכוף את המשכיר להחזיר כלום כיון שמועיל תפיסה, וכ"כ רע"א (שם) בנידון דידן בהדיא וז"ל "כיון דהרמ"א לא הכריע להלכה בין דעת המהר"ם ב"ב לדעת הרשב"א, וא"כ יכול לומר המשכיר ק"ל כהרשב"א דמדינא צריך לשלם הכל", וכן הבין הנתיה"מ (שלד, ב) בדעת הרמ"א, וכן פירש העה"ש (שלד, יא) את דעת הרמ"א "דמספיקא דדינא אין להוציא", אבל אם היורשים יתפסו בחזרה את מה שחסך המשכיר א"א להוציא מהם, כיון שמועיל תפיסה בספיקא דדינא והם יכולים לסמוך על שיטת המהר"ם. ↑
- הגם שבעלמא הרבה פוסקים סוברים שצ'ק אינו נחשב כגבוי (המקור שצ'ק נחשב לגבוי הוא הט"ז אבהע"ז נג, ה, ובענין מח' הפוסקים עיין באריכות בספר הצ'ק בהלכה פ' יד), מ"מ בנידוננו אין צורך שיהיה כגבוי, ודי במה שהשוכר נתן למשכיר דרך שיוכל לגבות את חובו. ומסתבר מאוד, שאפי' במקום שניתן לבטל צ'ק תועיל נתינת צ'ק, שהרי טעם המהר"ם שאם שילם מראש אין השכירות בטלה, הוא מכיון שבכה"ג הביע השוכר וויתור על טענת אונס, וא"כ כיון שנתינת צ'ק דחוי היא דרך מקובלת לשלם עבור שכירות, נחשבת נתינת הצ'ק להבעת הסכמה מצד השוכר לשלם במקרה של אונס. דברינו הם דלא כמש"כ הדרכי משפט (ח"ג פט"ז הערה כג) שלפי הגר"נ קרליץ שסובר שצ'ק אינו אלא כמכתב לבנק, אם נתן צ'ק אישי אינו נחשב לשילם מראש אפילו אם הוא צ'ק לא דחוי (בצ'ק של צד שלישי גם הוא מודה שנחשב לגבוי). אמנם יש לציין שרוב הפוסקים לא סוברים בזה כהגר"נ קרליץ, ובנוסף לזה, לפי מש"כ לעיל נראה שאפי' הגר"נ יסכים כאן שלפי המהר"ם נתינת צ'ק נחשבת להבעת וויתור על טענת אונס. יצוין שבעלון 19 עמ' ד' הובאה דעת הגר"נ נוסבוים שצ'ק סחיר נחשב להקדמת מעות, והסתפק בצ'ק למוטב בלבד אם נחשב כהקדמת מעות, כי אולי כוונת מושך הצ'ק הייתה לבטלו במקרה של אונס. ↑
- במהר"ח אור זרוע (סי' סו) פסק שאם השוכר שילם מראש רק מחמת ההכרח, אין מזה ראיה שהתכוון לשלם גם אם יקרה אונס, ולכן אין הטעם של התוס' והמהר"ם, והמשכיר צריך להחזיר לו את הכסף ששילם, (דברי המהר"ח או"ז הם דלא כהבנת הקהילות יעקב (ב"מ מו, ד) שהפשט בתוס' הוא בגלל שהמשלם מראש אינו משלם שכירות אלא דמי מקח, שהרי אם כהבנת הקה"י מה נפק"מ יש אם שילם מחמת ההכרח או לא, כי סו"ס הייתה מכירה ולא שכירות. גם הנתיה"מ (שיב, יג) הלך בדרך זו, אלא שלפי דבריו יוצא כמעט הפוך מהמהר"ח או"ז, כי הוא כתב שרק אם התנו מתחילה שישלם מראש אז אומרים שכירות ליומיה ממכר ואי"צ להחזיר הכסף, אבל אם נתן מרצונו לא אומרים שכירות ליומיה ממכר וצריך להחזיר הכסף, ולפי"ז אם שילם מעצמו מראש יחזיר לו המשכיר, אבל כשהוכרח לשלם מראש בגלל ההתנייה של המשכיר לא יוחזר לו הכסף. אכן באמת אין הנתיה"מ נוגד את המהר"ח או"ז, כי הנתי' מפרש את שיטת הרשב"א ומצמצם אותו, והמהר"ח או"ז מפרש את שיטת המהר"ם).