קונטרס יין ישמח, נספח ג: בענין שתית יין בשבת

רבני בית ההוראה
כ"ט סיון ה'תשע"ב
נספח ב תוכן עניינים


כתב הרמב”ם (שבת ל, ט) “חייב אדם לאכול ג’ סעודות בשבת, וכו’, וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין”. ונחלקו בפי’ דבריו, דעת הטור (רצא) דר”ל שצריך לעשות קידוש לפני הסעודה כמו לפני הסעודה הב’, והב”י (והכס”מ) והב”ח בשם מהר”ם אלשאקר פי’ דר”ל לשתות יין בתוך הסעודה. וכ”ד הרדב”ז. אמנם בר’ יונה בברכות (לו: מד’ הרי”ף ד”ה ברכת) מבואר שהבין את הרמב”ם כהטור, וכן צידדו המאירי ור’ דוד והמהר”ם חלאוה בפסחים קו. ע”ש.

ובשו”ע (רנ, ב) כ’ “ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו”. וכ’ בבאר הגולה שמקורו מהרמב”ם, והיינו שהב”י לשיטתו שכונת הרמב”ם לשתייה בתוך הסעודה. ולפ”ז אינו חידוש רק לענין סעודה ג’, אלא יש חידוש ברמב”ם לענין כל הסעודות שיש לקבען על היין.

ובמ”ב (תקכט, יא) כ’ לענין יו”ט שצריך לקבוע כל סעודה על היין, והיינו לשתות דוקא בתוך הסעודה ולא סגי במה ששתה לפני הסעודה, וסיים “וכמו בשבת כמש”כ סו”ס רנ”.

וצ”ע דבסי’ קעד כ’ המ”ב בס”ק ח דבמדינותינו אין אנו רגילין לשתות יין בתוך הסעודה אפי’ בשבת. (וע”ע בשעה”צ (תעב, לא) שיש מי שאין דעתו לשתות יין בסעודה. אבל זה יש לדחות דמיירי במי שלא סובל יין.)

ונראה דיש כמה דרכים ליישב הסתירה, ויש נפק”מ לדינא בזה כדלהלן, ונפרטם בזה:

א. כ’ המ”ב בסי’ רמב סק”א “אמרו דצריך לענגו בדגים גדולים וראשי שומין ותבשיל של תרדין שזה היה מאכל חשוב בזמניהם, וכן בכל מקום ומקום לפי מנהגו, ולפי שמן הסתם רוב בנ”א  עיקר עינוגם בבשר ויין ומגדנות לכך איתא בסי’ רנ ס”ב דירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו”. ולפ”ז נראה דרק מי שאוהב יין במיוחד צריך לשתות יין, ואפשר לומר שבזמן המ”ב רוב האנשים לא אהבו כ”כ יין, ולכן לא היו שותים. ודברי המ”ב בסי’ תקכט מדברים למי שאוהב יין. ((אחי הרב פנחס סיפר לי ששאל את הגרי”ש אלישיב שליט”א אם אפשר לצאת יד”ח יין בשבת במיץ ענבים ואמר לו שבכלל אינו חיוב כמו ביו”ט שצריך דוקא יין, אלא מה שאוהב.))

ב. לשון השו”ע בסי’ רנ “כפי יכולתו”. וכן ל’ המ”ב (תקכט יא) “וכל זה אם ידו משגת, וע’ לעיל סי’ רמב”. וגם ברמב”ם (שבת ל, י) כ’ “והוא שהיתה ידו משגת”. ולפ”ז י”ל שמה שלא נהגו רוב העולם לשתות יין היינו משום שהיין היה ביוקר, כמש”כ בסי’ רעב ס”ק כט (וע”ע סי’ תעב סק”ל).

ג. א”נ י”ל דהעולם נהגו ע”פ פי’ הטור ברמב”ם, ולכן לא הוצרכו לשתות בתוך הסעודה, ומה שלא נהגו לעשות קידוש לפני סעודה ג’ – היינו משום שהטור והר’ יונה חלקו על הרמב”ם. והמ”ב בסי’ תקכט כ’ את עיקר הדין שהשו”ע פסק כהב”י, ומ”מ מודה שהמיקל יש לו על מי לסמוך (ובפרט במקום שנהגו כן), ולכן הביא בסי’ קעד את המנהג שלא לשתות יין בלי להעיר כלום. וכעין זה משמע במ”ב סי’ רצא ס”ק כא שכ’ “טוב להדר לברך על היין תוך הסעודה”, ובשעה”צ יא כ’ “לצאת בזה ד’ הרמב”ם שסובר כן, ע’ בכ”מ”. משמע שסובר שאינו לכו”ע, אבל משמע שאף לפי’ הכס”מ ברמב”ם אינו מוסכם, ואולי משום ששאר הפוסקים לא הזכירו ענין זה.

