פסקי דינים – גניבת דעת – חלק ה

1. ישנם פוסקים הסוברים שמאכל המותר באכילה רק במקום הפסד מרובה, אינו מותר אלא למי שהמאכל היה ברשותו כשנפל הספק, אבל אסור לאדם אחר לאוכלו. על פי שיטה זו אסור לבעלים למכור את המאכל לאחרים מבלי לגלות לקונה שהוא מותר באכילה רק במקום הפסד מרובה. ואם מכרו מבלי להודיע, ייתכן שהקונה יכול לבטל את המקח מדין 'מקח טעות' ((כן פסק בשו"ת חתם סופר או"ח סי' סה וז"ל: "אודות יין שלא הותר אלא בהפסד מרובה אם יש למנוע מלקדש ולברך עליו ברכת המזון אלא טוב לקדש על הפת ולברך בלי כוס. כבר כתבתי בתשובה אחרת דכל כיוצא בזה לא הותר אלא לבעל היין ובני ביתו משום הפסדו אבל אחרים למה יקנו ממנו לכתחילה, וקרוב לודאי שמחויב להודיעם, ואם לא הודיעם ומכר סתם אפשר הוה מום במקח וחוזר". בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צ הבין בלשון החתם סופר "לא הותר אלא לבעל היין ובני ביתו" שאסור לקונה לשתות את היין, כיון שאין לו הפסד, שהרי היה יכול לקנות יין אחר, ולכן תמה עליו, שאם כן ברור שאסור למכור לו מבלי להודיע, שהרי היין אסור עליו לפי הדין, אם כן למה כתב החתם סופר שהוא כמסתפק בכך. ויש שרוצים ליישב, שהיה מקום לומר שהאיסור על הקונה הוא רק אם קונה לאחר שיודע שיש בעיה הלכתית, אבל אם קנה מבלי לדעת ושילם עבורו כסף רב, שוב מותר היין לקונה מדין הפסד מרובה (סברא זאת כתב בשו"ת יביע אומר שיובא להלן הערה 7) וממילא מותר למוכר למכור מבלי להודיע, כיון שלאחר הקניה יהיה מותר. ועל כן כתב החתם סופר שדעתו נוטה, שאף בדיעבד יש בכך טענת 'מקח טעות' והקונה יכול לבטל את המקח ובכך להימנע מהפסד, ושוב אין לו היתר של הפסד מרובה.)), אם המאכל עדיין קיים ((שאם הקונה כבר אכל אותו, אינו יכול לתבוע את הכסף מהמוכר, כמבואר בשו"ע סי' רלד סעיף ג.)). אמנם, רוב הפוסקים סוברים שאם יש הפסד מרובה לבעלים הראשונים, הרי הוא מותר באכילה גם למי שקנה מהם, או קיבל במתנה ((בפתחי תשובה יו"ד סי' לא סק"ב מביא דברי החתם סופר ומוסיף שמדברי שו"ת רע"א סי' מג שהתיר לטבח למכור לאחרים בשר שמותר בהפסד מרובה נראה שחולק על החתם סופר. וכן בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"א סוף סי' קפח מוכיח שדינו של הבשר שמתירים בהפסד מרובה תלוי בבעלים של הבשר בשעה שנפל הספק, שאם לבעלים מותר משום הפסד מרובה (גדר הפסד מרובה תלוי גם במצבו הכלכלי של הבעלים, עיין דרכי תשובה סי' לא ס"ק יא) גם לאחרים מותר. וכן דעת שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צ, וכן כתב בספר ערך ש"י יו"ד סי' לא סק"א ד"ה במקום וטעמו שאם נאסור על הבעלים למכור לאחרים, כדברי החתם סופר, שוב יהיה לו הפסד מרובה ועיין עוד בדרכי תשובה שם ואכמ"ל.)). לפי דעה זו מותר למכור אותו או לתת במתנה מבלי לגלות את הבעיה ההלכתית ((כן פסק בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צ וז"ל: "ולענין להודיע, נראה שאם יודע שהקונה הזה מחמיר על עצמו שלא לאכול דבר אשר יקל בו החכם מפני הפסד מרובה, אזי מחויב להודיעו. ואם מיקל לעצמו בזה, אין צריך להודיעו". וממשיך: "ואם כן בנידון דידן שזה שהותר בהפסד מרובה רוב בני אדם אין מקפידים והקונה הזה אינו מן המקפידים…… לזה בודאי אין צריך להודיע להקונה מזה. רק כשידוע שמקפיד על זה או ששואל בפירוש אם הוא משאלת חכם". וכל זה אם ידוע שהקונה מקפיד, אבל בסתמא, אין הקונה יכול לטעון לאחר שקנה שהוא רוצה להחמיר על עצמו, וכמו שכתב הפרי מגדים באו"ח אשל אברהם סי' תסז ס"ק כה "אבל אם הלכה דמותר כדיעה אחת, לא מצי למימר הלוקח הואיל ויש דיעה להחמיר ואני רוצה להחמיר, כיון דהלכה כדיעה דמותר". וכן כתב בפירוש הרדב"ז על הרמב"ם הלכות מעשר פרק יב הלכה יח "והכא מדינא מותרים ומשום חומרא בעלמא שזה מחמיר על עצמו אין חבירו חייב לשלם". והובאו דבריו במהרי"ט אלגזי הלכות בכורות פ"ה ס"ק נא ד"ה הן אמת. (אמנם, במקרה שעליו דן הרדב"ז מדובר שלפי דברי המוכר הבשר אינו כשר, ועל כך תמה המהרי"ט אלגזי שניתן לחייב את המוכר על פי הודאתו, אבל היסוד שהניח שהקונה אינו יכול לתבוע ביטול מקח בדבר שמותר על פי הדין הוא דין מוסכם).)), אם לא שידוע שהקונה היה מחמיר על עצמו ונמנע מלאכול גם במקום הפסד מרובה ((במקרה כזה הקונה אף יכול לבטל את המקח מדין 'מקח טעות', כיון שהוא מקפיד, בדומה למבואר ברמ"א חו"מ סי' רלג "מכר לו בשר בחזקה שהוא מין איל מסורס, ונמצא שאינו מסורס המקח קיים ומחזיר לו אונאתו, אלא אם כן ידוע שהלוקח אסטניס שאינו אוכל כלל בשר איל שאינו מסורס. והוא הדין בכל כיוצא בזה". (ועיין בגליון 36 דין 4 שיש מחמירים יותר מהרמ"א וסוברים שאפילו אם אינו ידוע כאסטניס אלא שהתנו ניתן לבטל את המקח). ולא מסתבר שיהיה חילוק בין קפידא מחמת טעם לקפידא מחמת איסור. יסוד זה שדין ביטול מקח משתנה בין אדם אחד לאדם אחר מבואר גם בשו"ע סי' רלב סעיף כג שאם היה ידוע למוכר שהלוקח רצה לקנות שור לחרישה ונמצא השור נגחן ואינו ראוי לחרישה, המקח בטל. בנוסף לאיסור אונאה יש איסור להאכיל לאדם מאכל שהוא נוהג להחמיר שלא לאכול, וכמו שפסק הרמ"א ביו"ד סי' קיט סעיף ז "מי שנוהג באיזה דבר איסור… מכח חומרא שהחמיר על עצמו… דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור", והמקור הוא בגמ' חולין דף קיא ע"ב "חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא סבירא לי". ואפילו אם גם לדעת המחמירים האיסור הוא רק לכתחילה, הוכיח בשו"ת מוצל מאש (הובא בספר מועדי השם דף יב ע"א) שאסור, מהגמ' שם שרבי אמי שבר קערת חרס שלא ניתן להגעילו, אף שהיתה לו אפשרות להמתין עד שלא יהיה בן יומו ואז אף לדעת המחמירים האיסור הוא רק לכתחילה.)), או שיש הבדל משמעותי בין מחירו של מאכל כזה לבין מחיר מאכל המותר לכתחילה ((כן כתב בשו"ת דברי מלכיאל שם, אלא שבמקרה שדן שם המחמירים היו מועטים ולכן הניח שמסתמא אין הבדל במחיר (אמנם, יתכן שבזמנינו המציאות שונה). במקרה שיש הבדל משמעותי במחיר יהיה איסור אונאה, ואפילו אם האונאה היא פחות משתות מסתפק בשו"ע סי' רכז סעיף ו אם יש איסור אונאה, ואפילו אם הוא נותן במתנה יהיה איסור גניבת דעת לפי רוב הפוסקים, כיון שהמקבל חושב שקיבל מתנה ששווה הרבה יותר ממה שהוא קיבל באמת, עיין בגליון 45 דין 1 והערה 4 שהובאה מחלוקת המהר"ם שיק ופוסקים אחרים אם יש איסור גניבת דעת במקרה כעין זה. ועיין שם בהערה 5 שהבאנו בשם המהרי"ל דיסקין שסבר שאם נפל השאלה שמתירים רק בהפסד מרובה בבשר שנמצא בבעלותו של עשיר, חייב העשיר לתת אותו במתנה לעני ולהודיע לו שבשר זה אסור עליו, כיון שהותר רק בהפסד מרובה.)).

2. אמנם, דבר שנחלקו בו הפוסקים וההלכה הוכרעה לקולא, אין המוכר צריך לגלות לקונה ((לכאורה צע"ג על מה שפסק הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ה חו"מ סי' ו בחנות שמכר אוכל שהיה תחת המיטה שישנו עליו, שרק מצד מידת חסידות היה על בעל החנות להודיע לקונים שמא הם מחמירים שלא לאכול מחשש רוח רעה, אבל לא מן הדין, וכן אין הקונה יכול לטעון 'מקח טעות' ולדרוש את כספו, כיון שהוא מכריע שאין איסור בכך על פי דעת רוב הפוסקים. וקשה עליו שהרי השאלה אינה מוכרעת בין פוסקי זמנינו ויש פוסקים האוסרים, אלא שהגר"ע אסף הרבה דעות שדנו בעניין והכריע כרוב הפוסקים המקילים. אולם לא מדובר בשאלה שהוכרעה בשו"ע ובכל הפוסקים והקונה מחמיר יותר מן הדין, אלא בשאלה שלא הוכרעה וייתכן שהקונה שאל לרב אחר ואסר עליו (ומסתבר שאם ידוע על קונה מסוים שנוהג על פי הוראות רב מסוים שאוסר, יוכל לבטל את המקח גם לדעת הגר"ע יוסף שליט"א). עוד קשה שהרי ברור שרוב הקונים לא היו מסכימים לקנות במחיר הרגיל, אם היו מגלים להם את האמת, שהרי לא יקנו אוכל שמוסכם בין כל הפוסקים (חוץ מהרמב"ם) שיש עליו רוח רעה והוא מסוכן לאכילה, אם ניתן להשיג באותו מחיר אוכל שאין בו סכנה, בנוסף לכך שיש הרבה סוברים שהוא אסור לאכילה אף בדיעבד. וממילא אם המוכר היה מגלה היה מוכרח להוריד את המחיר בצורה דרסטית, יוצא שאם מכר במחיר הרגיל עבר על איסור אונאה וגניבת דעת. ואף הדברי מלכיאל (עיין הערה 4) שהקל למכור דבר מותר בהפסד מרובה, התנה בכך שלא יהיה הבדל במחיר, וכגון שהמחמירים הם מועטים (ואולי גם הגר"ע יוסף שליט"א לא התיר אלא למכור לציבור שיסתמכו על הוראתו ויהיו מוכנים לשלם מחיר מלא). וכן פסק בפשיטות הגר"נ נוסבוים שליט"א בקובץ מקבציאל כרך 36 עמוד שלו שאסור למכור אתרוגים שהיו תחת המיטה בלי לגלות ללקוחות, וכתב שלא רק מצד גניבת דעת אסור, אלא אף בדיעבד יוכל הקונה לטעון 'מקח טעות', וכמו שכתב המחבר בסי' רלב סעיף ו "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין". עוד יש לציין שאפילו הפוסקים המקילים, לא הקילו רק בדיעבד ולא לכתחילה, אלא שהגר"ע יוסף שליט"א טוען שלאחר שאדם קנה הרי זה מצב של בדיעבד ולכן מותר למכור לו מבלי לגלות, אבל החיד"א בשו"ת חיים שאל (עיין בהערה 10) סובר שאסור למכור דבר שהוא מותר רק בדיעבד מבלי לגלות. כמו כן, גם החתם סופר שהובא בהערה 1 נראה שחולק על סברא זו.)), אלא אם כן הוא מכיר בו שמחמיר בדבר כזה, או שצריך להבין כן מתוך התנהגותו. במקרה שהמוכר היה חייב לגלות את הבעיה ולא גילה, גם בדיעבד הקונה יכול לבטל את המקח ((עיין מה שהוכחנו בהערה 5 מדברי הרמ"א בחו"מ סי' רלג ועיין לקמן הערה 12.)). אבל אם לא היה ידוע עליו שהוא מחמיר, אינו יכול לבטל את המקח ((כן כתבו הרדב"ז בפירוש על הרמב"ם הלכות מעשר פרק יב הלכה יח והפרי מגדים באו"ח אשל אברהם סי' תסז ס"ק כה, הובאו דבריהם בהערה 4.)).

3. אם רב העיר הנהיג להחמיר לכתחילה בדבר מסוים, משום חומרא או משום גדר, אסור למכור דבר זה באותו עיר מבלי לגלות, אף שמן הדין הוא מותר. ואם מכר ולא גילה, הקונה רשאי לבטל את המקח כל עוד שהמקח קיים ((כן פסק החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א סי' עד אות לה באחד שקנה בגד מסוים ונודע לו שבעל מחבר ספר פרח שושן אסר להשתמש בו משום גזירה של שעטנז כלאים שלא ללבוש אותו סוג בגדים, שהקונה יכול לבטל את המקח, אף שאין בו איסור מן הדין, כיון שהציבור נוהג שלא להשתמש בו על פי הוראת חכם. בספר משפט שלום סי' רלב ס"ק יב מיישב שאין זה סותר למה שכתבנו בהערה 4 בשם הרדב"ז והפרי מגדים שאין הקונה יכול לבטל מקח בגלל שרוצה להחמיר, שדבר שרב העיר אסר באמת אסור לכתחילה ואינו חומרא בעלמא. ועיין בהערה 7 מה שהבאנו בשם שו"ת יביע אומר מענין זה. אמנם דין זה שניתן לבטל מקח אם נהגו להחמיר בו מבואר בר"ן חולין דף יד ע"ב (מדפי הרי"ף) "וכיון שהמום מבטל מקח, כל שכן טרפות אף על פי שאינו אלא מחמת הספק או מקבלתן של גאונים ז"ל, דכיון דמכל מקום מבדל בדילי אינשי מיניה אין לך מום גדול מזה", וכן פסק הרמ"א בסי' רלב סעיף יב, אלא שהחיד"א מחדש שלא רק חומרא שנהגו כל ישראל, אלא הוא הדין חומרא שהנהיג רב בקהילה מסוימת. וכן פסק המחזה אברהם סימן ב אות סג שאם נהגו להחמיר במקום מסוים אסור למכור מבלי להודיע, וכן הסכים בשו"ת יביע אומר שהובא בהערה 7.)).

4. מוצר שמשווק לציבור הרחב והתעוררה בעיה כשרותית שאינה ידועה ((אם הבעיה היא שגרתית וידועה, לא ניתן לדרוש מהיצרן לציין זאת, אלא אדרבה על המחמירים לברר. וכגון אנשים המחמירים חומרות מיוחדות בענין אכילת ביצים קלופות שעבר עליהן לילה, עליהם לברר אם אין ביצים קלופות, כיון שמדובר בבעיה שגרתית וידועה. אבל אם מפורסם על ועד כשרות מסוים שהוא נוהג בחומרות של חוג מסוים, אסור לו להקל בהן מבלי לגלות לציבור.)), וחלק מהלקוחות יחמיר ולא יאכל אותו אם יידע על הבעיה, חייבים לציין זאת על האריזה ((כן כתב בשו"ת קרן לדוד ח"א סי' קכ שיש איסור גניבת דעת לערבב סוכר שנוצר ללא השגחה לפסח ביין כשר לפסח מבלי לציין, כיון שיש ציבור המקפיד על כך ואם היה יודע היה נמנע מלקנות את היין. וכן נראה דעת המהרש"ם ושו"ת דובב מישרים שהובאו בהערה הבאה. אמנם, בשו"ת יביע אומר ח"ה חו"מ סי' ו מתיר מן הדין למכור אוכל שהיה מונח תחת המיטה, אף שיש מחמירים, אבל כל זה בחנות שמוכרת אחד אחד שניתן להניח על כל קונה שאינו מחמיר יותר מן הדין, אבל בתוצרת תעשייתית כשידוע שחלק מהציבור מקפיד, לא מצינו דעה המקילה, שהרי ברור שיהיו קונים שיוטעו. ועיין עוד בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתיד שמביא בשם האבן עזרא שמפרש מה שהתורה כתבה "לא תונו" בלשון רבים, כדי ללמד שהמסייע באונאה גם כן עובר על איסור אונאה עצמו, ואינו נידון כמסייע בלבד כמו בשאר כל האיסורים. ולפי זה הרב המכשיר עובר על איסור אונאה מן התורה. עיין בקובץ אור ישראל חוברת מז עמוד קכב והלאה שעורר על ועד כשרות שציבור החסידים נוהג לסמוך עליו ונתן הכשר על מאפיית מצות שלא החמירה בדבר שהחסידים מקפידים להחמיר.)). ולכן ועד כשרות שנותן הכשר על אוכל מסוים שידוע שחלק מהציבור הסומך על אותו הכשר מחמיר בזה, חייב לציין כן, כדי להימנע מאיסור גניבת דעת. וכן אם ידוע שיש סוברים שהמוצר אסור, אף שרבני ועד הכשרות משוכנעים שהמוצר מותר לכתחילה ושהאוסרים טועים, חייבים לגלות מצד איסור גניבת דעת ((עיין הערה 5 שיש איסור להאכיל לאדם דבר שלפי דעתו אסור באכילה, בנוסף לאיסור אונאה. ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ו סי' כח שדן אודות רב אחד שנתן הכשר למאפיית מצות שהיתה מערבת קמח שיפון יחד עם קמח חיטה, ואחר שפסק שאסור לכתחילה לעשות כן, הוא כותב להרב המכשיר וז"ל: "ועל כל פנים, לא יפה עשה רו"מ להיות ידו בזה להורות להם היתר. ומה שחשש להפסידם, הלא הם עוברים באיסור אונאה וגניבת דעת, ומה שאומרים שהדבר מפורסם, כבר אמרו חז"ל וכולם שאמרו הטמין וכו' והרי הם מזהירים להסתיר הדבר, ולמה זה תהיה יד הרב לסייע לידי עוברי עבירה ולחוש להפסד עוברי עבירה". וכן פסק בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' יח לעניין קולא בדבר שנחלקו הפוסקים, שאסור לתת עליו הכשר מבלי לציין, עיין שם שנשאל על מאפיית מצות שהיתה משתמשת באותו תנור שאפו בו חמץ במשך השנה ודעת המגן אברהם שאסור לאפות בו מצות, ופסק "ואם המאשין של נחתום אחד ג"כ אין להתיר, כיון שידוע שיש בין אנשי העיר חסידים ואנשי מעשה שמדקדקים להזהר מאיזה חשש בפסח, ואיך נתיר בשביל הפסד שלו להטעות להקונים, ועי' בשו"ת חתם סופר או"ח סי' סה (עיין הערה 1) שכתב בכעין זה שאם מכר סתם הוי מום במקח וחוזר". וכן פסק בח"ג סי' צג אודות סוכר של פסח שנארזו בתוך שקיות שכובסו בחלב חיטה "ועוד אדגיש שלהקונים שידוע שהם יראים ומדקדקים ביותר בנוגע לפסח, מהנכון לגלות להם שהם כשרים על פי הוראה". ומסיים "ואמנם מפי' הרדב"ז על הרמב"ם פ' י"ב מה' מעשר ה' י"ח מבואר דמשום חומרא בעלמא אין מחזיר המקח עיין שם". וסיום דבריו צריך עיון, שלכאורה לא כתב הרדב"ז שאין דין 'מקח טעות' בחומרא, אלא אם כן לא היה ידוע לפני המכירה שאדם זה מקפיד על כך, אבל אם היה ידוע לפני המכירה, הוכחנו בהערה 5 שיש דין 'מקח טעות' כשידוע שאדם מקפיד. ואולי כוונתו שידוע שיש מחמירים אבל לא ידוע על אנשים מסוימים שהם מחמירים, ולכן לכתחילה טוב להודיע לכולם, אבל אם מכר מבלי להודיע, אין אדם יכול לבוא בטענת 'מקח טעות', מאחר שלא היה ידוע עליו מראש שהוא מקפיד. אבל אם הקונה יצליח להוכיח שהוא היה רגיל להקפיד שלא לאכול ממנו, הרי הוא יכול לבטל את המקח, וכמו שכתב התרומת הדשן בסי' שכב "אמנם אם ידוע הוא דראובן כל כך איסתניס דלא קאכיל כלל בשר איל שאינו מסורס, מצינו למימר דמקח טעות לגמרי הוא, דהא לא שווי ליה כלום לאכילה, ואף על גב דלרוב העולם שוה לאכילה בתר דידיה אזלינן".)). אמנם, אם לא ידוע שיש קונים המחמירים, רשאי ועד הכשרות להכריע לפי שיקול דעתו אם לאסור או להתיר ואינם חייבים לגלות לציבור את השאלות שהתעוררו והוכרעו ((פשוט מסברא, שהרי כל אדם נוהג לשאול לחכם כשמתעוררת שאלה, ואם כן האוכל דבר שיש עליו הכשר מסוים מסתמך על הכרעותיו של הרב המכשיר. וכן כתב בפירוש הלכות משפט על שו"ע חו"מ סי' רכח סעיף ו (עיין שם שמביא ראיה לדבריו מספר דעת תורה בפתיחה להלכות טריפה סוף אות לח. אמנם, שם מדובר בהכשר הידוע כנוטה להקל, ואין ראיה שגם בלאו הכי רשאי רב המכשיר לסמוך על הכרעותיו). ודומה לזה גם כתב בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתיג, עיין בהערה הבאה.)).

5. הדינים המבוארים לעיל, נכונים גם לגבי כשרותם של דברים שאינם דברי מאכל. וכגון: פרשיות תפילין ומזוזות שנפל ספק בכשרותם והרב פסק שהפרשיות כשרות אבל לא מהודרות, אין הסופר חייב לגלות לקונים ((כן פסק בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתיג, וטעמו שסתם קונה מצפה לקבל פרשיות כשרות, ואם לפי הדין הן כשרות אין צורך להודיע.)). אבל אם הסופר אמר לקונה שהוא כותב בהידור, או שידוע שפרשיות שלו הן מהודרות ((כמבואר בשו"ע סי' רלב סעיף כג שאם ידוע למוכר שהקונה רגיל לקנות למטרה מסוימת, המוכר חייב לספק לקונה מה שמתאים למטרה זו. ולפי זה אם ידוע שסופר זה מוכר פרשיות מהודרות, כל הקונים הפונים אליו הם בחזקת שמבקשים פרשיות מהודרות.)), או שלוקח מהקונה מחיר של פרשיות מהודרות ((כמבואר בשו"ע סי' רלב סעיף כג ובסמ"ע שם סק"ס שהמחיר מוכיח על טיב הסחורה במקום שאינו סותר למשמעות הלשון. ולפי זה בפרשיות שאף למהודרות אנשים קוראים פרשיות סתם, המחיר מוכיח והיינו בדבר שלפי הרוב גם המהודר קוראים לו סתם. וכן כתב הקצות בסי' שיב סק"ב והנתיבות שם סק"ד שאם הלשון אינו סותר את ההוכחה של הדמים, אומרים ש'הדמים מודיעים'.)), הסופר חייב לגלות לקונה את השאלה שהתעוררה והכרעת הרב ((כן פסק בשו"ת תשורת שי ח"ב סי' פה באיטר שעושה כל המלאכות ביד שמאל וכותב בימין, ולדעת הפרי מגדים אסור לו לכתוב תפילין ומזוזות, לכן אסור לו לכתוב תפילין ולמכור אותם מבלי לגלות לקונים, ומוכיח כן משו"ת חיים שאל שהובאה בהערה 10. וכן פסק בשו"ת יביע אומר ח"ה חו"מ סי' ו שאם הרב הכשיר פרשיות שיש מחלוקת הפוסקים בכשרותם, הסופר חייב להודיע לקונה, אם נראה שהוא מתכוון לקנות תפילין מהודרות, כיון שתפילין שכשרים על פי הכרעה במחלוקת הפוסקים אינן מהודרות. וכן הסכים בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתיג.)), ואם לא עשה כן, יוכל הקונה לבטל את המקח בטענת 'מקח טעות' ((כמבואר בסימן רלב סעיף כא וסעיף כג שאם היה ידוע שהקונה רוצה את המקח לצורך דבר מסוים, ומכרו לו שלא כפי מבוקשו, הרי הוא יכול לבטל את המקח.)).

6. סופר מתמחה, אסור לו להתחיל לכתוב ספר תורה מאמצע הספר, ולאחר שהכתב ישתפר יחזור לכתוב את ההתחלה, כדי שהמתעניינים לקנות יבדקו את הספר כשהוא מגולל לתחילתו ויראו את הכתב שהשתפר ((מקור איסור זה הוא מהמשנה בב"מ דף ס ע"א "ומודים שלא יבור מעל פי המגורה שאינו אלא כגונב את העין", ופירש רש"י "שלא יבור מעל פי המגורה למעלה, להראות יפות, ואת הפסולת שבתוכו לא בירר". והיינו שאסור לברור את הפסולת רק מלמעלה כדי הלקוחות יחשבו שכל הסחורה נקיה. וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' רכח סעיף יז. ולפי זה גם אסור לעשות שתחילת הספר תהיה בכתב יותר יפה מכל הספר, כדי שהלקוחות יחשבו שכל הספר נראה כן.)). יש אומרים שאסור לעשות כן אפילו אם יגלה לקונים שאמצע הספר אינו יפה כמו תחילתו, כל עוד שאינו מראה להם את האמצע ((התוספות יום טוב שם מדייק מלשון המשנה "כגונב את העין" ולא גונב ממש, וכתב שאפשר שמדובר אפילו אם המוכר מודיע לקונים שבירר רק מלמעלה, ואף על פי כן אסור לעשות כן מחשש שהקונה עלול לטעות ולחשוב שאין פסולת כלל, כיון שהוא רואה שהחלק העליון הוא ללא פסולת. והובאו דבריו במלאכת שלמה ובתפארת ישראל שם. ויש לעיין שאם כן יהיה אסור למכור חפץ שיש בו מום, אף אם מפרש את המום, ובשו"ע סי' רכח סעיף ז מפורש שאין איסור אלא אם כן אינו מודיע שיש מום. ויש שרוצים לחלק, שאם המוכר מזכיר את המום במפורש מותר, והאיסור הוא רק אם אומר שבירר מלמעלה ואינו מפרש שיש פסולת מלמטה, שאז עלול הלקוח לטעות. ואם כן יוצא שאף במומים אחרים יש צורך לפרש את המום היטב ולא להסתפק ברמזים.)). אבל הרבה פוסקים מתירים ((בפירוש בית דוד (קורינאלדי) על המשנה שם חולק על החידוש של התוספות יום טוב שיש איסור גם אם מגלה לקונים שבירר מלמעלה, ומיישב את הדיוק שהמוכר אינו אלא כגונב את העין ולא גונב ממש, כיון שאינו משקר ואומר שכל הסחורה נקייה, אלא הוא מגלה חצי אמת ולא את כל האמת, שהוא מראה שמלמעלה נקי ומסתיר שמלמטה אינו נקי, ומעשה זה אינו אלא 'כגונב' ולא גונב ממש. גם בפירוש קול הרמ"ז על המשנה שם חולק על התוספות יום טוב ומיישב את הדיוק, שכיון שהקונה יכול לבדוק בקלות שהתחתון אינו נקי, לכן אין המוכר מוגדר אלא 'כגונב'. גם מהערוך השלחן בסי' רכח סעיף יג משמע שחולק על התוספות יום טוב, שכתב בבירור האיסור שלא לברור מלמעלה "דאין אונאה גדולה מזו שהלוקח סובר שכולו הוברר". ועיין גם בהערה הבאה שהובאו עוד פוסקים החולקים על התוספות יום טוב.)) לעשות כן אם יודיע לקונה בשלב שלא תהיה לו אי נוחות לחזור בו מלקנות ((בספר בן יהוידע (לבן איש חי) על הש"ס שם מיישב את הלשון 'כגונב' וז"ל: "דאין זה גונב ממש, דהן אמת דתחלה ראה הלוקח פני המגורה הגריסין נקיים מן הפסולת, מכל מקום בעת ששוקל לו הגריסין הוא לוקח מן התחתונות, שנראין הפסולת בהם, ובידו שלא יקנה בעת שראה אותם בכף מאזנים שיש בהם פסולת, ונמצא דסבר וקביל ומחל, אך אמר כגונב מפני שבערמה זו משך את הלוקח אצלו לקנות, בחשבו שכל הגריסין נקיים הם, ואחר שהניח הגריסין בכף מאזנים לשקול בוש לחזור בו, אחר שפסק הדמים, ונמצא סבר וקביל מחמת הבושה, ולכן אמר כגונב בכ"ף הדמיון". בספר דברות משה ב"מ סי' נד הערה עו מסביר גם כן בדרך זו, שהקונים ידעו בסופו של דבר שהסחורה אינה נקיה, והאיסור הוא במה שהמוכר מושך את הלקוחות אליו בערמה, אולם לא כתב שהקונה יתבייש לחזור בו ומשמע שאפילו אם הקונה לא יתבייש יש איסור.)). כמו כן, אסור למוכר פירות לסדר את הפירות המקולקלים בתחתית הקופסא ואת היפים מלמעלה, כדי להציג בפני הקונה כאילו כל הקופסא מכילה פירות יפים. לפי הרבה פוסקים אסור לעשות כן, אם אי אפשר לקונה לראות הפגם בלי בדיקה ((במקרה שאפשר לראות את המום ללא בדיקה והמוכר עושה כן רק כדי שהקונה לא יקוץ מהסחורה, אין איסור, ולפי כל הדעות שהובאו בהערות 21-23 אינו דומה לדין של המשנה שלא יבור על פי המגורה. בדומה לזה כתבנו בגליון 44 דין 5 שמותר ליפות חפץ משומש העומד למכירה אם עדיין ניכר עליו שהוא משומש.)) ולא ידוע לכל הציבור שכך נהוג ((הסמ"ע בסי' רכח ס"ק טז כתב שמותר לשרות בשר במים כדי שיראה שמן, אם ידוע לציבור שכל הקצבים נוהגים כן, דבריו הובאו בגליון 44 הערה 18. אמנם, בהערה 19 הבאנו שבשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' נד חולק על הסמ"ע, אבל בעירוב מים ביין גם הוא מודה שאם כולם עושים כן מותר, ודין פסולת שמעורבת בפירות דומה לדין עירוב מים ביין. ועיין מה שכתבנו שם בהערה 18 שלהרבה פוסקים חייב להיות שידוע לכולם ולא די לנו במה שהסוחרים נוהגים לעשות כן.)).

7. אסור לבעל חנות לפרסם פרסום מטעה כדי לגרום לאנשים להיכנס לחנותו, אף שהלקוחות יעמדו על הטעות לפני הקניה ((כן כתב בספר דברות משה ב"מ סי' נד הערה עו לפרש את המשנה שלא יבור. וכן מסתבר, שהרי הוא גורם ללקוחות לטרוח ולעשות פעולה שלא היה עושה לולא ההטעיה, ובפרט שבעלי עסקים משלמים הרבה כדי למשוך לקוחות להיכנס לחנות, כך שבעל החנות מרוויח כסף מההטעיה.)).

8. יש איסור גניבת דעת לרמות אנשים ולהתחזות כאילו מקיים מצווה, אף שלא יקבל מכך שום מתנה או הכרת הטוב ((כן יש להוכיח מהגמ' במו"ק דף כו ע"ב "תנו רבנן היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את המתים ואת החיים", ופירש רש"י "בבגד הקרוע  קודם לכן גוזל הכל שמרמה הכל שמראה להן שקורע על המת". וממה שכתוב שהוא גוזל את המתים מוכח שמדובר במת שהיה מחויב מן הדין לקרוע עליו, ומרמה את החיים בכך שהוא מראה להם שכאילו קיים את המצווה. וכן כתב הרמב"ם בהלכות אבל פ"ח ה"ו "וכל היוצא בבגד קרוע לפני מתים כלומר שהוא (מראה כאילו) קרע עתה עליהן, הרי זה גונב דעת הבריות וזלזל בכבוד החיים והמתים". בדומה לזה פסק בשו"ת הרמב"ם סי' רעג על רופא שרוצה לקפח את פרנסתו של המוהל והולך ומקדים למול את התינוק ואומר לאביו לתת את שכרו לצדקה, וז"ל: "ועבר על אסורם ז"ל על גניבת דעת הבריות לפי שרצונו הראשון של זה וכונתו להציק לאויבו, ומטעה הוא את מי שאינו יודע (דברים כהויתם) לחשוב שהוא מתכוון לעשות מצוה". וכן מצינו בגמ' ב"מ דף סא ע"ב "למה לי דכתב רחמנא …יציאת מצרים גבי ציצית, ….אמר הקדוש ברוך הוא: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור – אני הוא שעתיד ליפרע….ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא", וביאר הגר"מ פיינשטיין בספר דרש משה על התורה סוף פרשת שלח שמדובר בעני שאין לו כסף כדי לקנות תכלת וכדי לרמות את הציבור שיחשבו שהוא מדקדק במצוות תכלת לובש קלא אילן בבגדו (ובזה מיושב קושיית המפרשים על הקשר של תליית קלא אילן לדברים האחרים שנזכרו בגמ' שם שהוא מרמה אנשים וגורם להם הפסד, מה שאין כן בקלא אילן הוא מרמה רק את עצמו, עיין מהרש"א שם). בדומה לזה כתבנו בגליון 44 דין 1 שיש סוברים שיש איסור גניבת דעת אם מכבדים אדם בטעות, עיין שם.)). אמנם, אם הוא רוצה לקיים את המצווה אלא שהוא אנוס, והוא מראה כאילו מקיים כדי שלא להתבייש ((הרמ"א בשו"ע או"ח סי' יג סעיף ג פסק: "אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללובשו… מכח כבוד הבריות", עיקר חידוש הרמ"א הוא שאין איסור לישב בטלית בלא ציצית, אבל מדבריו ניתן ללמוד שאין איסור גניבת דעת לרמות אנשים כאילו מקיים המצווה, אם הוא מתבייש לישב בלא טלית. טעם ההיתר נראה, שאין איסור אלא אם אינו מעוניין להוציא הוצאות לקיים המצווה והוא עושה פעולות שאנשים יחשבו שהוא מוציא הוצאות (וכן בעני שעושה תכלת מקלא אילן, הוא מעוניין שאנשים יחשבו שהוא קונה תכלת על אף שהוא עני), אבל אם הוא מעוניין לקיים המצווה, אלא שנבצר ממנו ואינו רוצה שאנשים יטעו ויחשבו שהוא פורק ממנו עול המצווה, בזה אין איסור כיון שאינו גונב דעתם, שהרי הוא רוצה באמת לקיים המצווה.)), או כדי שאחרים לא ילמדו ממנו לזלזל במצווה, אינו עובר על איסור גניבת דעת ((בספר דרש משה שהובא לעיל הערה 27 כתב שאם עני לובש קלא אילן כדי שאחרים שאינם יודעים שהוא עני לא ילמדו ממנו להקל במצוות תכלת, "אולי לא יענש על כך". וכן מסתבר, שהרי אם אנשים ילמדו ממנו להקל במצוות, הרי הוא עובר על איסור חילול השם, כמבואר ביומא דף פו ע"א, ובפירוש הרמב"ן על התורה דברים פרק כח פסוק כו כתב שהוא נכלל בארור אשר לא יקים. בקובץ נתיבות הוראה כרך א עמוד ט מובאת תשובת הגר"י זילברשטיין שליט"א על אדם שהפרשיות התפילין שלו נפסלו ולא היה לו כסף לקנות פרשיות אחרות, וכן לא היה מוצא אדם שישאיל לו תפילין בזמן התפילה בבית הכנסת, לכן היה לובש תפילין שאולין ומתפלל בהן בביתו, וכשהיה מגיע לבית הכנסת לשמוע קדיש וקדושה היה לובש את הבתים של התפילין שלו ללא פרשיות. ופסק על פי מה שכתב בספר דרש משה שאין בכך איסור, כיון שאם לא יניח תפילין בבית הכנסת עלול להיגרם מכך חילול השם ואיסור גניבת דעת נדחה מפני חילול השם. אמנם לפי מה שכתבנו בהערה הקודמת, אין בכך שום גניבת דעת, כיון שהוא באמת מניח תפילין ורק אינו רוצה שאנשים יטעו ויחשבו שאינו מניח.)).

9. כמו כן, אם אדם נשאל שאלה והוא מתבייש לגלות את האמת, רשאי לגנוב דעת ((בספר פתחי חושן הלכות גניבה ואונאה פרק טו הערה לז כתב שאם מותר לשקר מפני הבושה, כל שכן שמותר לגנוב דעת מבלי להוציא שקר מפיו. והיינו במקרה שאינו גורם לחבירו שום הפסד, ואז כל האיסור לגנות דעת הוא מצד שקר, וכמו שכתב בספר שערי תשובה חלק ג אות קפד, ואם הותר לשקר בפה, כל שכן שמותר לגנוב דעת מבלי להוציא שקר מפיו, ולכן עדיף לגנוב דעת מאשר להוציא שקר מפיו.)) או לשקר במידת הצורך, כדי להינצל מהבושה, אם לא יגרום בכך שום הפסד לאדם אחר ((כן פסק בספר חפץ חיים (לרבי חיים פאלאג'י) בסימן יט סעיף יז, ומוכיח כן מהרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק יד הלכה יג שכתב באחד מן הדברים שתלמיד חכם רשאי לשנות "היה עוסק במסכת נדה ואמר במקואות אני שונה כדי שלא ישאלו אותו שאלות בענין נדה", ומבאר הלחם משנה שם "כלומר כדי שלא יתבייש אם לא ידע להשיב". הרמב"ם מפרש בדרך זו את הגמ' בב"מ דף כג ע"ב שמותר לתלמיד חכם לשנות ב'מסכתא', ואף שיש פירושים אחרים בראשונים על גמ' זו, מכל מקום לא מצינו שיחלקו על הדין של הרמב"ם. עוד מביא הגר"ח פאלאג'י ראיה שמותר לשקר מפני הבושה (וכן הביא בספר תתן אמת ליעקב פרק ה אות צ בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א) מהגמ' בברכות דף מג ע"ב "רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא, אייתו לקמייהו שמן והדס, שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן. אמר ליה לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע, אמר ליה, הכי אמר רבא הלכה כבית הלל. ולא היא, לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד". ומפרש רש"י בד"ה ולא היא "לא אמר רבא הלכתא כבית הלל, אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה, והשמיט עצמו בכך". ולפי דברי רש"י יוצא שלא רק שמותר לגנוב דעת (עיין בגליון 44 דין 1 שיש איסור גניבת דעת אם אדם מראה שהוא יודע שתי מסכתות בעוד שהוא יודע רק אחת) מפני הבושה, אלא מותר לשנות את ההלכה וללמד דין שאינו נכון. אבל באמת קשה ללמוד היתר מדברי רש"י, שהרי התוספות שם הוכיחו שלהרי"ף היתה גירסא אחרת בגמ', שהרי פסק להלכה כמו שאמר רב פפא בשם רבא (ובחידושי הריטב"א שם כתב שאפשר שלא היתה להרי"ף גירסא אלא שהוא מפרש את הגמ' באופן אחר) וכן יש עוד הרבה ראשונים שחלקו על רש"י, וכן תמה בספר שדי חמד מערכת השין אות כח על הגר"ח פאלאג'י שהרבה מהמפרשים חולקים על רש"י. בנוסף לכך, דעת מהר"י בירב בקונטרס הסמיכה שלפי רש"י רק באותו רגע השיב רב פפא כן, אבל לאחר מכן אמר את האמת. ואפילו לדעת הרלב"ח שם שרב פפא לא גילה אחר כך את האמת, מכל מקום לפי דעתו, רש"י סובר שרב פפא עשה שלא כדין. וכן משמע כהבנת הרלב"ח מרש"י במקום אחר שתלמיד חכם עלול לומר דין שאינו נכון כדי להינצל מהבושה, שכתב ביבמות דף עז ע"א על הגמרא "כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו" וז"ל: "שבאת הוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו שומעין לו בשעת הוראה, ואם לאו אין שומעין לו, שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה" ובהמשך בד"ה דהא שמואל ובית דינו קיים כתב רש"י "ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה". והיינו שיתכן שתלמיד חכם יאמר דין שאינו נכון כיון שבטעות פסק כן בהתחלה.)). אמנם, גם במקרה זה עדיף, ככל האפשר, לענות שאינו יודע ((ש'איני יודע' אינו שקר ממש ולכן עדיף לענות כן. וכן הביא בספר תתן אמת ליעקב חלק ה סי' כו בשם הגרש"ז אוירבאך שאם אדם נשאל אם חבירו הולך להתארס והחבר רוצה שהדבר יישאר בסוד, מותר לומר 'איני יודע', ונכלל במה שאמרו חז"ל בברכות דף ד ע"א "למד לשונך לומר איני יודע".)). לדוגמא: בעל תשובה שנשאל באיזו ישיבה למד בצעירותו, רשאי לשקר ולענות שלמד בישיבה רגילה (לא של בעלי תשובה) כדי להינצל מהבושה ((כן כתב בספר תתן אמת ליעקב פרק ה סי' צ בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א על פי הראיה מרב פפא שהובאה בהערה 31. אמנם, אף שראיה זו צ"ע וכמו שכתבנו שם, מכל מקום ניתן להוכיח מהרמב"ם לעניין תלמיד חכם שמשנה במסכתא, עיין שם בהערה 31. דוגמא נוספת הביא שם בסי' יז בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאם שואלים לבחור בגיל שידוכין אם היתה לו פגישה, מותר לו לשנות מן האמת.)). כמו כן, עני שאוסף כסף עבור עצמו, רשאי לנקוב בשם אדם בלתי מוכר ולומר שהוא אוסף עבורו, כיון שלא יקבל יותר בגלל זה ((כיון שאין מקום לחשוש שאנשים יתרמו יותר בגלל השקר, ואינו עושה כן אלא כדי להינצל מהבושה. ואף שמשקר מעצמו מבלי שישאל על כך, מכל מקום גם ברמב"ם שהובא בהערה 31 שהוא המקור לדין זה משמע שמותר לשקר מעצמו מבלי שישאל. בדומה לכך פסק בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' קיח שמותר לבחורה שזינתה הרבה לומר שנכשלה פעם אחת בלבד, (אמנם, יתכן שהקיל רק משום שחשש שלא תוכל להשתדך).)). אבל אסור לו לומר שהוא אוסף עבור מוסד מסוים, אפילו בהסכמת המוסד ((אם המוסד אינו מסכים פשוט שאסור, כיון שהוא מזיק בכך למוסד להקטין להם את התרומות, וכן כתב הפתחי חושן בספר פתחי חושן הלכות גניבה ואונאה פרק טו הערה כב.)), כיון שייתכן שהתורם יגדיל את תרומתו בגלל זה ((בשאלה זאת דנו כמה מפוסקי זמנינו. בשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' קיט כותב שאסור לנצרך שאוסף כסף לצרכי מחייתו לומר לתורמים שהוא אוסף עבור הכנסת כלה, רק במקרה שעל פי דין הוא יכול לכוף אותם בכוח לתרום (כגון שהתורמים אינם נותנים כפי השיעור שהם מחויבים לתת, ועיין בספר צדקה ומשפט פ"ז הערה ה*, ואי"ה נאריך בזה בגליון הבא), שאז מותר לו גם לגנוב דעתם. וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צז שאסור לגנוב דעת התורמים ולומר שמתרימים למטרה אחרת, וכן כתב בספר פתחי חושן שם פרק טו הערה כב. אמנם, פוסקים אלו לא כתבו שהאיסור קיים גם אם המתרים מתבייש לומר שהוא אוסף לעצמו, מכל מקום, לפי טעם האיסור שהוא מוציא מהם כסף בערמה, אין להקל גם אם מתבייש, וכן כתבו הגר"י זילברשטיין שליט"א בספר אורח צדקה בתשובות סי' ז ובספר צדקה ומשפט פ"ז הערה ה*. ועיין בספר פתחי חושן שם פרק ט הערה כו שהמרמה את התורמים עובר אף על איסור גזל. בירושלמי סוף פאה מובא שרבי זכריה (שלא היה עני) היה מציג את עצמו כעני ואוסף כסף ומחלקו לאחרים. אולם במעשה זה לא היה איסור גניבת דעת, שהרי אסף בשביל עני וחלק את הכסף לעניים, ולא קיבל יותר ממה שהעניים היו יכולים לאסוף בעצמם, אלא אדרבא מבואר שם שריננו אחריו שאוסף צדקה אף שאין לו צורך וממילא מסתבר שאלו שהכירו אותו נתנו לו פחות, יוצא שרק חסך בושה מהעניים. כתב בספר חסידים סי' שיח שתלמיד חכם אחד אסף כסף עבור עצמו וחילק אותו לצדיקים עניים אחרים לאחר שראה שהציבור לא היו נותנים להם, רק לו. גם במעשה זה לא היה איסור גניבת דעת, כיון שהיה מצב של פיקוח נפש, וכמו שמשמע מהלשון שאמר "כדי שאחיה את העניים", וכן כתב בפירוש ברית עולם שם. עוד יתכן, שהעניים היו גם כן תלמידי חכמים, רק שהציבור לא הכיר בהם, כך שלא הוציא מהם בניגוד לרצונם במה שרימה אותם.)).