הערך שי (שלד, ד"ה מיהו) העיר שהרא"ש (ב"מ ו, ג) כתב טעם שונה מטעם התוס', וטעמו הוא שבמקרה של אונס ששניהם לא ציפו לו אין המשכיר חייב להחזיר הכסף שקיבל כיון ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", והוסיף להסביר התה"ד (הנ"ל) "ואינהו הוי להו לאתנויי עם בעל הבית דאי מתיליד אונס שלא ירצו להפסיד שכרן", דהיינו שכוונת הרא"ש במילים "המוציא מחבירו עליו הראיה" אינו שמשאירים הכסף מחמת הספק, אלא שהיות שהמוציא מחבירו עליו הראיה, לכן היה על המוציא להתנות בפירוש – שהרי הוא זה שיפסיד אם לא יתנה על מקרה של אונס, ואם לא התנה מחל, והוא פסק בתורת וודאי. וכן הבין הסמ"ע (שי, יב) שכתב "פסידא דהמשכיר דהוא בא להוציא שכירות מיד השוכר ועליו מוטל להתנות דהמע"ה".והוסיף הערך שי, שזה שתוס' אמרו טעם אחר אינו הוכחה שתוס' חולקים על הטעם של הרא"ש (וכן נראה מוכח בתה"ד שהביא גם הטעם של הרא"ש וגם הטעם של התוס' והמהר"ם), אלא שהטעם של הרא"ש שייך רק אם שילם בשעת השכירות שאז היה מוטל על השוכר להתנות על מקרה של אונס, משא"כ הטעם של התוס' שייך גם אם שילם אח"כ, ואם כן מה שחילק המהר"ח אור זרוע בין שילם מדעתו לשילם בע"כ אינו נפ"מ אלא במקרה שלא שילם בשעת השכירות שאז לא שייך הטעם של הרא"ש, ולכן בשילם אחר תחילת השכירות שאין שייך טעם הרא"ש וגם שילם בע"כ שאין שייך טעם התוס', צריך המשכיר להחזיר הכסף לשוכר לפי המהר"ם. ולכן תועיל תפיסת השוכר כפי המהר"ם, ואם יתפוס המשכיר בחזרה תועיל התפיסה לפי הרשב"א. יש לציין עוד שמה שכתב המהר"ח אור זרוע אינו אלא לפי שיטת הריב"ן (ראה הערה 2) שהמהר"ם והתה"ד הולכים לשיטתו (כמבואר בהדיא בדבריהם), אבל הריב"ם (ראה שם) אינו סובר כלל ש"כיון דנתן לו שכרו נתרצה לו שיהיו שלו אפילו יארע אונס" (וכ"כ החזו"א ב"ק כג, יג ד"ה ע"ט), אלא טעמו הוא משום "דמאן דתפיס לא מפקינן מיניה, דהמוחזק יאמר לחבירו כיון שאינך יכול לקיים תנאך מזלך גרם המוציא מחבירו עליו הראיה", וכדבריו פסקו הרא"ש (ב"מ ו, יא) והטור (סי' שיא) והרמ"א (שיא, ג), ולפי שיטה זו לא שייך החילוק של המהר"ם עם הביאור של המהר"ח או"ז, ואפי' אם שילם בע"כ אין המשכיר צריך להחזיר לו, ולכן גם לדידהו לא יועיל תפיסת השוכר בכל מקרה. ולפי"ז מש"כ בפנים שמועילה תפיסת השוכר הוא מכיון שאי אפשר להוציא ממי שמסתמך על שיטת הריב"ן ומהר"ם (וכן פסק הש"ך שיא, ב ושלד, ב) נגד הרשב"א והריב"ם. ↑
- נחלקו הפוסקים בדעת המהר"ם במקרה שהנפטר השאיר אחריו אלמנה ויתומים. בשו"ת משפטים ישרים (ב, קצג) פסק במקרה שמת השוכר, שהגם שהשאיר אלמנה ויתומים בכ"ז נחשב לאונס השוכר כיון שלא אומרים שכל המשפחה נחשבת לשוכר כי אם הנפטר בעצמו. אכן בפרח מטה אהרן (א, צד ד"ה ברם המרדכי) טען שבכה"ג לא נחשב שאין לשוכר צורך בבית, כיון שאלו שגרו בבית עד היום עדיין זקוקים למקום לגור, והגם שהנפטר הוא זה ששכר הבית, בכ"ז שכר עבור כולם. הפמ"א הביא ראיה לדבריו מהמהר"ם שלמד את דינו מדוולא ששם אין צורך במלאכה כלל, אבל במקום שעדיין יש צורך בשכירות לבני הבית בזה לא פטר המהר"ם.