שאלה:
לפני כשנה, בליל הסדר, חלפנו על פני בית שבחצר שלו ישב, ככל הנראה אב המשפחה, ששר בקול גדול שירי חג ובהתלהבות רבה ובדבקות (אולי כטוב ליבו ביין), שנשמעו בכל הרחוב.
מאחר והוא היה בחצר שלו ואנחנו ברחוב, הוא לא ראה אותנו ואנחנו לא ראינו אותו. כשחלפנו ליד ביתו, אני סיפרתי לאשתי בדיחה. היא צחקה בקול והאיש מיד השתתק, כסבור היה שהיא צוחקת לו (כלומר, שאישה מהרחוב שמעה אותו שר והיא צוחקת) והוא השתתק מיד ולא חזר לשיר.
מאז המקרה לא נותן לי מנוח. המחשבה שפגמנו בשמחת החג של האיש הזר (שוב, הוא לא ראה אותנו ואנחנו לא אותו) ובלי כל כוונה מטרידה אותי.
אין ספק שהאיש התבייש. אבל היא לא צחקה לו.
ובכל זאת…
מה דעת תורה על העניין?
תשובה:
שלום וברכה
אינני בטוח כלל שאתה מפרש נכון, הוא פשוט חשב שהוא לבד, כשראה שיש אנשים הוא נהג בטבעיות והפסיק לשיר "לכל הרחוב"… הוא לא בהכרח חשב שהיא צוחקת כיון שמן הסתם גם לא חשב שזה מצחיק… אבל הוא פתאום שם לב שהוא לא במקום פרטי, וזה אכן היה נכון… כמו כן, נהגת באופן נורמלי כמו שנוהגים ברחוב, לא עשיתם מעשה חריג שאמור לפגוע כך שלא עשיתם כל עוול, מי שחרג היה הוא ולא אתם. ממילא, אין מקום לחרטה ולמחשבה על מחילה, אם להבא תצליחו לשים לב גם בסיטואציה כזו לעבור ולחלוף כמו רוח שלא ישים שאינו לבד, אדרבה, זה יפה מאוד.
חג שמח.
