עצה לחבר בשעת אבלותו / שלא להרבות באבלות

שאלה:

שלום וברכה

שאלה זו תוצג לחבר ותשלח בוואטסאפ.

חבר יקר (נשוי ובעל משפחה ב"ה שות"ו איבד ל"ע את אימו כתוצאה מהמחלה בשישה חודשים מאישה בריאה לסיום חייה. בשבעה מילא צערו במנחמים חברים ובני משפחה ונהג בלימוד הלכות אבלות יומיות. משקם מהשבעה שוחחנו ושיתף אותי וציטט מספר שאיני מכיר כי כתוב שבגלל תיקון שנעשה לרחל אמנו בעת פטירתה אז יש לעשות את היירצייט (המילה יירצייט מופיעה במקור בספר), אחרי שלוש שנים ולא שנה, כלומר להמשיך את האבלות מצד החבר על אמו במשך שלוש שנים.
שאלתי מתייחסת למצב עדין בו שיתף החבר מכאבי השעה על אימו בשעת אבלותו, דבר טבעי לפרוק את הלב, יחד עם זאת חוששני ששעת המשבר הקשה ועיונו בספרות הקודש כדי להרחיב את הנושא של הברור ההלכתי לקיים חיוב מלא והדוק על פי המכסימום שיש לו ראיה לגבי אפשרות שקרא בספר (3 שנים ולא שנה). בשיחה עימו ציינתי שהדבר לא ניראה לי הגיונע כיתום שנועצנו בדעת הלכה עם רב ודיין ממשפחתנו אשר הנחה אותנו בשבעה ואף הספיד את אבי ע"ה ולע"נ נשא דברי תורה, כמנהג הספרדים.

כשהשבתי לו מפי דעתי הפשוטה, השיב לי מציטוטים מהספר שבו השתכנע ומשכנע מעל לכל ספק כי מצא חידוש הלכתי המאפשר לו להתאבל על אימו 3 שנים ולא שנה.

כיצד בדעת תורה ינהג? מצידי כחבר חוששני כי מתיחה זו של הרגשות העצובים על פני שלוש שנים תביא יותר נזק מתועלת, רצונו הרוחני מעיד על התמסרות מלאה מרצון ושכל טוב לקיים את הציווי כבן אבל על אימו באופן כזה שימוצה הנושא עבורו.

באם יש מקורות הלכתיים שיכולים לאפשר לו לקבל החלטה מושכלת אודה אם תציינו.

ברוכים תהיו

תשובה:

שלום וברכה

לא נתקלתי מעולם בשיטה הלכתית כזו, אני משוכנע שמשהו שם לא הובן נכון, הוא הוא לא הבין את הספר או הספר לא הבין במקורותיו, אין כזה דבר, אבלות הבן על הוריו היא 12 חודש ולא יותר. הנושא הזה ברורה בגמרא ברמב"ם ובשלחן ערוך ואין חולק בדבר. קשה אפילו להתחיל לצטט כי זה מופיע בכל דין מדיני השנה הזו ובכל מום, ראה למשל שולחן ערוך סימן שפ"ה לכל אורכו, סימן שצ"א, והכי שחוב לדעת את דברי השולחן ערוך הבאים:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שצד סעיף א – ב:

סעיף א

אין מתקשין על המת יותר מדאי [כלומר אסור להצטער יותר מהזמן שנקבע בהלכה!]; וכל המתקשה עליו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה [כלומר זה סימן רע בשבילו חלילה יגרום בכך כאב נוסף במשפחה!]; אלא שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת ולגיהוץ. 

סעיף ב

במה דברים אמורים, בשאר העם. אבל תלמידי חכמים, הכל לפי חכמתם; ואין בוכים עליהם יותר מל' יום; ואין מספידין עליהם יותר מי"ב חדש; וכן חכם שבא שמועתו לאחר י"ב חדש, אין מספידין אותו. 

בשורות טובות ישועות ונחמות!

והכי חשוב לזכור, שהאבלות היא ענין של כבוד, אבל מה שבאמת מועיל לנפטר ומחבר אליו, הוא עשייה חיובית לעילוי נשמתו, התחזקות במצוות, לימוד משניות, הקפדה על הקדיש וכו'.