ויתכן שהמשפטים ישרים ישיב על זה שמ"מ אפשר לפטור את היורשים, כיון שהסיבה שבגללה שכר את הבית איננה קיימת עוד, שהרי מצד ששכר את הבית לעצמו – הרי הוא מת, ומצד ששכר עבור בני ביתו, הרי בשעת חיותו היה מחויב לתת להם מדור, אך עתה נפטר מחיוב זה, וגם מה שחייב במדור האלמנה, מ"מ אינו מחויב לשכור לה אותו בית ששכר בזמן חיותו כמבאר בשו"ע (אבן העזר צד, ה). ↑
- אפילו אם השאיר מטלטלין, כי אחרי תקנת הגאונים צריכים היורשים לשלם חובות מורישם ממטלטלין שירשו כמו שנפסק בשו"ע (קז, א). ↑
- כי היורשים אינם צריכים לשלם את חובות מורישם מכספם הפרטי כמו שפסק השו"ע (שם) "אם לא ירשו כלום מאביהם אין חייבים לפרוע חוב אביהם ואפילו מצוה ליכא". ואם ירשו נכסים אבל החובות גדולים מהנכסים אינם חייבים לשלם כי אם כסכום הירושה, ובנידוננו ייכלל המשכיר בין שאר נושי הנפטר לפי הכללים שנפסקו בשו"ע (סי' קד). ↑
- מה שחולי של בני ביתו נחשב לאונס כמו חלה הוא עצמו, כן מבואר בתה"ד (שכט) ונפסק בשו"ע (שלג, ה) לגבי חזרת פועל בדבר האבד (ומקורו המשנה בנדרים כז, א), וא"כ כ"ש שה"ה בחזרת שוכר, כיון שבחזרת פועל הוא גורם היזק למעביד, ובכ"ז חולי בני ביתו נחשב לאונס, וא"כ כ"ש בחזרת שוכר שגורם רק מניעת רווח. ↑
- זה שחולי הוא אונס אפשר ללמוד מפסק השו"ע (שלד, ד), המבוסס על המשנה הנ"ל, "מי ששכר מלמד לבנו וחלה התלמיד… פסידא דמלמד", והוא דומה למבו' בגמ' (כתו' (ב, א) "חלה הוא או שחלתה היא… אינו מעלה לה מזונות", והטעם הוא משום שחולי חשיב אונס, (בחי' רע"א (שו"ע שלד, ד) העיר שנראה משו"ת הרשב"א (הובא בב"י שם) שהוא מחלק בין חלה למת ובמת חייב המעביד לשלם, אמנם לא השיג על השו"ע שמקורו הוא הטור (סי' שלד) בשם רבנו יואל). ולמש"כ לעיל בהערה 2 נחשב לאונס רק אם א"א לחולה לגור שם כלל ולא שרק מקשה לגור, ולכן לדוגמא אם הוא יכול לעלות מדרגות אלא שהוא צריך ללכת לאט או עם הליכון, או אפילו אם א"א לעלות במדרגות אבל קיים מעלית בבנין ורק בשבת לא יוכל לצאת מהבית אולי לא יחשב אונס לבטל את השכירות, ולכן התנינו את האפשרות לבטל את השכירות רק כשלא קיים מעלית בבנין. אמנם, אם קיים חשש סכנה לגור שם אין המשכיר יכול לטעון שיש אנשים שממשיכים לגור למרות חשש הסכנה והשוכר יכול לבטל השכירות, וכך מבו' בתשו' המהר"ם המובא בקצוה"ח (שכב, א), שאף שהיו אנשים שהמשיכו לגור בכ"ז החשיבוהו המהר"ם כאונס בגלל הסכנה. ↑
- אם אין לו כסף לשלם זה ודאי נחשב אונס, וכמש"כ הריב"ש (סי' קג הובא בב"י ס"ס צז) "כל שאין לו במה לשלם, אין לך אונס גדול מזה, ומה יעשה, היגזול או יגנוב כדי לקיים שבועתו", וכן פסק השו"ע (יו"ד, רלב, טז) "מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות (ונשבע) ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו, אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור, דאין לך אונס גדול מזה". והוסיף הש"ך (רלב, מב) "ואין לומר אם הפסיד חובותיו, אף אם יש לו קרקעות וחפצים, אדעתא דהכי לא נשבע למכרה אלא כסבור היה לפרוע מחובותיו, כי דבר הוה הוא שאדם מוכר מקרקעותיו וחפציו להשיא בתו, אבל ביתו וכלי תשמישו אפי' עני המתפרנס מהצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, הלכך אינו מחויב למכרן לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב", ואפשר ללמוד מזה שאף שהשוכר יכול לשלם את השכירות ע"י שימכור מנכסיו, מ"מ הוא יכול לטעון טענת אונס ולבטל השכירות, כיון שאנשים שוכרים דירות על דעת שישלמו את השכירות מהכנסותיהם ולא ממכירת חפציהם, וכל שחשיב אונס לפטור משבועה ייחשב אונס לשכירות. ועיין מהרש"ך (ד, יג ד"ה ואין לטעון) שהשווה התחייבות לשלם שכירות לכל התחייבות בעלמא לעניין טענת אונס, וא"כ אם מצאנו בהתחייבות לתת נדוניה שיש פטור באונס כזה, ה"ה בהתחייבות השוכר לשלם יש פטור אונס בכה"ג. ויש להעיר שהשוכר יכול לטעון אונס רק אם לא ידע מתחילה שעלולים לפטר אותו, אבל אם ידע מתחילה ולא הודיע למשכיר אינו יכול לטעון אח"כ טענת אונס, וכמש"כ לעיל הערה 1. ↑
- וכן פסק המשפט שלמה (ד, מב). ↑
- כי אם השוכר רוצה רק להרויח אינו נחשב לאונס, ויש להוכיח כן מהריטב"א (ב"מ עט, ב ד"ה ת"ר), שהנה בגמ' מבו' "השוכר את הספינה ופרקה לה [את הסחורה] בחצי הדרך", "אי דלא קא משכח [בעל הספינה] לאגורה [לשוכר אחר] כוליה אגרה בעי שלומי", וביאר הריטב"א שמדובר "שזה מכר סחורתו לאחרים בחצי הדרך", והיינו שהשוכר מכר את הסחורה שהוביל בספינה, ובכ"ז מבו' בגמ' שהשוכר חייב לשלם כל דמי השכירות ולא אומרים שהשוכר נחשב אונס בגלל שרצה להרויח. ↑
- מבו' בקצוה"ח (שטז, א) שזה לא חשיב אונס כיון שהשוכר עדיין צריך דירה, ואינו דומה למת השוכר שאין לו צורך בשום דירה. ויש להוכיח כדבריו מהגמ' (כתו' קג, א) "ההוא גברא דאוגר ליה ריחיא לחבריה לטחינה, לסוף איעתר זבין ריחיא וחמרא", ומבו' בגמ' שההסכם הראשון קיים הגם שהמשכיר לא צריך לקמח, והטעם הוא משום ש"מצי א"ל טחון וזבין טחון ואותיב", וה"ה כשירש דירה אפשר לטעון כן (עיין בט"ז שיח, א שהדין קיים גם כשהמצב השתנה מעצמו). ↑
- המהר"ם טיקטין (הודפס בקובץ מוריה שנה כח עמ' כו ובש"ס עוז והדר בסוף מס' הוריות) טען שדבר אינו חשיב מכת מדינה, כיון שאין המכה בבתים אלא בשוכרים, ולכן השוכר הבורח מפסיד הכל כי הוא דומה ליין זה וספינה סתם (ראה הערה 2), והשוכר חייב לשלם מלוא השכירות אפילו אם עדיין לא שילם, כיון שכך יהיה הדין לפי הרי"ף והרמב"ם והריב"ן (ראה הערה שם, וצ"ע שהרי לפי הריב"ן דווקא בספינה השוכר חייב לשלם מטעם שאבד הספינה, אבל פה שהמשכיר לא הפסיד כלום השוכר יהיה פטור). אמנם הט"ז (שלד, א ד"ה הוי) הביא דבריו וכתב שפשוט שדבריו אינם נכונים, והביא ראיה מהמר' שדן גזירת המושל שלא ללמד תורה כמכת מדינה על אף שאין שום חסרון בתלמידים. גם הש"ך (שלד, ג) חלק על המהר"ם טיקטין, כי כתב שדבר הוי מכת מדינה, ואחר שהביא את המהר"ם טיקטין סיים עליו "ודבריו צ"ע לדינא". ↑
- כי אם ניזוק הבית עצמו אין בזה מחלוקת הפוסקים, והדין מפורש ברמ"א (שיב, יז) בעניין נשרפו רוב בתי העיר, שפסק עפ"י התשו' מיי' (משפטים כז) שמגיע החזר מלא לשוכר אפילו אם שילם מראש, וז"ל הרמ"א "נשרף כל העיר הוי מכת מדינה ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו בין הקדים לו שכרו או לא". וכבר הארכנו בזה בעלון 84 דינים 7-8. ↑
- לפי המהר"ם בהערה הקודמת וכן לפי הקצוה"ח, אם המשכיר לא הפסיד כלום בגלל השוכר כיון שמ"מ לא היה המשכיר מצליח להשכיר, צריך המשכיר להחזיר את כל הכסף עבור התקופה הזאת. ובאירועי הירי שהיו באר"י בצפון ובדרום בתקופות הקיץ באמת היה כך, שהגם שרוב התושבים נשארו בבתים מ"מ לא הצליחו להשכיר לנופש, וממילא המשכיר לא יכול לטעון שאולי היה מוצא מישהו אחר לשכור (וכן טען העמק המשפט נ, ו). וכ"כ המנחת פתים, וכתב שכן מבואר בנתיה"מ (שיב, יג) וכן פסק לדינא. וכן במהר"ם פדואה (תשו' לט) מבואר (וכן הבין החקרי לב חו"מ ב, פא בדבריו) שאפילו מה שכבר שולם למשכיר יצטרך להחזיר אם היה לו דין של ניכוי מחמת מכת מדינה. ↑
- כן פסק הראב"ן (תשו' צח) במקרה שהיהודים – כולל השוכר – ברחו מן העיר למשך שנתיים, והשוכר שילם מראש את דמי השכירות עבור השנתיים האלו, ואח"כ תבע השוכר את הסכום ששילם, ופסק הראב"ן שזה נחשב מכת מדינה, והמשכיר צריך להחזיר חצי מהסכום. ומה שפסק שמקבל רק חצי הוא מכמה סיבות: א', לדעתו כך הדין בכל מכת מדינה "דכיון דמכת מדינה היא, על שניהם הוי ההפסד, וזה יפסיד מחצה וזה יפסיד מחצה". ב', שאפילו אם נאמר שביבש המעיין (המשנה בב"מ קג, ב) החוכר אינו מפסיד כלום, בכ"ז כאן יפסידו שניהם "דהתם היתה כל המכה על השדה של מחכיר שהרי נשדפה רובה דבאגא ולא היתה המכה על החוכר, אבל הכא איכא למימר גזירת המכה על שניהם היתה, על הבתים להיות בדודים ועל האנשים להיות גולים, הלכך לתא דשניהם הוא יחלוקו ההפסד", וגם לולא טעם זה מ"מ יש טעם נוסף – ג', "מצי אמר משכיר לשוכר, אילו לא שכרת ביתי אז שמא היה שוכרו אחר מאותן שלא נגזר עליהם גלות, שהרי נשארו מיעוט הקהל בבית", והיינו שכיון שיש שוכרים שלא ברחו אינו ברור אם ההפסד בא בגלל מזל של המשכיר ג"כ או רק משום מזלו של השוכר. וכן פסק המהר"ם (פראג שפח, והובא בקצוה"ח (שכב, א) שכתב שא"כ לדידן לא יהיה יחלוקו אל המוציא מחבירו עליו הראיה) בשאלה זו, אבל כתב רק את הטעם השלישי, והסבירו (והוא לשון הראב"ן) בלשון זה "וכיון דאיכא לספוקי יחלוקו". המחנ"א (שכירות ז) גם דן בשאלה זו והביא את הראב"ן, אבל הביא רק את הטעם השני. החקרי לב (הנ"ל) הביא את תשו' הראב"ן והביא שהרבה פוסקים לא כתבו כן אלא הוציאו כל השכירות מן המשכיר, וטען שמה שפסקו כן נובע מהא שלא ראו את הראב"ן. ולדינא פסק החקרי לב שהיות שהמשכיר הוא מוחזק הוא יכול לטעון קים לי כהראב"ן ולהחזיר רק חצי מדמי השכירות, והוא הדגיש שלולא שהיה מכת מדינה לא היה המשכיר צריך להחזיר כלום. ↑
- יש כמה פוסקים הסוברים כן אבל הטעמים שלהם שונים, ובמקרים מסוימים תהיה נפק"מ לדינא בין הטעמים, וכלהלן.המחנ"א (שם) אחר שהביא את דעת הראב"ן שמתחלקים שווה בשווה הוסיף, שמהירו' (גיטין ז, ו) מוכח שהשכירות קיימת והמשכיר אינו מחזיר כלום לשוכר (בירו' איירי בא' ששכר ספינה לעבור נהר, ועד שלא עברו התייבש הנהר ולא היה צורך בספינה, ונפסק בירו' שאם שילם אינו מקבל את כספו בחזרה, כי בעל הספינה טוען "אנא קאימנא"), וביאר המחנ"א שהגם שמדובר במכת מדינה, מ"מ "כיון דהקדים לו השכירות נתרצה השוכר שיהא שלו לאלתר" (והיא סברת התוס' שהבאנו לעיל הערה 8), והוסיף שזה לא דומה לנשרפו רוב בתי העיר שפסק הר"מ (תשו' מיי' משפטים מז) והובא ברמ"א (שיב, יז) שהמשכיר חייב להחזיר לשוכר את מה ששילם, כיון ששם קרה הקלקול במושכר ולא בשוכר כלל, משא"כ פה האונס הוא רק מצד השוכר והמושכר קיים.לפי דעה זו מפסיד השוכר רק אם שילם מראש. יש לציין שהמנחת פתים (שכא, א) חלק על פסק המחנ"א שבמכת מדינה שהבית קיים מפסיד השוכר כששילם מראש, כיון שהמהר"ם מרוטנבורג (הנ"ל) סותר את דבריו, עוד דייק שהנתיה"מ (שיב, יג) אינו סובר כהמחנ"א. אמנם המהרש"ם (ב, קצט) הביא את המחנ"א לדינא. (שם הכריע מטעם אחר אבל משמעות דבריו הוא שמסכים למחנ"א.)המהר"ם טיקטין (הנ"ל) סובר יותר מהמחנ"א, שגם כשיש דבר או מלחמה, אם הבית קיים צריך השוכר לשלם את כל השכר, אפילו אם עדיין לא שילם, שכיון שהמושכר קיים ועומד וכל הבעיה היא רק מצד השוכר, הוא דומה ליין זה וספינה סתם שאפילו אם לא שילם צריך לשלם, וז"ל "ולא דמי לכל הני מכת מדינה דפרק המקבל… דהכא לא היתה המכה בבתים אלא בבני אדם". אמנם דברי המהר"ם טיקטין הם להדיא דלא כהראב"ן והמהר"ם מרוטנברג. ובמה שחייב לשלם אפילו אם עדיין לא שילם כתב עליו הט"ז "וטעות הוא", כיון דהוי אונס שגם המשכיר וגם השוכר שניהם לא ידעו עליו מראש.העה"ש (שלד, יב) פסק כמו המהר"ם טיקטין ומטעם שהאונס הוא מצד השוכר, ושאל על עצמו ממת השוכר שלפי המהר"ם היורשים פטורים, ותירץ "כשמת בסעיף הקודם שאני דהרי אינו בחיים שיתבענו, וכשתובע יורשיו יכולים לומר מה לנו לעשות כיון שנתבטלה המלאכה ע"פ אונס הוי פסידא דידך" (וצ"ע בדבריו, שהרי איירי שהמת הניח נכסים, ומאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה והבנים אכלוה שהם חייבים לשלם מנכסי אביהם (למ"ד שואל חייב משעת משיכה) כיון שהאב פשע).החקרי לב (חו"מ ב, פא ד"ה והנה ראיתי) כתב שאף שהמהר"ם טיקטין שחילק אם האונס הוא מצד השוכר הוא דלא כהראב"ן (והמהר"ם) ומהר"ם פדואה והמהרש"ך, בכ"ז אפשר לומר "קים לי" כהמהר"ם טיקטין, והביא שכמה פוסקים מסכימים כך. אכן באמת צ"ע בדבריו, כי חלק מהפוסקים שהביא שמסכימים לו לא הסכימו כך, וכגון החינוך בית יהודא (תשו' ק) שהביא את המהר"ם טיקטין ואף התחשב בו אבל לא הסכים לדבריו, וכן הראנ"ח (א, לח) לא הסכים למהר"ם אלא כתב מה שנביא בשמו בהערה 27.במקרה שחלק מהציבור (אפילו חלק קטן) נשארו בבתיהם טען בקצוה"ח (שכב, א) שלפי המהר"ם מרוטנבורג (שהובא בהערה הקודמת) שהחשיב אותו לספק אולי היה המשכיר מצליח להשכיר לאחר, אם השוכר שילם כבר אין הוא יכול להוציא מידי המשכיר אם לא ביטל את השכירות (כי אם ביטל השכירות אין מקום לספק אם היה מצליח להשכיר למי שלא ברח). ↑
- השמרו משפט (ב, נא-נב) פסק שמגיע החזר מלא. הוא לא התייחס לסברא השניה של הראב"ן, וטען שהדעה השלישית בדין הקודם אינה שייכת כאן, כי בעלי הדעה הם: א' הקצו' עפ"י המהר"ם, וזה לא היה שייך כי בתקופה זו לא הצליחו להשכיר כלל. ב' המהר"ם טיקטין והמחנ"א שטענו שכשהבית קיים המשכיר יכול לטעון "הא ביתא קמך", וע"ז טען שאם חלק מהזמן צריך לרדת למקלטים אין המשכיר יכול לטעון כך. החושן אהרן (סי' ח) הסכים לזה כיון שאי אפשר לקרוא דירה במקום מסוכן "דירת נופש" וגם לפי המחנ"א א"א לטעון "הא ביתא קמך". החו"א רק הוסיף שזמן מלחמה הוא עידנא דריתחא ולכן נכון לפשר קצת ועל השוכר לשלם קצת למשכיר.גם העמק המשפט (נ, ו) הסכים שלא היה שייך לחייב מצד הקצו' כי ברור שהמשכיר לא היה מוצא שוכרים, אמנם הוא נטה לומר שאפשר להגיד קים לי כמו המחנ"א – ולא התייחס לטענה שהיו צריכים לשהות במקלטים, אכן הסתפק כי אולי הסיכון שיפול טיל על הבית נחשב ריעותא בגוף הבית, ולכן פסק שכדאי להציע שיתפשרו אבל א"א לחייב המשכיר להחזיר כלום. ↑
- זה היה פשוט למהרש"ך (ב, קצח) במקרה שהמלך גזר על כל מי שהתעסק בעסק השוכר שיעבור לגור במקום אחר, ופסק המהרש"ך שהיות שגזרת המלך לא היה על השוכר הזה אלא על כל מי שמכר הדבר ההוא, לכן פשוט שזה נחשב מכת מדינה והשוכר אינו חייב כלום, והוסיף שאין לחייב השוכר בגלל שהוא יכול להמשיך את השכירות ויתעסק בעסק אחר או שישכיר את השטח למי שמתעסק בעסק אחר, "כי איך יעלה על הדעת לעשות אומנות אחרת אשר לא נסה בו גם מאין הרגלים לחייבו לבקש שוכר ויתחייב הוא בשכירות". ↑
- כ"כ הראנ"ח (א, לח הובא בפת"ש) במקרה שאחד שכר חנות בכדי לעסוק בסחורה מסוימת, ואח"כ עקב גזרות המלך לא היה כדאי כלל לעסוק בזה, ופסק הראנ"ח שאי"ז מכת מדינה כיון שהחנות עצמה לא נפגעה ואפשר למכור בה סחורה אחרת והאונס הוא רק מצד השוכר. הוא שאל ע"ע מתשו' המהר"ם פדואה שגזר המלך על הלוואות בריבית והחשיבה המהר"ם למכת מדינה, ותירץ "התם כל שבח החנות לא היה אלא רשות המלך שהיה למחזיק החנות להלוות ברבית והרשות ההיא היא שהיו שוכרים זה מזה וכיון שגזר המלך שלא ילוו נפל פתא בבירא ונתבטל השבח ההוא ונתקלקל והוי כמו אכלה חגב או יבש המעין", וכוונתו נראית שהחנות ההיא הייתה מיועדת להלוואות ברבית ולא עמדה לסחורות אחרות.גם המנחת פתים (שלד, א) פסק כהראנ"ח, וכן המחנ"א (שם) בנידון המהרש"ך חלק על המהרש"ך, והגם שהסכים שזה נחשב מכת מדינה כיון שהגזרה הייתה על כל מי שהתעסק בסחורה הזאת, בכ"ז טען "יראה דבנדון הרש"ך יש להעמיד השכירות ולחייבו לשוכר כיון דלא נשתנה החנות מכמות שהיה וראויה היא לאומנות אחרת אלא שלזה השוכר אינה ראויה, כה"ג לא שייך לומר מזליה דמשכיר גרם". גם בשו"ת חת"ס (קסא, ד"ה ואין סברא) הביא את הראנ"ח והמהרש"ך, וכתב על הראנ"ח "וסברא נכונה היא" ועל המהרש"ך כתב שהוא "לא עמד בזה".אכן צ"ע על כל הפוסקים האלו, כי גם בזרעה השוכר חיטים וקרה שידפון רק לחיטים ולא לשעורים נחשב למכת מדינה כמבואר בסמ"ע (שכב, ב), ולא אומרים שהשוכר היה יכול לזרעה שעורים (אם לא שהתנה המשכיר שיזרענה שערים). וחכ"א תירץ שיש לחלק מדמי השכירות על העבר – שלא היה אפשר לדעת איפה יקרה האונס, ובין תשלום השכירות על העתיד, שאז יכול המשכיר לטעון שיעסוק בסחורה אחרת. אכן במחנ"א קשה לחלק כך כי טענתו שייכת גם לגבי העבר שמזל השוכר גרם, ובראנ"ח ובחת"ס שהסכים לו בלאו הכי אינו קשה משידפון, כי לדעתם בכדי שתיחשב מכת מדינה צריך שהאונס יהיה בגוף הדבר המושכר ולכן אם אפשר למכור בחנות דבר אחר אינו מכת מדינה אלא אונס השוכר, וכ"ז לא שייך בשידפון ששם האונס הוא וודאי בגוף הדבר המושכר. ↑
- לפי המחנ"א וכו' אונס כזה בלא"ה אינו מכת מדינה כיון שהמושכר עצמו לא נפגע והמשכיר יכול לומר "חזי דאנא קאימנא", וכן העיר המהרש"ם (ג, קפ) במקרה שהעלו מסים. ↑
- הראנ"ח הנ"ל הסיק "אם ע"י טורח והשתדלות ותחבולות הסוחרים יכולין להרויח בחנות ריוח מה אינם יכולים לחזור בהם". ↑
- מקור דין זה הוא בגמ' (ב"מ קג, ב), שהנה מבו' במשנה "המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכורו", והקשו בגמ' "אילימא דיבש נהרא רבה אמאי אינו מנכה לו מן חכורו נימא ליה מכת מדינה היא", ותרצו "אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא דאמר ליה איבעי לך לאתויי בדוולא", והקשו התוס' (קד, א ד"ה דאפשר) "וא"ת אפילו לא אפשר נמי אמאי מנכין לו דכיון דלא יבש נהרא רבה תו לא הוי מכת מדינה, וי"ל דנקט האי טעמא לאשמועינן דאפילו יבשו נמי שאר יאורי שדות אחרים דהשתא הוי מכת מדינה, אפילו הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה, דדוקא באכלה חגב או נשדפה שאין יכול לתקן הקלקול ע"י שום טורח מנכה לו", והיינו שדבר שגורם רק יותר טרחא אין לו דין של מכת מדינה. וכך נפסק בשו"ע (שכא, א) "כל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה מנכה לו משכירותו, ואם אפשר לתקנו על ידי טורח ותחבולות אינו מנכה לו". ↑