ונפק”מ בין התירוצים דלתי’ ב’ מי שידו משגת צריך לשתות יין, ולתי’ א’ תלוי אם אוהב במיוחד, ולתי’ ג’ תליא בפלוגתא, ולענ”ד נראה שכל התירוצים נכונים (מלבד מש”כ בתי’ ג’ שהמנהג מבוסס על שיטת הטור, דאף שהאמת שתלוי בפלוגתא כמשנ”ת, מ”מ המנהג יכול להתבסס על שאר התירוצים). ((יש תועלת נוספת בשתיית יין בסעודות השבת שיש לפניהם קידוש, דהנה בבה”ל (קעד ס”ו ד”ה וכן) הביא מחלוקת אם צריך לברך על יין הקידוש ברכה אחרונה, ויעץ לשתות פחות מרביעית כדי לצאת מן הספק. ולהנוהגים להקפיד על שיעור החזו”א קצת קשה להימנע מלשתות רביעית לפי שיעור הגר”ח נאה. ואם פוטר בברכת בופה”ג גם את היין ששותה באמצע הסעודה – בזה בודאי א”צ לברך אחריו (ע’ תוס’ פסחים ק: ד”ה ידי, ומ”ב קעו סק”ב), וניצל מספק זה. [ואם שותים בין הדגים לבשר – מקיימים בזה הדין להדיח הפה בין דגים לבשר, ע’ מ”ב סי’ קעג סק”ד. (ושם משמע שצריך גם לאכול, וצל”ע דבשעה”צ שם סק”ב משמע שדי בשתייה).]))

ואוסיף עוד בס”ד להוכיח שאין חיוב לשתות יין אלא למי שאוהב במיוחד (כדמשמע במ”ב רמב א) שהרי כל המקור לד’ הרמב”ם שצריך לשתות יין אינו אלא ממש”כ בברכות מב: שאדם קובע סעודתו על היין, כמש”כ המ”מ, ושם אינו מבואר שיש דין ותקנה, אלא שכך הרגילות. והשתא אם נאמר שהחיוב אינו אלא למי שאוהב במיוחד מובן שא”צ לתקן ע”ז במיוחד שהרי יש מצוה כללית לענג את השבת,  אבל אם זה דין מיוחד שכ”א חייב דוקא לשתות יין היה צריך לתקן ד”ז במיוחד כמו שנזכר לענין יו”ט בפסחים קט.

[והגאון בעל מנחת אלעזר ממונקאטש היה מקפיד לשתות יין ולאכול בשר בהמה בשבת כמבואר בנימוקי או”ח (רעא) ובדרכי חיים ושלום (ליל שבת שצה). וטעמו מהא דאיתא בספרי (פ’ בהעלותך עז/יט, הובא בב”י או”ח רפא) ששבת נקראת יום שמחתכם, ולמד מזה שיש דיני שמחה. אמנם מדלא הובא בפוסקים שיש מצות שמחה בשבת משמע דס”ל שמה שאמרו בספרי דשבת נקרא יום שמחה היינו שכך המציאות ששמחים בשבת ולא שיש מצות עשה לשמוח, וכ”כ הגאון הנצי”ב בעמק הנצי”ב על הספרי: “דאע”ג שאין בו מצות שמחה אלא עונג מ”מ יש בו שמחת הנפש.” [וי”א שזו מח’ בספרי וע”ע בהג’ הגר”א דס”ל דהריבוי מ’וביום’]. וע”ע יד אפרים או”ח תרפח על הט”ז סק”ח שכתב בשם בכור שור שאין מצות שמחה, ואפשר דהירושלמי לישנא בעלמא קאמר. עכ”ד היד אפרים. וע”ע בדעת תורה (למהרש”ם מבערז’אן) או”ח רמב, א שהביא מקורות רבים שאין דין שמחה בשבת, וע”ע יחוה דעת (ח”ד או”ח כו, ב) שהביא עוד מקורות לזה, וע”ע בפסקי תשובות (החדש) בסי’ רמב, ד שציין לכמה ספרים, וע”ע בקובץ קול מהיכל אדר תשסז עמ’ רסב. וכן בשד”ח (פאת השדה מע’ הא’ כללים פב, כרך ז מעמ’ א’ תצט) האריך והסיק ששיטת האומרים שאין בשבת דין שמחה מוסכמת מגדולי הראשונים, וע”ש שאין ראיה מהירו’ להיפך. ((בשטמ”ק בכתובות ז. (ד”ה וכתב הרמב”ם)  כ’ שהר”ר משה כ’ שאסור לישא בשבת ופי’ הטעם משום דאין מערבין שמחה בשמחה, ולא נהירא דלא נאמר טעם זה אלא גבי מועד אבל בשבת לא כתיב שמחה. עכ”ד השטמ”ק. ויש שרצו ללמוד מזה שד’ הרמב”ם שיש דין שמחה בשבת. וזה תמוה מכמה טעמים: א. שבהל’ שבת הזכיר הרמב”ם רק עונג וכבוד ולא כמו בהל’ יו”ט שכ’ שחייב לשמוח. ב. במו”ק ח: כ’ שאין נושאין נשים במועד משום אין מערבין שמחה בשמחה, ושם לא הוזכרה שבת כלל, ובסוגיא בפ”ק דכתובות שעוסקת באיזה ימים מותר לישא ג”כ לא הוזכר כלל טעם זה אלא רק טעם שמא ישחוט עוף או איסור בעילה ראשונה בשבת. [באמת לא נזכר במפורש כלל איסור נישואין בשבת, אלא שהרמב”ם ס”ל שמש”כ בד’ ד: לא יבעול לא בע”ש ולא במוצ”ש מיירי בנישואין, ושם מוזכרים רק הטעמים הללו.] ג. ז”ל הרמב”ם בפ”י מהל’ אישות הי”ד: “אין נושאין נשים לא בע”ש ולא בא’ בשבת גזירה שמא יבוא לידי חילול שבת בתיקון הסעודה שהחתן טרוד בסעודה ואצ”ל שאסור לישא בשבת. ואפי’ בחוש”מ אין נושאים נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה.” ולענ”ד ברור שמש”כ “ואצ”ל שאסור לישא בשבת” כוונתו מהטעם שכתב לפני כן, ולכן כ’ ‘ואצ”ל’ דאם חוששין לחילול שבת כשעושה סעודה סמוך לשבת כ”ש שיש לחוש בשבת עצמה. אבל אם הטעם משום שמחה מדוע כ’ ואצ”ל. ומש”כ אין מערבין וכו’ קאי רק על חול המועד. וכן במ”מ שם משמע שאיסור הנישואין בשבת אינו מטעם אין מערבין. וכן בשד”ח כרך ז עמ’ 2998 כ’ ש’אין מערבין’ קאי רק על חוה”מ. ואף אם נאמר ששייך ‘אין מערבין’ בשבת אין ללמוד מזה שיש מצות שמחה אלא רק שהוא יום שמח וכמו שביארנו בספרי.

וע”ע בנ”י סו”פ המוכר את הספינה (ב”ב מו.) שכ’ “בשבת שחייב לשמוח”. אמנם בנ”י במו”ק יא. כתב “שבת עולה כלומר עולה למנין ז’ ולמנין ל’ משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג”. ואולי מש”כ בב”ב “לשמוח” ל”ד, ור”ל להתענג. וצ”ע.))  ולא מצאנו כמעט שום פוסק שיאמר שמצוה בבשר ויין מדין שמחה, רק קצת פוסקים נקטו שיש מצוה לשמוח שמחה רוחנית. ((לכאורה יש מקור ממנין המצוות לבה”ג שיש מצוה לשמוח בשבת, שכתב במניין העשין “ושמחת שבת”. [אולם י”ל דהיינו שמחת נפש]. אמנם הגרי”פ פערלא בעשה נט (ח”א עמ’ 512) הביא מד’ הבה”ג עצמו בהל’ אבל שכ’ “שבת עולה ואינה מפסקת מ”ט עונג כתיב בה רגלים מפסיקין ואינם עולים מ”ט שמחה כתיב בהו” והוכיח מזה דאין מצות שמחה בשבת והניח בצ”ע סתירת ד’ הבה”ג. ומצאתי בהע’ לבה”ג (בהוצאת מקיצי נרדמים) שהביא מספר נתיב מצוותיך שכוונת הבה”ג במנין המצוות למצות קידוש. וצ”ע.)) ולפי מש”כ לעיל בסי’ א דאף בר”ה דקי”ל דיש מצות שמחה מ”מ אין דין בשר ויין משום דאין דין שלמי שמחה, א”כ פשוט שבשבת אין דין בשר ויין אף אם נאמר דיש מצות שמחה, ויוצא בכל דבר המשמחו וכשמענג יוצא ממילא גם בשמחה.]

אמנם לכאו’ יש מקור נוסף מפסחים קה שצריך לשתות יין בשבת ביום, [ושם משמע עוד שלא סגי בכלשהו, ע”ש], אמנם באמת הגמ’ שם הוכיחה ד”ז ממש”כ שכבוד יום עדיף מכבוד לילה, ומזה א”א להוכיח שיש דין לשתות יין בדוקא, וע”כ צ”ל דמיירי במי שאוהב יין, ואם ימנע משתיית יין מחמת שאין לו מספיק (דבזה מיירי התם) הוי פגם בכבוד יום (וע”ז א”צ ראיה דזה פשוט). [ועוד דכיון ששתה ביום יותר – הרי העדיף את הלילה מהיום.] וגם מזה שהמ”מ לא הוכיח מגמ’ זו – מוכח כדברינו.

ולסיום אעתיק מש”כ בשולחן שלמה (להגרשז”א) בסי’ רצא הע’ ג: “מרן זללה”ה היה נוהג לשתות יין בסעודה שלישית

אולם לא הקפיד על רביעית. וע”ש.

[ולענין סעודה ג’ – ע”פ קבלה – ע’ שו”ת רב פעלים (ח”ב נד) שיש ענין ע”פ האר”י לשתות יין בסעודה שלישית, [בתוך הסעודה, ולא לפניה], וכן בספרו בן איש חי (שנה ב’ פ’ חיי שרה אות יא) הביא כן מספר הכוונות.]

נספח ב תוכן עניינים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים