לתרומות לחץ כאן

פסקי דינים – גניבת דעת – חלק ג'

כהקדמה, נציג כאן דין שנתבאר בעלונים הקודמים: על אף האיסור להטעות, אם אדם טועה וכתוצאה מכך מכיר טובה, והיה יכול לחשוב בעצמו שייתכן שקביעתו מוטעית, אין חיוב להעמידו על טעותו, כיון שהוא מטעה את עצמו ((בגמ' חולין דף צד ע"א מבואר שאסור לפתוח חבית יין חדשה לכבוד אורח כשבין כך היה צריך לפתוח את החבית והאורח יחשוב שפתחו לכבודו בלבד. ושם בע"ב מבואר שמותר למכור בשר טריפה לגוי מבלי לומר לו כלום, אפילו אם הגוי יחשוב שהוא בשר כשירה, כיון שהגוי טועה מעצמו. עוד מבואר בגמ' שם מעשה שמר זוטרא הלך מסיכרא לבי מחוזא ורבא ורב ספרא שלא ידעו מכך הלכו מבי מחוזא לסיכרא ונפגשו בדרך, ומר זוטרא חשב שרבא ורב ספרא יצאו לקראתו לקבל פניו ואמר להם שלא היו צריכים לטרוח כל כך, ענה לו רב ספרא שכלל לא ידעו שיצא לדרך ולא יצאו לכבודו, ורבא אמר לרב ספרא שלא היו צריכים לומר למר זוטרא שלא יצאו לכבודו, כיון שהוא טעה מעצמו. וכתב רש"י שם ד"ה אינהו לעניין הפותח חבית לאורח "ואומר לו בשבילך אני פותחם דודאי גונב דעתו", ולפי דעתו אם המארח אינו אומר כלום והאורח טועה מעצמו, מותר. והתוספות שם סוברים שאם הסיבה האמיתית אינה שכיחה וממילא סביר שהאורח יטעה, אסור אפילו אם אינו אומר כלום. אבל אם האורח היה צריך לחשוב מעצמו שלא פתחו לכבודו והוא טועה שפתחו לכבודו, אין חיוב להעיר לו. וכן מר זוטרא היה צריך לעלות על דעתו שרבא ורב ספרא הלכו לצורך אחר. וכן הסכימו בחידושי הרמב"ן ובחידושי הריטב"א שם. וז"ל הרמב"ן: "היה לו לחשוב שלדרכן היו הולכין, דמה ראה לומר בשבילו באו… כל אותם האמורים  למעלה קרובים להטעות ועשויים להטעות הן". וכן פסק בפסקי הרא"ש שם סי' יח וכתב על מר זוטרא "דמנא ליה דידעו בביאתו". וכן נפסק בטור ושו"ע סי' רכח סעיף ו וז"ל השו"ע: "ואם הוא דבר שאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבודו אין צריך להודיעו". ועיין בעלון 42 הערה 5 פסק מהגרי"ש אלישיב שליט"א בעניין גניבת דעת בהשתתפות בחתונות מחוץ לעיר. בספר תתן אמת ליעקב פרק ה סי' קכה מביא מעשה מהגרש"ז אויערבאך שהגיע לשמחה של אחד מגדולי ראשי ישיבות שהתקיימה מחוץ לעיר, ומיד כשהגיע סיפר לבעל השמחה שהגיע לעיר בשביל שמחה אחרת, ואמר לנוכחים שאין זה זהירות יתירה אלא גמרא מפורשת. וכנראה שבעל השמחה לא היה אמור לחשוב מעצמו שהגרש"ז הגיע בשביל סיבה אחרת. בספר עלינו לשבח בראשית עמוד רנג כתוב שאם אדם הגיע לבית חולים ואגב נכנס לבקר חולה אחר שנמצא שם ולא היה נוסע לצורך אותו חולה במיוחד, והחולה שמח בביאתו, אינו צריך לומר לחולה שלא הגיע במיוחד. ודבריו צ"ע שאם החולה לא אמור להעלות בדעתו שהגיע לצורך אחר, הרי הוא חייב לומר לו, אם לא יגרום לו חלישות הדעת שעלול לגרום להחמרת מצבו.)). עם זאת, ישנם מקרים שאף אם אדם טעה מעצמו יש לתקנו, וישנם אופנים שאפילו אם הטעות סבירה אין חיוב לתקנו, וכדלהלן:

1. בירושלמי מבואר שאם אדם רואה שאנשים מכבדים אותו על שיודע שתי מסכתות ובאמת הוא יודע מסכת אחת בלבד, הרי הוא צריך להעמיד אותם על טעותם ((ז"ל הירושלמי בשביעית פ"י סוף ה"ג (מובא בהגהות מיימוניות הלכות רוצח פ"ז אות א): " אמר רבי יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתיי צריך מימר לון אנא חדא מיכלא אנא חכים". ומפרש הפני משה שם שהמילה 'מיכלא' הוא מלשון מכילתא, כלומר מסכת אחת, ורבי יוסי לומד דין זה מהמשנה שמובאת שם "רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני", שהוא הדין אם רוצים לכבד אדם בגלל שחושבים בטעות שהוא יודע שתי מסכתות ובאמת אינו יודע רק אחד, שהוא חייב להעמיד אותם על הטעות.)). ונחלקו הפוסקים בטעם דין זה. יש סוברים שדין זה הוא משום גניבת דעת ולמדו מכך, שאף שאין איסור גניבת דעת אם חבירו טועה מעצמו ומכיר לו טובה, מכל מקום אם הטועה משלם כסף או מכבד יותר מהראוי מצד טעותו, יש לתקנו ((ביפה מראה על הירושלמי שהובא בהערה 2, הקשה מהגמ' בחולין שהובאה בהערה 1, שאם הגוי טועה מעצמו אין איסור, ואם כן גם התלמיד חכם מעולם לא אמר ולא הראה שהוא יודע יותר ממסכת אחת ואלו שמכבדים אותו טועים מעצמם. וכתב שלדעת התוספות אפשר לדחוק שבדרך כלל תלמיד חכם יודע יותר ממסכת אחת ולכן סביר שיטעו, אבל לדעת רש"י שרק אם אומר אסור, קשה. ותירץ שיש איסור בכבוד יותר מסתם החזקת טובה, כיון שאם מקבל כבוד הרי זה כאילו מקבל תשלום, ולכן גם אם המכבד טועה מעצמו, יש להעיר לו, כדי שלא לקבל כבוד שאינו מגיע לו. ומוכח בדבריו שלא רק אם מקבל כבוד על שחושבים בטעות שלמד יותר תורה, יש להעמיד את הטועים על האמת, אלא אף אם הטעות בדבר אחר שאינו קשור לכבוד התורה, שהרי בירושלמי מדמים דין זה לרוצח בשוגג שחייב לומר לאנשים שרוצים לכבד אותו שהוא רוצח. ומשמע מדבריו שהאיסור הוא מצד גניבת דעת, שהרי כן הבין בקושיא, ולכן הקשה מדעת רש"י שאין בזה איסור גניבת דעת, ומתרץ שיש חילוק בין דין זה לדין של רש"י. אמנם ייתכן, שאין איסור גניבת דעת ממש אם מקבל כבוד בטעות ואינו מעיר, אלא כעין גניבת דעת. בשו"ת חיים שאל ח"א סי' עא אות ו פוסק על פי דברי היפה מראה שאין לומר על אדם שבחים שאין בו, ולכן פסק על אחד שצווה שלא יגידו עליו שום תואר בהספדים, שיש לקיים צוואתו, כיון שאם יגזימו בתארים הרי הוא עלול להיענש על כך, וז"ל: "והירא לנפשו כי על הכל יתן דין וחשבון, חייב לומר בפירוש כי אינו ראוי לכבוד זה ובזה יפטר מעונש מתעטף בטלית שאינו שלו" (ובאמת שיש גמ' מפורשת בברכות דף סב ע"א שנפרעין מן המתים שמספידים אותם בשבחים שאינם אמיתיים, ולפי מה שכתב בפסקי הרא"ש מו"ק פ"ג סי' סג הפירוש בגמ' הוא שנענשים על כך שמספידים אותם בשבחים שאין בהם, אמנם יש פירושים אחרים בדברי הגמ'). ונראה מדבריו שהחילוק של היפה מראה בין כבוד להחזקת טובה, אינו רק לפי דעת רש"י, אלא אפילו לפי מה שפוסקים כדעת התוספות שאם הטעות סבירה יש איסור אפילו בהחזקת טובה, ואם כן אין הכרח לחלק בין כבוד להחזקת טובה, מכל מקום החילוק מסתבר שאם מקבל כבוד יש איסור אפילו אם אין מקום לטעות. שהרי אם חידושו של היפה מראה הוא רק בדעת רש"י, לא היה לו להביא ראיה מכך לדידן שפוסקים כהתוספות. וכן נראה שפסק בשו"ת שואל ומשיב מהדורה חמישאה סי' פה ד"ה והנה הט"ז, בדעת התוספות, שרבא אמר לרב ספרא שלא היו צריכים לומר למר זוטרא דבר משום שמר זוטרא הטעה את עצמו "ולא הגיע לרב ספרא שום טובה".)). ויש אומרים שדין זה אמור רק אם אומרים לו בפניו שלמד שתי מסכתות, או טעות אחרת, והוא שותק, ששתיקתו מתקבלת כהסכמה, אבל אם יודע שחבירו טועה מעצמו והוא לא אומר לו בפניו, אין חיוב להעיר לו ((בשו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' ח (ד"ה הכנעה) גם כן מפרש את הירושלמי שהאיסור הוא משום גניבת דעת ומקשה שהן לפי פירוש רש"י בחולין והן לפי פירוש התוספות לא היה אמור להיות איסור בכך. ומיישב שהאיסור בירושלמי הוא דוקא משום שמקלסים אותו בפניו והוא שותק, ששתיקתו מתקבלת כהסכמה. ועל פי דבריו פסק לבעל תשובה שמתנהג בהכנעה ובתעניות לכפר על עוונותיו, שאם חושבים עליו שהוא חסיד ומכבדים אותו על חסידותו, הרי הוא צריך להודיע למכבדים שהוא עושה כן לכפר על עוונותיו. לפי המהרי"ט לא היה אמור להיות איסור על נפטר שמקלסים אותו בשבחים שאין בו, שהרי אי אפשר ללמוד משתיקתו כלום. אולם בשו"ת חיים שאל שהובאה בהערה הקודמת כותב על המהרי"ט שדבריו קשים ואינו מפרש מה קשה. ואפשר לפרש כוונתו, שאי אפשר לפרש ברש"י ותוספות שסיבת ההיתר הוא משום שאין אומרים לו בפניו, שהרי בגמ' שם מובאת הוכחה שאם אנשים טועים מעצמם אין צורך להעיר להם ממעשה שמר זוטרא הלך מסיכרא לבי מחוזא ורבא ורב ספרא שלא ידעו מכך הלכו מבי מחוזא לסיכרא ונפגשו בדרך, ומר זוטרא חשב שרבא ורב ספרא יצאו לקראתו לקבל פניו ואמר להם שלא היו צריכים לטרוח כל כך, ורבא אמר לרב ספרא שלא היו צריכים לומר למר זוטרא שלא יצאו לכבודו, כיון שהוא טעה מעצמו. הרי שאף אם אומרים את הטעות בפניו והוא שותק אין איסור. ואפשר ליישב שכיון שאם יאמרו למר זוטרא שלא יצאו לכבודו, הרי הוא עלול להיפגע וכפי שטען שם רבא לרב ספרא, ממילא היה אמור מר זוטרא להבין שרבא ורב ספרא שותקים כדי שלא לפגוע בו ואין ראיה משתיקתם. וכל האיסור של המהרי"ט הוא כשאין טעם אחר לפרש את השתיקה אלא כהסכמה. ועיין בספר משנת ישראל סי' ו הגהה יא שנדחק ליישב בדרך אחרת.)). ויש סוברים שדין זה אמור רק בתלמידי חכמים שמכבדים אותם על תורתם, והטעם אינו משום גניבת דעת, אלא מצד מידת ענווה ((כן כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קד, כדי ליישב קושיית היפה מראה, שאין האיסור משום גניבת דעת אלא כעין הגמ' בב"מ דף כג ע"ב "בתלת מילי עבדי רבנן דמשני במילייהו" ואחד מהם הוא 'מסכת' ופירש רש"י שאם שואלים אותו "יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו, יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא". ומביא סמך לזה מחידושי הריטב"א בקידושין דף ל ע"א שמביא את הדין של הירושלמי על הגמ' בב"מ. וכן מפרש השיירי קרבן על הירושלמי במכות דף ז ע"ב שדין הירושלמי הוא כעין הגמ' בב"מ. וכתב שדין זה הוא רק בתלמיד חכם שצריך "לפרסם עצמו בכיוצא בזה". וכעין מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות פ"ה ה"א "כשם שחכם ניכר בחכמתו, כן צריך שיהיה ניכר במעשיו", הרי שתלמיד חכם צריך לנהוג במידת הענווה יותר משאר אדם.)).

2. הרבה פוסקים סוברים שאם גוי טועה, אפילו טעות שסביר לטעות בה, לא צריך להודיע לגוי, כל עוד שהיהודי אינו אומר או עושה פעולה אקטיבית (בקום ועשה) המכוונת להטעות את הגוי ((כן כתב בספר דרך המלך על הרמב"ם הלכות דעות פ"ב ה"ו וראייתו מדברי המרדכי בב"ק סי' קנח (ומובא ברמ"א סי' שמח סעיף ב) שכתב וז"ל: "גזל כנעני אסור וטעותו מותר… פירש ראבי"ה דווקא כשהכנעני טועה מעצמו אבל לא שמטעהו, דהא אמר שמואל בפרק גיד הנשה אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של כנעני, ולא יהא דעתו חמור מממונו". הרי שראבי"ה סובר שלא ייתכן שגניבת דעת תהיה חמורה מגניבת ממון, ולכן אסר להטעות גוי, ואף על פי כן אם הגוי טועה מעצמו ונותן ליהודי דבר שלא מגיע לו, מותר ליהודי לקבלו ואינו חייב להעמיד אותו על טעותו, ואינו מחלק בין אם הטעות סבירה או לא, אם כן מוכח שאין חיוב להעמיד את הגוי על טעותו, אפילו אם הטעות סבירה ואין בו משום גניבת דעת.  עוד מוסיף הדרך המלך שאפילו החולקים על הראבי"ה וסוברים שמותר להטעות גוי (הוא דעת התוספות בב"ק דף קיג ע"ב ד"ה יכול ועוד ראשונים, עיין רמ"א שם ובביאור הגר"א שם ס"ק יג) גם כן סוברים שאם יש מעשה או דיבור שקר בהטעיה זו יהיה אסור, וז"ל: "וצריך לומר דאף דלהטעותו דשרי, הוא דוקא בענין שיתרחק מדיבור של שקר, או שלא יעשה פעולה של שקר, רק שיטעה לו בזה שלא יגיד לו האמת, אבל להטעותו באופן שנעשה ענין שקר, על זה אין האיסור שיוציא ממון שלא כדין, רק שיעבור על מדבר שקר תרחק". ומבואר מדבריו שאף לדעת שאר הראשונים אין איסור גניבת דעת כשהגוי טועה מעצמו, אפילו טעות סבירה, אלא שהם מקילים יותר בגוי וסוברים שאפילו להטעות מותר, כשלא כרוך בה מעשה או דיבור של שקר. וכן לפי דעת שאר הראשונים הסוברים כראבי"ה אם הגוי טועה מעצמו, אפילו טעות סבירה, אין איסור גניבת דעת. בדומה לזה כתב הט"ז ביו"ד סי' רנד סק"ב "… הוא עובר על דעתו בשב ואל תעשה אין בזה איסור גניבת דעת" ובזה מסביר את הדין המבואר בשו"ע שם, שמותר לקחת כסף שמלך גוי שלח ליהודים לחלק לצדקה, ולחלקו בין עניים גויים, כדי שיהודים לא יקבלו כספי צדקה מגויים. והטעם שהמלך אינו מקפיד במה שמחלקים לעניים גויים, אלא על כך שלא מחלקים לעניים יהודים ובזה עוברים על דעתו בדרך שב ואל תעשה בלבד. למעשה יוצא, שכמעט שאין הבדל בין דעת הראבי"ה לדעת החולקים, שהרי אם הגוי טועה לכל הדעות מותר, אפילו אם הטעות סבירה, ואם היהודי מטעה בדיבור או במעשה, לכל הדעות אסור, וכל המחלוקת היא אם היהודי גורם את הטעות ללא מעשה או דיבור. דוגמא של הטעיה ללא מעשה וללא דיבור מצאנו בט"ז הנ"ל, וכן לדעת המהרי"ט שהובאה בהערה 4 ששתיקה כהודאה נחשבת להטעיה, ייתכן שיהיה תלוי במחלוקת אם זה אסור בגוי. יסוד זה שהאיסור להטעות גוי להוציא ממנו ממון הוא רק מצד איסור גניבת דעת ולא מצד שמפסידים את הגוי, כתוב גם בספר שער המשפט סי' שמח סק"ב, בספר חוט המשולש מהגר"ח מוולאזין סי' יז ובספר מחנה אפרים הלכות גניבה סי' ד, ולפי זה – כתבו – שאפילו להמחמירים שאסור להטעות גוי להוציא ממנו ממון, אם אדם עבר והטעה גוי וקיבל ממנו כסף, אינו חייב להשיב את הכסף, כיון שהאיסור הוא מצד גניבת דעת ואין תיקון לאיסור גניבת דעת על ידי חזרת הכסף. ומה שכתב הדרך המלך שדעת המקילים ומתירים להטעות גוי מקילים עוד יותר באיסור גניבת דעת בגוי וסוברים דאין איסור אלא אם כן מעורב בו שקר, כן משמע גם בספר שערי תשובה ח"ג אות קפד שכתב "אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת גוי, והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הגוי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה". ומשמע שרבינו יונה בא להדגיש חומר איסור שקר, שכל איסור גניבת דעת בגוי, הוא משום איסור שקר. (אמנם, מסתבר שגם לרבינו יונה יתכן שהאיסור גניבת דעת ביהודי, הוא משום ההפסד ליהודי, ולא מצד איסור שקר בלבד. בקובץ הישר והטוב ח"ח עמוד מא כתב הגר"נ נוסבוים שליט"א שדעת רבינו יונה גם ביהודי האיסור הוא משום שקר, וכתב שיש בזה מחלוקת בין רבינו יונה לבין הריטב"א והיראים שהבאנו בגליון 42 הערה 7. ולפי מה שכתבנו אין מקור לומר שיש ביניהם מחלוקת.))). ויש סוברים שמותר גם לעשות פעולה אקטיבית כדי להטעותו, אם אינו גורם שהגוי יתגמל אותו כתוצאה מהטעות, אלא שיוכל לעכב ממונו של הגוי ((הט"ז ביו"ד סי' קכ ס"ק יא מביא דעת הב"ח שאוסר להשתמש במשכון של גוי משום איסור גניבת דעת, והט"ז חולק עליו וסובר שאין בזה איסור גניבת דעת, כיון שהמשכון נמצא תחת ידו, ודינו כהפקעת הלוואה שמותרת בגוי. וכתב שאין להקשות מכך שיש איסור למכור נבילה לגוי בחזקת כשרה וז"ל: "לא דמי לכאן, דהתם מוציא דבר שקר מפיו כדי להטעותו ולקבל ממנו החזקה טובה, או מוותר ממון בשביל שקר זה, וזהו כמו גניבה מכיסו, וזהו אסור בעובד כוכבים כמו בישראל. מה שאין כן בהך דהכא אפילו אם יכול לעשות טצדקי ולעכבו כולו לעצמו אין בזה איסור, כיון שכבר תחת ידו הוא בהיתר, שמסרו לו בשביל הלוואתו". ביאור דבריו נראה שאם מטעה את הגוי כדי שהגוי יתגמל אותו או יכיר לו טובה מחמת כן בפעולה אקטיבית, או אפילו אם הגוי ימחל לו על חוב, אם ימחול במפורש, הרי זה אסור. אבל אם עושה רק שהגוי לא יבוא לתבוע אותו, חוב או פיקדון, אין איסור גניבת דעת. הט"ז לא פירש אם חידש חידוש זה בדעת המתירים להטעות גוי, או אפילו בדעת הראבי"ה שאוסר להטעות. אבל בשו"ת שואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' פה כתב שהב"ח שהביא הט"ז שסובר שיש איסור גניבת דעת אם משתמשים במשכון של גוי סובר כדעת הראבי"ה. לפי חידושו של הט"ז ניתן להסביר את הגמ' ביומא דף פד ע"א שמטרוניתא גילתה לשמואל כיצד לרפאות חולי מסוים וסמכה עליו שלא יגלה לאיש והלך שמואל וגילה. וקשה שהרי עבר על איסור גניבת דעת. ותירץ בספר הערות להגרי"ש אלישיב שם שלכן כתב רש"י שם שהמטרוניתא היתה עובדת כוכבים. וקשה שהרי מבואר בגמ' חולין דף צד ע"א שאסור לגנוב דעתו של עובד כוכבים. אמנם, לפי הט"ז מובן מאוד כי במה שגילה את הסוד שלה, לא הוציא ממנה שום דבר.)). אבל הרבה פוסקים כתבו שלא כדאי להטעות גוי בשום דרך ((כן כתב בבאר הגולה סי' שמח סעיף ב שלא כדאי לסמוך על הדעה המתירה להטעות גוי, ומביאו הערוך השולחן שם והסכים לדבריו. טעם נוסף שיש להימנע מכך, כיון שבקלות ניתן להיכשל ולעבור איסור על ידי מעשה או דיבור של שקר. וכן בשו"ע הרב הלכות גניבה וגזילה הלכה ד אוסר להטעות גוי וכדעת הראבי"ה (אמנם מתיר להשתמש במשכון של גוי וכדעת הט"ז, ואם כן נראה שהוא חולק על משמעות השואל ומשיב שהובאה בהערה הקודמת, שדעת הט"ז היא רק לפי החולקים על הראבי"ה). וכן בהלכות אונאה וגניבת דעת הלכה יא פסק שאם יש מום במקח ומוכרים לגוי חייבים להודיע לו, ואם אינו מודיעו הרי זה נחשב כאילו מטעה אותו.)).

3. יש מי שמתיר להסתיר חיסרון במקח, בכוונה תחילה להטעות קונים תמימים או שטחיים שלא יבדקו את המקח, אפילו אם הקונים הם יהודים, אם לקוח סביר היה בודק או שואל ומברר את החיסרון, כיון שעדיין זה נחשב שהלקוח הטעה את עצמו בכך שהסיק מסקנות ללא בדיקה יסודית. לפי דבריו מותר להכניס תנאים באותיות קטנות בחוזה או בפרסום מסחרי, אם אדם סביר היה מבחין בהם ((כן משמע מהגמ' בחולין דף צד ע"ב, שמבואר שם שאם יש ליהודים בשר טריפה ורוצים למוכרו לגוים יש להכריז "נפל בישרא לבני חילא", פירש"י בא לידינו בשר לעובדי כוכבים, ומקשה הגמ' "ונימא נפל טריפתא לבני חילא", ומתרץ "לא זבני", שהגויים לא ירצו לקנות טריפה, ומקשה הגמ' "והא קא מטעי להו", ומתרץ "אינהו הוא דקמטעו נפשייהו". הרי שמותר להכריז במכוון בלשון שהגויים יטעו ולא ישימו לב שהבשר הוא טריפה, כיון שהם מטעים את עצמם בכך שלא מבררים. מזה הוכיח בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' לא, שאפילו אם עושה פעולה ומתכוון להטעות אחרים, אינו עובר על איסור גניבת דעת, אם הטועה נחשב בגדר שהוא הטעה את עצמו. ומסביר הטעם משום "דהוא רק גרם בעלמא שיטעו בעצמם". ועל פי זה פסק שמותר לקצבים להשרות כבד שאינו טרי בדם למשך כמה שעות, כדי שעל ידי זה לא יבחין הקונה שהכבד אינו טרי, כיון שאף לאחר השריה אין הוכחה שהכבד טרי ורק שאינו בולט העובדא שהוא אינו טרי. ולכן אם הקונה מקפיד על טרי, עליו לשאול את קצב ולא להסיק מסקנות בעצמו. אמנם, בפירוש אור הישר על הגמ' שם הקשה קושיא דומה, ותירץ שייתכן שחז"ל התירו כן משום שאין הציבור יכול לעמוד בזה, אם הגויים לא יקנו את הטריפות. ולפי דבריו נופלת ראיית האגרות משה. גם לפי דברי הדרך המלך שהבאנו בהערה 6, שאין איסור בגוי שטועה מעצמו, ניתן לדחות את הראיה, שדוקא בגוי שטעותו מותרת, מותר לעשות כן, אבל לא ביהודי שטעותו אסורה. ואף שהגמ' משווה שם דין ההכרזה בטריפה לגניבת דעת ביהודי, שהגמ' מביא שם את הסיפור עם מר זוטרא ורב ספרא (עיין הערה 2), אינו אלא לעניין הסברא של 'איהו הוא דקא מטעי אנפשיה', אבל לא לכל הדינים. וכן כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' פה שיש חילוק בין יהודי לגוי, שביהודי יש איסור גניבת דעת גם בשב ואל תעשה, מה שאין כן בגוי, וכתב "והא דמייתי מרב ספרא היינו דשם לא נתכוון להטעותו", ומשמע מדיוק לשונו שאם מתכוון להטעותו אסור ביהודי ומותר רק בגוי ודלא כהאגרות משה.)). אבל הרבה ראשונים ופוסקים סוברים שכל ההיתר כשהשני הטעה את עצמו, הוא רק אם לא עשה פעולה מכוונת כדי להטעות, ולפי דעתם אסור להכניס תנאים בחוזה או בפרסום באותיות קטנות במיוחד ((בספר ים של שלמה חולין פ"ז סי' כ כתב על הדין ש'איהו הוא דקא מטעי אנפשיה' לעניין פתיחת חבית יין בפני אורח כשהאורח חושב שפותחים לכבודו ובאמת הוא פותח בשביל לקוחות שקנו את היין וז"ל: "אם אינו מתכוון כלל להטעותו, אלא פותח החביות לצורך עצמו והוא סובר שבשבילו הוא פותח, איהו הוא דאטעי אנפשיה". וכתב שם שאם מתכוון להטעותו אסור בכל אופן, ומביא כן בשם הר"ן. עוד מביא לשון הרמב"ם בהלכות דעות פ"ב ה"ו "ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח", ומדייק שכוונת הרמב"ם היא שאם מתכוון לפתות אסור אפילו אם הוא בגדר ש'איהו הוא דקא מטעי אנפשיה'. ובזה מתיישב קושיית הלחם משנה על הרמב"ם שם למה לא חילק בין אם האורח היה אמור להבין שלא פתחו בשבילו ובין אם לאו, (הלחם משנה מיישב שהרמב"ם סובר כרש"י והאיסור של גניבת דעת הוא דוקא כשאומר לו), ולפי המהרש"ל אם מתכוון להטעות אסור בכל מקרה. בפירוש עבודת מלך על הרמב"ם שם הסכים לפירוש המהרש"ל וכתב שלכן כתב הרמב"ם דינים אלו בהלכות דעות "ודבר המסור ללב הוא שאינו רשאי לעשות כן כדי לפתות לחבירו". נמצא שלפי דעת המהרש"ל והבנתו בדעת הרמב"ם ולפי דעת הר"ן אסור להטעות בכוונה בכל מקרה, וכן דעת השואל ומשיב שהובא בהערה הקודמת, וכן נראה דעת השו"ע הרב בהלכות אונאה וגניבת דעת הלכה יט שכתב שאין לרמות גם באופן שכולם יודעים שמרמים בצורה כזאת, כיון שאולי יש יחידים שיטעו, משמע שאף אם אדם סביר אינו טועה אסור, אם מתכוון לרמות. וכן מפורש דעת שו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' נד שהובאה בהערה 19. אמנם יש לעיין בכוונת הסמ"ע שכתב בסי' רכח סק"ט לעניין הפותח חבית לכבוד אורח והחבית כבר היתה פתוחה לפני כן וז"ל: " וזה הבעל הבית מראה נפשו לפני האורח כאילו עתה פתחו בשבילו, וזה גם כן אסור, ולא אמרינן איהו דאטעיה נפשיה דהיה לו לראות שפתוחות היו כבר". והלשון סתום, אפשר לפרש שהיה 'הוא אמינא' שקל לאורח להבחין אם החבית היתה פתוחה לפני כן, ולכן מותר לפתוח, והחידוש הוא שקשה להבחין ולכן אין אומרים 'איהו הוא דקא מטעי אנפשיה'. ואפשר לפרש שכיון שמתכוון להטעות אין ההיתר של  'איהו הוא דקא מטעי אנפשיה' אף שקל להבחין, ושלא כדעת האגרות משה. הערוך השולחן בסי' רכח סק"ג כותב "אבל אם הוא אינו מאנה אותו, שבאמת אינו פותחה בשבילו ולא מראה לו כאילו פותחה בשבילו, רק האורח מטעה את עצמו" משמע שאם מראה לאורח כאילו פותחה בשבילו, אין היתר של 'איהו הוא דקא מטעי אנפשיה'. אמנם, ייתכן לפרש דבריו שאם מראה לאורח שפותח בשבילו במיוחד, האורח מבין את הרמז שמתכוונים להראות לו ולכן שוב אינו מעלה על דעתו שלא פתחו בשבילו. וכן מצינו בספר עמק הלכה ח"ב סי' ה שחלק על האגרות משה (לאחר שפרסם את דעתו בקובץ הפרדס) מצד איסור אונאה אם הקצב גובה מחיר של כבד טרי עבור כבד ישן שנצבע בדם. ועוד כתב שהמציאות שונה ממה שכתב האגרות משה, ומי שרואה כבד זה אינו אמור להסתפק שמא הוא ישן, ולכן אסור אפילו אם נקבל את החידוש ההלכתי של האגרות משה.)). כמובן שאף הדעה שמתיר, אינו מתיר לעשות פעולה האמורה לשכנע את הלקוח שהחיסרון אינו קיים בוודאות ((כן כתב בשו"ת אגרות משה שהובאה בהערה 9 ליישב לפי שיטתו שמותר גם אם מכוון לרמות, למה מבואר בב"מ דף ס ע"א שאסור לצבוע שערות של עבד המוצג למכירה, כדי שיחשבו עליו שהוא צעיר, הרי הקונה יכול לברר על גילו של העבד, ותירץ דכשצובע השערות נראה שהעבד צעיר בוודאות, והקונה לא יעלה על דעתו להסתפק שאולי הוא זקן, מה שאין כן אם שורה את הכבד בדם אין זה מוכיח שהוא טרי, אלא מסתיר את העובדה שהיתה בולטת לפני כן שהוא אינו טרי.)). כגון אם מוכר סחורה משני סוגים, סוג מעולה וסוג פחות מעולה, אסור להכניס את הסוג הפחות מעולה במדף שנמצא הסוג המעולה. וכל שכן שאסור לומר ללקוח שסוג זה הוא המעולה ((כן מפורש בגמ' חולין דף צד ע"א, שמבואר שם שאסור למכור סנדל של בהמה שמתה בכלל של חיה שחוטה וכן למכור או לתת לנכרי בשר טריפה כאילו היא שחוטה.)).

4. אסור למכור סחורה מסוג ב' כאילו הוא סוג א', אפילו אם מבקש מחיר של סוג ב' בלבד, כיון שיש אנשים המקפידים  לקנות דוקא מסוג א', ולא סוג ב', אפילו במחיר זול יותר ((מקור הדין הוא בגמ' חולין דף צד ע"א "לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה מפני ב' דברים: א' שמתעהו וא' מפני הסכנה". ופירש רש"י "שמתעהו – גונב דעתו", וכתב שיש חיסרון בסנדל של נבלה ש"אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה", והיינו שאין זה עור מסוג מעולה. וכן נפסק בטור ושו"ע סי' רכח סעיף ח. וכתב הב"ח בסק"ז "ונראה דאפילו אינו נוטל ממנו אלא דמי מתה אפילו הכי איכא טעות כיון דאינו חפץ בשל מתה כלל דכוותיה", והובאו דבריו גם בכנסת הגדולה הגהות הטור ס"ק כא, הרי שאיסור גניבת דעת אינו תלוי במחיר, אלא שאנשים מקפידים לקנות סוג א' במחיר יקר ולא סוג ב' במחיר זול.)). כמו כן, אסור למכור מוצר משומש או מחודש, ולשפץ אותו שיראה חדש, אפילו אם מבקש מחיר של מוצר משומש בלבד, אם אנשים מקפידים על כך ((מקור הדין הוא במשנה ב"מ דף ס ע"א, "אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים". ובגמרא שם ע"ב הקשה על אמוראים שלכאורה עשו בניגוד למבואר במשנה, ותירצה "לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי". פירש רש"י "בעתיקי – שגונב את העין שנראים כחדשים", והיינו שהאיסור במשנה הוא לעשות מעשה שסחורה ישנה תיראה כחדשה, וכתב המאירי "ואפילו מכרה בדמים קלים (זול), מכל מקום יש כאן גניבת דעת". אמנם בחידושי הריטב"א ובשיטה מקובצת בשם הראב"ד פירשו את החילוק בין חדתי לעתיקי: "בחדתי שרי שאינו מעלהו בדמיו אלא דמי האומנות בלבד, ואין אותו אומנות מועלת לו אלא דקפיץ עליה זבינא, אבל בעתיקי אסור מפני שמראה אותו חדש ומעלהו יותר מכדי אותו האומנות". וכן פירש הטור וכתב "ולא את הכלים לצבעים שיראו חדשים, ואין השבח שמשביחם בצבע כמו העילוי שמעלה אותם בדמים", והובאו דבריו בסמ"ע ס"ק טו. משמע שראשונים אלו סברו שהאיסור הוא על שדורש מחיר גבוה מדאי ושלא כדעת הב"ח בהערה הקודמת שאין האיסור תלוי במחיר. ותירץ הב"ח שם, שמדובר כשאין קפידא אם הסחורה היא חדשה או ישנה ואנשים מוכנים לקנות גם ישנה, ולכן כל האיסור הוא רק מצד המחיר, אבל אם יש קפידא בין חדש לישן, שיש אנשים המקפידים לקנות דוקא חדש ולא ישן במחיר זול, אסור לרמות גם אם אינו מעלה את המחיר. דברי הב"ח הובאו בכנסת הגדולה שם וכן פסק הערוך השולחן בסי' רכח סעיף ה "וכן כל חפץ אסור לתקנו שיראה כחדש ולמכרו כחדש".)).

5. אם המוכר מבקש מחיר של סוג א', עבור מוצר שהוא סוג ב', יש איסור אונאת ממון בנוסף לאיסור גניבת דעת ((שהרי גם ללא גניבת דעת אסור לדרוש מחיר יותר יקר מהשוק, מצד איסור אונאה. ולפי מה שכתבו בחידושי הריטב"א, בשיטה מקובצת בשם הראב"ד ובטור שהובאו בהערה הקודמת זה טעם האיסור במשנה לצבוע חפצים ישנים, שבזמנם לא היתה קפידא על סחורה ישנה אלא על המחיר. וכן מדויק לשון השו"ע הרב בהלכות אונאה וגניבת דעת סעיף יח "והכלים אסור לצובעם שיראו כחדשים, ואין השבח שמשביחם בצבע כמו העילוי שמעלה אותם בדמים, מפני שסוברים שהם חדשים ונמצא מטעה ומאנה".)). אולם, מותר למוכר לייפות מוצר משומש כדי שיראה יותר יפה, אם עדיין יהיה ניכר שהוא משומש, ואפילו אם מעלה את המחיר של המוצר לאחר הייפוי ביותר מעלות הייפוי ((בגמ' שהובאה בהערה 14 מבואר שמותר לצבוע חפץ חדש, ופירש רש"י "בחדתי – מותר שאינו אלא ליפות והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופים מוחל הוא", וכן כתב המאירי שם "וכן כל יפוי כלים חדשים ואף על פי שמרבה בדמיהם על כך אין אנו מקפידים יודע הוא ומוחל", וכן כתבו הטור בסי' רכח, הסמ"ע שם ס"ק טו הנתיבות שם חידושים סק"ה והערוך השולחן שם סעיף ה וז"ל: "אבל חפץ חדש מותר לנקותו וליפותו וזהו דרך התגרים". וכן כן כתב בפירוש תפארת ישראל על המשנה בערכין פ"ו אות לג לעניין עבד, "אבל מותר לרחצו ולסכו כדי לעורר חפץ הקונים לקנותו וה"נ להלבישו במלבושין יפין". וכן כתב בשו"ע הרב הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף יח "ליפותם בשאר מיני יפוי אפילו אם מתעלים בדמים יותר מן השבח שמשביחם הואילו אין כאן טעות ואונאה שהמוסיף דמים בשביל יופיין מוחל הוא מדעתו" (הלשון 'מוחל' הוא לשון רש"י, ונראה שהרב בא לפרש בדברי רש"י שאפילו אם מעלה את המחיר ביותר מעלות ההשבחה מותר, וכן כתב בהגהות  על הגליון שם).)). ומסתבר שאם יודיע לקונה שהוא משומש, מותר לייפות אפילו אם לא יהיה ניכר ((שאם מודיעו אין איסור גניבת דעת, וכמו שאין איסור למכור חפץ עם מום אם מודיעו, כמבואר בשו"ע סי' רכח סעיף ו וכן מבואר שם שמותר לפתוח חבית מכורה לכבוד אורח, אם מודיע לו שכבר מכר את היין. אמנם, בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' נד אסר במקרה הנידון שם לחפות על מום אפילו אם מודיע לקונה. אבל ייתכן, שאינו אוסר אלא אם כל רצונו של המוכר הוא לחפות על המום ולרמות את הקונה, ולכן אסר אפילו אם יודיע לקונה, כדי שלא לפתוח פתח לרמאים (עיין הערה 19), אבל בנידון דידן שהמוכר מייפה כדי המקח ימצא חן בעיני הקונים, ואין לו כוונה להסתיר שום דבר, אלא שממילא נגרם על ידי כך שהקונים יטעו, אם יודיע לקונה, מותר. בנוסף לכך, בדברי מלכיאל כתב רק שלא להנהיג כן, וכוונתו על דבר שאם יתירוהו יעשו כן הקצבים כל יום, ובזה יש חשש שפותחים פתח לרמאים, וכן שיהיו קונים שלא ידעו ויתאנו, אבל על מקרה חד-פעמי אין חששות אלו.)). ולכן, המוכר דירה יכול לצבוע אותו ולשפץ אותו לפני המכירה, אם אינו מסתיר בעיות רטיבות וכדומה, גם אם מעלה את המחיר ביותר מעלות השיפוץ.

6. הרבה פוסקים מתירים להסתיר מום (שאינו מבטל את המקח), אם ידוע לכולם שכל המוכרים נוהגים לעשות כן ((בגמ' ב"מ דף ס ע"א מבואר שבזמן המשנה היתה תקופה מסוימת בשנה שהיה מותר לערבב שני סוגי יין, ובשאר ימות השנה אסור, וממשיכה הגמ' "והאידנא דקא מערבי שלא בין הגיתות, אמר רב פפא דידעי וקא מחלי" ופירש רש"י "הכל יודעים שהוחזקו לערב". וכן כתב הרי"ף בב"ב דף מז ע"א שמותר לערב פסולת בתוך אוכל אם נהוג לעשות כן. ולכן כתב הסמ"ע בסי' רכח ס"ק טז על הדין שנפסק בשו"ע שם "אין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן", וז"ל: "והיינו דוקא במקום שאין המנהג כן, אבל אם המנהג של הקצבים לשרותו כדי שיראה לבן מותר, דאין מאנה בו דהרי הכל יודעין דדרך הקצבים לשרותו". ובנתיבות חידושים סק"ו כתב וז"ל: "אבל אם המנהג של הקצבים לשרות והכל יודעים מותר לשרות". ונראה מלשונו שצריך שכולם יודעים שכך המנהג, ולא די במה שהקצבים נהגו כן, וכן הוא לשון הערוך השלחן שם סעיף ה "כיון שהכל יודעים שדרך לעשות כן" וכן כתב בסעיף ח לעניין שמותר לערב מים ביין אם כולם טועמים, שדוקא אם כולם טועמים, ולא די בהרבה. וכן הוא לשון השו"ע הרב הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף יט "יש מי שמתיר, לפי שאין כאן אונאה, כיון שהכל יודעים ממנהגם". ועיין עוד בהערה הבאה.)). ויש מי שסובר שאסור לעשות כן, גם במקרה שיש מנהג, כיון שגורמים בכך שהקונה לא יידע את המצב האמיתי של המקח ((בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' נד חולק על הסמ"ע וסובר שיש איסור גניבת דעת כשמסתירים מומין גם אם כולם רואים. וז"ל: "וגם מסברא נלע"ד שיהא אסור לעשות זה, דהא עיקר האיסור שיש בזה גניבת דעת, שעל ידי זה אין ניכר כחשות הבשר ופחיתות ערכו, ומה לנו במה שידוע שדרכם כן… ולא דמי להא דמערבין מים בין הגיתות, שזה ידוע דהוי יין מזוג במים, דעיקר האיסור לערב הוא שלא יחשוב הקונה שהוא יין גמור, ולזה בידוע שנתערב בו מים שרי. אבל במשביח סחורתו בדבר שאינו שבח אמיתי, ודאי אסור." והיינו שבמקרים של הגמרא והרי"ף שהובאו בהערה הקודמת לא מסתירים שום מומים, מה שאין כן בנידון של הסמ"ע מסתירים מומים וזה אסור. וממשיך שאפילו אם יודיע המוכר לקונים, אסור להנהיג היתר כדי שלא לפתוח פתח לרמאים לרמות, וגם שיש לחשוש שיהיו קונים שלא ידעו. גם השו"ע הרב שם לאחר שהביא דעת הסמ"ע כתב בסוגריים "ושומר נפשו ירחק מזה, כי אף על פי כן יש לחוש שיסבור הקונה שהוא שמן באמת, שהרי יש הרבה שמנים בעולם, ובשביל כך עושים כן כל הקצבים". וכן בפירוש בית יעקב על שו"ע שם דחה קצת את ראיית הסמ"ע והסכים במפורש עם הדברי מלכיאל.)). ועיין בדין 3 שיש מי שהתיר לעשות כן, אפילו אם אין מנהג, אם אדם מן השורה יבין שהמראה אינו מוכיח על כך שאין בו מום ((עיין הערה 9 שכן פסק בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' לא. האגרות משה אינו מציין לסמ"ע שהבאנו בהערה 18, שאם כל הקצבים עושים כן מותר, אולם לכאורה מדברי הסמ"ע משמע שלא כדבריו, שהרי הסמ"ע מתיר מכיון ש"אין מאנה בו", ולפי האגרות משה היה די במה שאדם סביר אמור לשאול, וממילא מותר אפילו אם הוא מתאנה בגלל שאינו שואל, והרי דבר שנהוג וכולם יודעים ודאי שהוא אמור לשאול ואף על פי כן הצריך הסמ"ע שיהיה בגדר ש"אין מאנה בו". ואפשר שדברי הסמ"ע אמורים רק בדבר שהמיעוט שאינם יודעים מהמנהג, גם לא עולה על דעתם לשאול ועל כך הוצרך לומר שכולם יודעים מהמנהג.)), אבל רבים חולקים עליו ((עיין בהערה 10. וכל שכן שהפוסקים שהובאו בהערה 19 יאסרו במקרה שידוע שיש תמימים שיתאנו.)). ולכן, לרוב הפוסקים אסור לצבוע דירה שיש בה רטיבות לפני שמשכירים או מוכרים אותה, אם לא מגלים את המידע לקונה או לשוכר. וכן אסור לצבוע רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים לפני שמוכרים אותו, כדי לרמות את הקונה ((לפי האגרות משה, מסתבר שבמקומות ששכיח שיש רטיבות בדירות, אין איסור להסתיר, כיון שהקונה או השוכר אמורים לשאול על כך. אבל לפי דעת הדברי מלכיאל יהיה אסור גם אם מודיע שיש רטיבות.)).

7. אסור למתווך, שלא נעים לו לדרוש דמי תיווך מהקונה, לומר לו שהמחיר גבוה יותר בכדי לכלול גם דמי תיווך ((כן פסק בשו"ת אבן ישראל ח"ט סי' קנד משני טעמים. א) איסור גניבת דעת, שהקונה יחשוב שהמתווך עושה לו טובה ואינו גובה ממנו דמי תיווך, ובאמת אינו כן. ויש איסור גניבת דעת לקבל החזקת טובה לשווא, כמבואר בגמ' חולין דף צד ע"א. ב) "חשש גזילה" כיון שדמי תווך אינם קבועים ולפעמים הלקוחות מתמקחים עם המתווך על דמי תיווך יותר זולים, ובדרך זו יוצא שלא היתה לקונה האפשרות להתמקח. ונראה שסובר שכיון שיש אנשים המקבלים הנחה, לכן, מתווך שלא סיכם על דמי התיווך מראש, מגיע לו רק כפחות שבשכירים, ולכן אינו יכול לקחת יותר מהמחיר המינימאלי שלקוחות משיגים לאחר התמקחות. ואם המתווך מוציא מהקונה בערמה יותר מכך, הרי זה גזל.)).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל